משתמש:SharpImpact/ארגז חול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


10 שנים לאחר טיסתם הראשונה של האחים רייט המטוסים הקיימים היו פרמטיבים למדי. בגלל ההגבלות של כוח המנוע וכמות המטען אותו יכל לשאת, המטוסים בעשור הראשון של המאה ה-20 נבנו מעץ קשיח (מחוזק בקורות ברזל) וכוסו ביריעות טקסטיל דליקות[1] כדי לתת להם את הקשיחות המתאימה לטיסה באוויר. מדע התעופה הפרמטיבי של אותה תקופה לא אפשר שימוש יעיל במטוסים, שכן בבצוע תמרונים חדים רוב המטוסים נהגו להתפרק.

בתחילת שנת 1909 הבינו אנשי צבא שניתן להשתמש במטוסים גם ככלי נשק:

השמיים עומדים להפוך לשדה קרב לא פחות חשוב מאלה של הקרקע והים... על מנת לכבוש את האוויר, יש למנוע מהאויב להיות קשור לתעופה, על ידי תקיפתו באוויר, בבסיסי המבצעים שלו, או במפעלי הייצור שלו. כדאי שנתחיל להכיר ברעיון הזה ולהתכונן לקראתו.

ג'וליו דואה, גנרל איטלקי, 1909[1].

בשנת 1911, קפטן ברטרם דיקסון, הקצין הצבאי הבריטי הראשון שטס, ניבא באופן מדויק את אופן השימוש במטוס- כל צד ינסה לאסוף מידע מהאוויר על כוחות האויב ולמנוע מהאויב לאסוף מידע על כוחותיו, מה שיתפתח במהרה לקרב על השליטה בשמיים.

הטיסה המבצעית הראשונה נערכה במהלך מלחמת איטליה-טורקיה ב-23 באוקטובר 1911 על ידי קפטן קרלו פיאזה ליד בנגאזי לאחר שבצע טיסת סיור למיפוי הכוחות הטורקים באזור.

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס גרמני טרום מלחמת העולם הראשונה

כבר מההתחלה עלו ספקות רבים בנוגע לתועלת של הלוחמה האווירית. אנשי צבא רבים נשארו סקפטים.

בגרמניה ההצלחה והפופולריות בה זכה הצפלין הדגיש את חשיבותם של כלי הטיס. מתוך 230 כלי הטיס שהיו לצבא הגרמני באוגוסט 1914, 180 היו מוכנים לשימוש מיידי[2]. הצבא הצרפתי החל תירגל טיסות תצפית בשנים 1911-1913, ושיתוף הפעולה בין הכוחות היבשתיים ולאווירים היה ברמה גבוהה ביותר. בריטניה "התעוררה מאוחר", והתסמכה בעיקר על תעשיית התעופה הצרפתית. ההוכחה לכך היא כמות כלי הטיס בצבא בריטניה באוגוסט 1914- בסך הכל 30 כלי טיס כשירים לטיסה[2]. מצבה של ארה"ב היה גרוע יותר- גם שארה"ב נכנסה למלחמה ב-1917, היא עדיין נשענה על התעשייה האווירית של צרפת ובריטניה[3].

הקרבות הראשונים בשנת 1914 הוכיחו שחיל פרשים אינו מסוגל להביא מידע מהימן על כוחותיו של האויב כפי שציפו ראשי הצבא עקב גודלה הרב של עוצמת האש בצבאות המאה ה-20. מהר מאוד הבינו ראשי הצבא שכלי טיס יכולים לבצע טיסות תצפית, ולפחות לתת מידע על מיקומו של האויב. הציפיות הנמוכות והסקפטיות הפכו במהרה לדרישות לא מציאותיות מכלי הטיס הפרמטיבים של אותה עת.עם זאת, תצפיות האוויר עזרו "להתקדמות המלחמה" ב-1914, במיוחד כאשר זיהתה צרפת את הצבא הגרמני מתקדם לעברה. מאוחר במהלך הקרב הראשון על המארן מטוסי תצפית של מדינות ההסכמה גילו נקודות תורפה ואגפים חשופים במערך הגרמני, מה שנתן למדינות ההסכמה יתרון גדול[4]. מטוסי תצפית גרמנים זיהו התקפת פתע רוסית במהלך קרב טננברג ב-1914. בזכות התצפית, נאלצו הרוסים לסגת[5].

