משתמש:Sigarya/היסטוריה של המוזיקה בתקופת התנ"ך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"דוד מנגן בנבל" מאת יאן דה בריי, 1670

הידע על תקופת המקרא הוא בעיקר ממקורות ספרותיים במקרא וממקורות שלאחר המקרא. היסטוריון הדת והמוזיקה הרברט לוקייר הבן כותב כי "המוזיקה, הקולית והאינסטרומנטלית, טופחה היטב בקרב העברים, הנוצרים בברית החדשה והכנסייה הנוצרית לאורך מאות שנים."[1] הוא מוסיף כי "מבט בברית הישנה מגלה כיצד העם הקדום של אלוהים היה מסור ללימוד ולעיסוק במוזיקה, דבר שתופס מקום ייחודי בספרים ההיסטוריים והנבואיים, כמו גם בתהילים."

במוזיקה נעשה שימוש בטקס דתי לראשונה על ידי דוד המלך: על פי "האנציקלופדיה למוזיקה של לרוס", הוא נודע בכך שאישר כי אנשי שבט לוי הם "שומרי המוזיקה של עבודת האלוהים".[2] ההיסטוריונית אירנה הס מציינת כי מתוך שלושים ותשעה ספרי הברית הישנה, 150 התהילים בספר התהילים המיוחסים לדוד המלך, ואלו שימשו "סלע ההימנולוגיה היהודית-נוצרית", והגיעה למסקנה כי "אף שירה אחרת לא הושרשה לעיתים קרובות כל כך בתרבות המערבית."[3]

חקר כלי הנגינה העתיקים נהוג זה מאות שנים בקרב כמה חוקרים שחקרו כלים מישראל מהתקופה המקראית.[4] נתונים ארכאולוגיים וכתובים הוכיחו בבירור כי המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום בישראל העתיקה. פסלונים ותיאורים איקונוגרפיים מראים שאנשים ניגנו בקורדופונים ותופי מסגרת, וכי הקול האנושי היה חיוני כאשר נשים וגברים שרו שירי אהבה יחד עם קינות למתים. הנתונים מתארים גם תרחישים של מוזיקה וריקודים בטירוף נבואי לפעמים, לעיתים קרובות עם מוזיקאים וזמרים מתוזמרים וכוריאוגרפיים בתבניות שתוכננו בקפידה.

לדברי היסטוריון המוזיקה העתיקה תיאודורה בורג, "אם היינו מסוגלים להיכנס לתקופת התנ"ך... היינו מוצאים תרבות מלאה במוזיקה... בה אנשים השתמשו במוזיקה בחיי היומיום שלהם."[4]

"מוזיקה כזו הצליחה לבטא מגוון גדול של מצבי רוח ורגשות או את האנטיתזות של שמחה וצער, תקווה ופחד, אמונה וספק. למעשה, כל גוון וביטוי של סנטימנט נמצאים בעושר השירים והמזמורים ובמנגינות העם המגוונות."[1]

השפעות תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים הייתה בין התרבויות העתיקות ביותר במזרח הקרוב והייתה לה תרבות מוזיקלית מפותחת שראשיתה בשנת 3000 לפני הספירה. עם זאת, מקורות מצריים כוללים שרידים ציוריים בלבד, כמה כלים וכמה רשומות ספרותיות העוסקות בשיטות ביצוע. על פיסות פיסול שונות יש תבליטים של נבלנים וחלילנים שמשתתפים בטקסים דתיים ובבידור חברתי.

מספר כלי נגינה זוהו ככאלו שהיו בשימוש במצרים, כולל כינור דוד (סוג של נבל), כלי דמוי אבוב, תופים שונים מאסיה, לאוטה וכן סיסטרום (רעשן). נמצאו גם ציורי קיר המציגים זמרים ונגנים. לדברי היסטוריון המוזיקה הומר אולריך, סביר להניח שמצרים השפיעה על "ההיבטים החינוכיים והאתיים של המוזיקה היוונית".[5]

שומר ובבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהתקליטים הם מינימליים, ידוע כי בין השנים 2300–3000 לפני הספירה התקיימה מוזיקת מקדש עם זמרים בשומר ובבל, קבוצות התרבות העתיקות ביותר במסופוטמיה. בחפירות נחשפו כלי נגינה; כולל נבלים, אבובים כפולים, וכלים נוספים.

בגלל קשרי הגומלין הפוליטיים בין העברים לאומות השמיות של בבל, אשור והאימפריה החיתית, היה דמיון בין המוזיקה העברית של אנשי יהודה לבין האחרים. המוזיקה היהודית נוצרה בשנים הראשונות לחיים השבטיים, ו"ההתייחסויות למוזיקה במקרא רבות", כותב אולריך.[5] לאחר שהעברים הקימו ממלכה בישראל, הפעילות המוזיקלית שלהם הייתה צפויה להתגבר משמעותית.