טיסות סיור מעל החזית המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף 1914 כבר היה ברור לצבאות הלוחמים שאין זו תיהיה מלחמה מהירה אליה ציפו, אלה מלחמת חפירות ארוכה ומתישה. בהחזית המערבית הקווים של הגרמנים והצרפתים כבר החלו להמתח מהים הצפוני ועד האלפים. במרץ 1915 נוצרו "קווים מנחים" לתפקידם של מטוסי הסיור:

  • בראש ובראשונה, על מטוסי הסיור לצלם את החפירות של האויב. המטרה הייתה ליצור מפות "פסיפס" מפורטות (מפות המורכבות ממספר חלקים על ידי הצלבת המידע שצולם מחלקים שונים) של מערכת חפירות של האויב, על מנת שיהיה לצבא מידע מדויק היכן עוברות החפירות.
  • איתור נקודות אותם יכולה הארטילריה לתקוף באופן מיידי. משימה זו הייתה בעייתית שכן לא הייתה קיימת תקשורת בין הכוחות המוטסים לכוחות הקרקע
  • מעקב אחרי מהלך הקרב ונתינת הוראות לחיל הרגלים. אמצעי התקשורת היו פרמטיבים למדי, ועל המטוסים היה להצניח הודעות מהאוויר אל כוחות הקרקע. כוחות הקרקע לא ידו להבחין בין מטוס אויב למטוס ידידותי, ולכן ברוב הפעמים משימה זו הייתה כשלון חרוץ.

ניסיונות ראשונים להפצצה מהאוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטיו הטכניים של המטוס הממוצע ב-1914 לא אפשרו לו לשאת את הפצצות הרגילות של אותה תקופה. בכל זאת ניסו הצבאות השונים לבצע הפצצות נקודתיות וכלליות מהאוויר. הפצצות שנישאו על המטוס היו קטנות ומספר היה מועט, ובדרך כלל לא גרמו נזק ממשי לאויב. הניסיונות הראשונים של הפצצה מהאוויר היו בחודשים ספטמבר-נובמבר של 1914, אז ביצע חיל האוויר הבריטי (שהיה משולב עם חיל הים, ולא חיל נפרד) הפצצות מהאוויר אל עבר ספינות גרמניות. הגרמנים היו הראשונים להקים יחידה של מטוסים מפציצים, שהחלו את פעולתם בדצמבר 1914 מעל התעלה האנגלית.

שחר הקרבות האווירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המלחמה, קרבות אוויר היו מחזה נדיר במיוחד. ישנם מספר סיפורים על מטוסי סיור אויבים, שכאשר עברו אחד ליד השני צוותי המטוסים נופפו והחליפו חיוכים אחד עם השני מפני שלא הייתה להם דרך לפגוע זה בזה. תופעה זו מהר מאוד נגמרה, לאחר שמטוסים אויבים החלו לזרוק אחד על השני לבנות, רימונים ואפילו חבלים בתקווה שהם יגרמו לפרופלור של המטוס להתקע[6]. ההפלה הראשונה הייתה ב-8 בספטמבר 1914 בחזית המזרחית לאחר שמטוס אוסטרי הופל על ידי מטוס רוסי. כתוצאה מהתקיפה, שני המטוסים הופלו וכל המשתתפים נהרגו. עם זאת, ההפלה הראשונה האמיתית הייתה ב-5 באוקטובר 1914 לאחר שמטוס צרפתי פתח באש לעבר מטוס גרמני בעזרת מקלע. מאותו רגע החל עידן חדש- עידן הקרבות האווירים, בו ניסו להתאים את המטוסים כך שיוכלו לשאת מקלע.

בעיות בהצבת מקלע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתרון המדחף האחורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1912, בנו מהנדסים בריטים דגם של מטוס בעל מקלע. דגם זה היה למעשה החלוץ של מטוסי הקרב בהם ישתמשו בעשורים הקרובים. העיצוב היה פשוט, אך מתוחכם- מנוע המטוס והפרופלור הוצבו באחורי המטוס ולא בקדמת המטוס כמו שהיה נהוג. הדבר איפשר להציב מקלע בחזיתו של המטוס ללא הסכנה שבעת השימוש בו אחד מהכדורים יגרום נזק לפרופלור. עם זאת, היו גם חסרונות- הצבת המנוע והפרופלור באחוריי המטוס האטו אותו באופן משמעותי ולכן חיפשו מהנדסים רבים חיפשו פתרון אחר שלא יגרע באופן משמעותי מיכולתיו של המטוס.

פיתוחו של מתאם הירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מתאם ירי

אחד הרעיונות לפתרון בעיית המקלע הייתה לבצע סינכורניזציה (התאמה) בין תנועת הפרופלור לכדורי המקלע. הנסיונות הראשונים בוצעו כבר בשנת 1913 על ידי מהנדסים במקומות שונים, אך אלו זכו להתעלמות רחבה.

אחת הבעיות המרכזיות שאיתם נאלצו להתמודד טייסי הקרב הראשונים היתה כיצד לפגוע באויב תוך כדי ביצוע תימרוני הטסה. בתחילת הדרך נשאו הטייסים נשק אישי כגון מקלע קל, רובה, ואף אקדח שבאמצעותם ביצעו ירי לעבר טייסי האויב במטרה לפגוע בתפקודם ולהביא להפלת המטוס. ירי זה שבוצע מצידי מושב הטייס ובניצב לכיוון הטיסה התגלה כבלתי יעיל לחלוטין לאור הקושי לשלוט בהטסת המטוס ותוך כדי כך גם לכוון ולפגוע באויב. המצאת מתאם הירי איפשרה התקנה של נשק כבד יחסית וארוך טווח, והפעלתו בכינון ישיר בכוון הטיסה של המטוס ובכך שיפרה משמעותית את היכולת ההתקפית של מטוס הקרב שכן היא איפשרה לטייס להתמקד בהטסת המטוס וביצוע תימרונים אויריים על מנת להשיג עמדת יתרון אוירית על יריבו ומייד גם לבצע ירי מדוייק ויעיל.

פתרונות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1915: פוקר איינדקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס אימלמן בתוך מטוס הפוקר איינדקר שלו

המטוסים הראשונים שהוגדרו כמטוסי קרב (ויוצרו לשם כך) היו בריטים וצרפתים. גרמניה לעומתם, לא השקיעה בפיתוח מטוסי קרב עד ל-1915, מה שיצר יתרון ברור למדינות ההסכמה. מצב זה השתנה באופן דרמטי לאחר שמטוס הקרב הראשון של הצבא הגרמני (שכונה Fokker E.I) נכנס לשירות מבצעי ביולי 1915. זהו היה המטוס הראשון שהשתמש במתאם ירי שאפשר להשתמש במקלע ללא סכנה שכדורי המקלע יפגעו בלהבי הפורפלור. השימוש במתאם ירי נתן למטוסי הקרב הגרמנים יתרון קל על מטוסי הקרב של מדינות ההסכמה. גרסה משודרגת של המטוס הופיעה מעט מאוחר יותר ונקראה פוקר איינדקר. מטוס זה היה אחד ממטוסי הקרב העיקרים של הגרמנים והוא נתן מענה למטוסי הקרב של מדינות ההסכמה.

עד לסוף 1915 השיגו הגרמנים עליונות אווירית מוחלטת, מה שמנע ממדינות ההסכמה לבצע סיורי תצפית נרחבים ולהשיג מידע על מיקום הכוחות הגרמנים. אלופי ההפלות הגרמנים הראשונים קמו - הראשון שבהם היה מקס אימלמן.

למרות זאת, מספר האבדות האוויריות בשלב זה של המלחמה היה קטן מאוד ביחס לאלה שבשנים 1917-1918. מטוסי הפוקר איינדקר הגרמנים הצטרפו אל מטוסי הסיור הגרמנים ויצרו טייסות חדשות. כוחות מדינות ההסכמה התארגנו בפורמט זהה רק שנה לאחר מכן.

העליונות האווירית הגרמנית יצרה בעיות מורל קשות בבריטניה שלא האימנו שהגרמנים הצליחו להלחם בחזרה ולנצח במערכה האווירית. בקרב ורדן הצרפתים נחלו כשלון בתחילת המתקפה לאחר שמטוסי הסיור לא הצליחו בזהות את מקום הכוחות הגרמנים הודות למטוסי הפוקר איינדקר.

למזלם של מדינות ההסכמה, שני מטוסי קרב בריטים שהיו שווים לפוקר איינדקר הגרמני כבר היו בתהליך ייצור. אלה היו ה-F.E.2 וה-Airco DH.2. שניהם השתמשו בפתרון המדחף האחורי והמקלע שלהם הוצב בחזית המטוס. F.E.2 נכנס לשירות בספטמבר 1915 וה-Airco DH.2 בפברואר 1916. מטוס הקרב הצרפתי, ניופורט 11, נכנס לשירות מבצעי בינואר 1916. במטוס זה המקלע הוצב כך שהוא יירה מעל קשת הפרופלור. עם כניסתם של מטוסים אלה לשירות הצליחו מדינות ההסכמה לסיים את תקופת העליונות האווירית הגרמנית, בדיוק בזמן לקרב על הסום.

1916: הקרב על הסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על הסום

לאחר סיומה של תקופת העליונות האווירית הגרמנית, חיל התעופה המלאכותי הבריטי החל להתחמש ולבנות גדודים אווירים חדשים. למעשה, ייצור כלי תעופה היה קשה יותר מאשר הכשרת הטייסים ולכן כאשר פרץ הקרב על הסום ביולי 1916 חלק גדול מהחיל התעופה המלאכותי הבריטי היה מצויד במטוסי ה-B.E.2 (המפגרים קלות טכנולוגית) הישנים שהיו מטרה קלה לפוקר איינדקר הגרמני. מטוסים חדשים שנכנסו לשירות, כמו ה-סופווית תומכה וחצי, הגיעו אל שירותי האוויר של הצי המלכותי. חמור מכך, הטייסים שנשלחו אל החזית בצרפת היו טייסים שהוכשרו זה עתה בעלי מספר שעות טיסה מועטות.

טקטיקת הפעולה של שני הצדדים הייתה סיוע אווירי קרוב שמשמעו לסייע לכוחות הקרקעים בהתקפתם על כוחות האויב קרובים. בנוסף לתפקיד ההתקפתי, היה תפקידם של מטוסי הקרב גם להגן על הכוחות הקרקע. נשק נגד-מטוסים ששוגר מהקרקע אינו היה אפקטיבי, ולכן הגנה אווירית הייתה הדרך היחידה להגן על כוחות הקרקע מפני כוחות האוויר של האויב. שיטה זו של סיוע אווירי קרוב נהוגה עד ימינו בשדות הקרב המודרנים.

במהלך הקרב הצליחו לאט לאט מדינות ההסכמה לקבל עליונות אווירית, מה שהדאיג מאוד את הפיקוד הגרמני[7]. הדבר הוביל לארגון כולל מחדש של שירות האוויר הגרמני. במהלך הארגון החדש נבנו טייסות מיוחדות להפצצה בהם השתמשו הגרמנים כדי להפציץ את אנגליה ב-1917-1918. בנוסף הוקמו טייסות מיוחדות שמטרתם הייתם להעניק סיוע אווירי קרוב לצבא הגרמני. טייסות אלו היוו בעיות קשות לחיילים הבריטים, בעיקר בקרב קמברה (1917) ובמתקפת האביב. עד סוף 1916, ביחד עם מטוסים חדשים מסוג Albatros D.I, הצליחה גרמניה לבסס מחדש את העליונות האווירית שלה.

1917: מרחץ הדמים של אפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המחצית הראשונה של 1917 הגרמנים שלטו בשמיים באופן בולט. חיל התעופה המלכותי סבל מאבידות קשות ביחס לאלו של שירות האוויר הגרמני. בחודש אפריל בלבד ספגו הבריטים פי שלוש ממספר האבדות בקרב הגרמנים. למרות שמטוסים חדשים של מדינות ההסכמה (כמו ה-סופווית פאפ, סופווית תריפליין וה-SPAD S.VII) נכנסו לשירות, מספרם היה קטן מכדי להכתיב את השליטה בשמיים. לעומת זאת, המטוס הגרמני החדש, ה-Albatros D.III נכנס לשירות, והיה (למרות מספר קשיים קטנים) "מטוס הסיור הלוחם הטוב ביותר בחזית המערבית"[8] באותה עת.

במחצית השנייה של 1917, קמו טייסות חדשות של מדינות ההסכמה לאחר ייצור המוני של מטוסים חדישים, כמו ה-סופווית קאמל, ה-S.E.5 וה-SPAD S.XIII הצרפתי. הטייסות הקיימות השתדרגו למטוסים אחרים גם הם - ה-R.E.8 וה-בריסטול אף.2. המטוסים החדישים הגרמנים לעומת זאת לא היו מצליחים במיוחד ונכשלו להוכיח את עצמם כמחליפים ראויים למטוסי ה-פוקר DR.I.

בסוף השנה, העליונות האווירית הייתה שוב בידי מדינות ההסכמה.

עד ל-1918: השנה האחרונה ללחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה האחרונה למלחמה (1918) היה קיים מחסור חמור בציוד וחלקי חילוף למעצמות המרכז. מטוסי מדינות ההסכמה שנשבו פורקו לרמה כזאת שלפעמים נשאבו חומרי סיכה ממנוע פגום רק כדי שמטוס נוסף יהיה פעיל. מנפרד פון ריכטהופן, אלוף ההפלות הגרמני שכונה "הברון האדום" נפל באפריל 1918. לזכותו נרשמו 80 הפלות. במקומו תפס את הפיקוד על הטייסת הרמן גרינג, שבעתיד יהיה מפקד הלופטוואפה בגרמניה הנאצית ויקח חלק נכבד בשואה.

כמו כן בשנה זו מטוסים אמריקנים טסו לראשונה מעל החזית. מתנדבים אמריקנים שירתו כבר מתחילת המלחמה בצבאות מדינות ההסכמה, אך רק בשנת 1918 מטוסי חיל האוויר האמריקני הצטרפו ללחימה. הם קיבלו מטוסים תוצרת צרפת - תחילה את ה-Nieuport 28 שנחשב למטוס סוג ב', ולאחר מכן את ה-SPAD S.XIII שהיה אחד מהמטוסים הטובים ביותר שהיו בידי צרפת.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לסוף המלחמה, השפעתם של משימות האוויריות היו תצפית וסיוע לכוחות הקרקע, כאשר הפצצות נקודתיות מהאוויר היו עדיין בחיתוליהן ולא נעשה בהן שימוש נרחב ויעיל. הסיבה לכך נעוצה המבנה המחשבתי המוגבל של ראשי הצבא על הטכנולוגיה החדשה. מצד שני, למשימות האוויריות הייתה השפעה רחבה על תחום הארטילריה שהיה גורם חשוב בלוחמה של מלחמת העולם הראשונה. סיורי התצפית מיקדו את הארטילריה, ובכך גרמו לאויב נזק כבד יותר. בשנת 1917, בתנאי מזג-האוויר קשים אמרו שלהגביל את המשימות האוויריות יהיה כמו להוציא את העיניים למפעילי הארטילריה[9].

אנשים כמו בילי מיטשל טענו כי "הנזק היחידי שנגרם [לגרמניה] היה דרך האוויר". בילי מיטשל פורסם בזכות השקפתו טרם-עת שזירות הקרב העתידיות יוכרעו דרך האוויר, ולא דרך הים או היבשה.

חלף היום בו צבאות הקרקע או הציים שבים יקבעו את גורלה של אומה. ההגנה החשובה מכל וריכוז כוחנו מול האויב יעשו דרך האוויר

בריגדר-גנרל בילי מיטשל, נובמבר 1918[10]

נשקי נ"מ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נ"מ
מטוס גרמני שיורט ב-4 באוקטובר 1918 ע"י חיילים אמריקנים במהלך מתקפת מז-ארגון

פיתוח תותחי הנ"מ התחיל בגרמניה. הניסיון הרציני הראשון היה ב-1909, לאחר שחברה גרמנית בשם קרופ הציג תותחי נ"מ בקוטרים שונים ובתחילת מלחמת העולם הראשונה תותח 75 מ"מ היה לנשק סטנדרטי בצבא הגרמני. שאר המדינות התעלמו מהפוטנציאל הגלום בנשק זה עד שמטוסים גרמניים החלו לטווח אש ארטילריה מדויקת לעבר מדינות ההסכמה. כתוצאה מכך החלו בריטניה, האימפריה הרוסית וצרפת לפתח נשק נ"מ משלהן. רוב כלי נשק הנ"מ במלחמה היו חסרי תועלת בשל חוסר הנסיון של צוותיהם שלא ידעו לירות אש מדויקת לעבר המטוסים ולהעריך את גובהם נכון.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה התגבשה הסכמה כי יכולות כלי הטיס יחייבו נסיונות רציניים יותר להפילם.

הפצצות וטיסות סיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטון של מדינות ההסכמה מפציצות את הקווים הגרמנים
מפציץ גרמני, 1917

החזית הקרקעית נעשתה סטטית לאחר ששני הצדדים הגיעו למסקנה שלא ניתן לכבוש שטח ולו מועט ללא קרב עם אבידות רבות. לחזית האווירית הייתה משמעות רבה מפני שכלי טיס יכלו לאסוף מידע על כוחות האויב או לפגוע בקווי האספקה לחזית. מטוסים דו מושבים היו הסוג השכיח, בהם ישבו טייס ומשקיף. מטוסים אלו תיצפתו על קווי האויב ופגעו בבסיסי האספקה. עקב גודלם ואיטיותם של מטוסים אלו, הם היו מטרות נוחות למטוסי הקרב האויבים. כתוצאה מכך, שני הצדדים השתמשו במטוסי הקרב שלהם כדי להתקיף את המטוסים הדו-מושבים של האויב ולהגן על שלהם.

הפצצות נקודתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפצצה הנקודתית הראשונה בה נהרגו אזרחים הייתה במהלך מלחמת העולם הראשונה. ב-19 בינואר 1915 שני צפלין גרמנים המטירו 24 פצצות (במשקל 50 ק"ג כל אחת) על שלוש ערי חוף בבריטניה. בתקיפה נהרגו 4 אזרחים, 16 נפצעו ונגרם נזק בעלות כוללת של 7,740 ליש"ט. בהמשך נעשו 19 הפצצות דומות ב-1915 במהלכן הוטלו 37 טון של פצצות שהרגו 181 אזרחים ופצעו 455. ההפצצות נמשכו גם ב-1916, ובמאי לונדון נפגעה גם היא. הקייזר הגרמני אישר בחודש יולי לכוון הפצצות כנגד מרכזי אוכלוסיה. במהלך 1916 נהרגו מההפצצות 293 אזרחים ו-691 נפצעו. ההגנה הבריטית השתפרה בהדרגה אך ההפצצות נמשכו עד לסוף המלחמה (עם זאת, ההפצצות פחתו באופן משמעותי בשנים 1917-1918).

עד לסוף המלחמה נעשו 51 גיחות אוויריות, במהלכן השתמשו בכ-5,806 פצצות שהרגו 557 אזרחים ופצעו 1,358 אזרחים.

בלוני תצפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בלון תצפית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Knight of the Air (1980), Ezra Bowen, עמודים 24,26
  2. ^ 2.0 2.1 John Terraine, White heat: the new warfare 1914–18 (1982), עמוד 31
  3. ^ Terry Treadwell, America's First Air War (2000)
  4. ^ http://www.centennialofflight.gov/essay/Air_Power/WWI-reconnaissance/AP2.htm
  5. ^ Cheesman, Reconnaissance & Bomber Aircraft of the 1914–1918 War (1962), עמוד 9.
  6. ^ Great Battles of World War I, Jeremy Moore, עמוד 136
  7. ^ Cheesman, E.F. (ed.) Fighter Aircraft of the 1914–1918 War (Letchworth, UK: Harleyford, 1960), עמוד 12
  8. ^ Fitzsimons, Bernard, ed. The Twentieth Century Encyclopedia of Weapons and Warfare (London: Phoebus, 1978), כרך 1, עמוד 65
  9. ^ Terraine, John, White heat: the new warfare 1914–18 (London, Book Club Associates, 1982),עמוד 215
  10. ^ מגזין טיים, 22 ביוני 1942