ישראל הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור מהמאה ה-18, "שירת מרים", מאת פאולו מלטייס, איטליה. חגיגה לאחר חציית ים סוף

לדברי היסטוריון המוזיקה אברהם שרון, "ככל הנראה התרומה המוזיקלית החשובה ביותר של העברים הקדומים הייתה העלאת מעמדה של המוזיקה הליטורגית יחד עם טקסים פולחניים." הוא מציין את "הרמה הגבוהה של התארגנות מוזיקלית-ליטורגית" מהדיווחים התיאוריים של מקדש שלמה המלך, כמו 24 קבוצות המקהלה המורכבות מ-288 נגנים שהשתתפו ב 21 טקסים שבועיים.[6]

למרות הכלים הדומים ששימשו את העברים שהיו בשימוש גם בתרבויות שכנות, כולל הפיניקים, מצרים, אשור ויוון, שרון כותב כי "זה יהיה מדויק לקבוע כי ... בשימושים המסוימים של מוזיקה- קודש וחול, אתי ואסתטי - שהמוזיקה היהודית הקדומה תרמה תרומה ייחודית. "[6]

היסטוריון המוזיקה ג'ון סטיינר מציין כי היחסים המוקדמים יותר בין אברהם לכנענים "ככל הנראה השפיעו על המוזיקה העברית העתידית", וכנראה גרמו לדורות הבאים להוביל כמות מסוימת של מוזיקה או כלי נגינה אשוריים למצרים. הוא מוסיף כי שהות של ארבע מאות שנים "בתרבות מפותחת כמו של מצרים וודאי הוסיפה הרבה לידע שלהם באמנות זו."[7]

בספר דברי הימים א', פרק כ"ה, פסוקים א'-ל"א, מפורטים לנו המוזיקאים המוכשרים אשר היו אמורים להופיע עם מצלתיים, כלי מיתר ונבל בטקסי המקדש.

אף על פי שנהוג לחשוב שהמוזיקה העתיקה של התהילים ושאר ספרי התנ"ך (שכולם הוזמרו) אבודה, המסורה של המקרא העברי מכילה סימני קנטילציה, טעמי המקרא. אלו מציינים קו מלודי למילים. בעקבות הארכיאו-מוזיקולוגית הצרפתית סוזן הייק-ואנטורה, יש הטוענים כי סימני הזיהוי הללו מתוארכים לתקופת המקדש ו"מקליטים" את המוזיקה ששרו במקדש. כמו כן, נעשו ניסיונות לפענח אותם בסימון מוזיקלי מודרני.[8]

גלות בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורות המוזיקליות של בית המקדש נהרסו על ידי חורבן בית המקדש הראשון וגלות היהודים לבבל במאה ה-6 לפני הספירה. הינדלי מציין כי נראה כי מרבית התהילים נכתבו בשנים שלאחר שובם של היהודים לירושלים. גם בתקופה זו נראה שהנוהג של שירה אנטיפונלית בין החזן לקהילה נעשה נפוץ.[2]

המוזיקה של ישראל הקדומה מייצגת כמעט ארבע עשרה מאות של שינויים, בערך בין 1300 לפנה"ס עד 70 לספירה, כאשר המצור של טיטוס על ירושלים התרחש. סטיינר מציין את היעדרם של חפצים רבים מתקופה זו. הוא מסיק כי "המחסור העצוב באנדרטאות לאומיות הנוגעות ליהודים אינו מפתיע, כאשר כזכור ירושלים עברה כשבעה עשר מצורים, שכל אחד מהם לווה בהרס גדול יותר או פחות, גם בידי המנצחים. שנראה היה כי הם נהנים מהתענוג הזדוני שבהוצאת המאפיינים הלאומיים של אלו שכבשו."[7]

חורבן בית המקדש השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם זאת, לאחר נפילת בית המקדש הראשון, קובע ורנר כי מארג החלומות שסבב סביב המוזיקה הקודמת שלו כלל זיכרונות, חזונות ופנטזיות, שכן הרבנים טרחו למגר את מסורות הפזמון וכלי הנגינה. "זמנם הגיע, ורעיונותיהם בנושא ליטורגיה ומוזיקה היו שונים בתכלית מאלה של כהני המקדש." ורנר מוצא את זה פרדוקסלי שרבנים מודרניים ממשיכים לשבח את המוזיקה האינסטרומנטלית של בית המקדש, אך אוסרים על כל מוזיקה אינסטרומנטלית מלהיכנס לבתי הכנסת שלהם.[9]

חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה הוביל לקריסת האומה העברית ולהתחלת גלות היהודים לארצות אחרות. בגולה, בית הכנסת היה מחליף את בית המקדש החרב, בטקסי ליטורגיה חדשים, תפילות וכתבי רבנות שנועדו להתאבל על אובדן בית המקדש והחופש האישי.[6]

התקופה הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסקו של מלאך מנגן בנבל מאת מלוצו דה פורלי .

מעט מאוד ידוע על מוזיקה נוצרית פרימיטיבית, מציין ויטקום, כי כמו רוב המוזיקה העתיקה, היא לא נכתבה. כתוצאה מכך, כששירים עברו מדור לדור, הם הפכו שונים מאוד מהמקור. עם זאת, היא מציינת כי "חלק ניכר מיופיה של המוזיקה המוקדמת הזו נגזר מהיוונים וקדושתה מהעברים."[10] לדברי אולריך, למוזיקה העברית "הייתה השפעה ישירה ומידית על הנוהגים המוזיקליים של הכנסייה הנוצרית הקדומה."[5] הוא מצטט את ורנר ומציין כי "הקשרים בין הפזמון העברי לנוצרי נחקרו והוכחו מדעית."[9]

האמנות המוזיקלית של הלויים, מוזיקאי המקדש, אבדה בסוף המאה ה-1. בשנת 70 לספירה, בית המקדש השני נחרב על ידי הכוחות של הקיסר טיטוס ובשנים הבאות הלווים יחד עם רוב היהודים ברחו מארץ ישראל. כתוצאה מכך, במוזיקת בית הכנסת של יהודי הגולה היה חסר האופי המשמח של המוזיקה של בית המקדש וכלי הנגינה ששימשו בו.[2]

הברית החדשה נכתבה מאות שנים לאחר מכן, והמוזיקה התפתחה רבות מאז, על פי היסטוריונית המוזיקה אידה ויטקום. ככל שהיא קשורה לישו, היא נקראת מוזיקה נוצרית . עם זאת, ישנם כמה רמיזות בשלוש הבשורות: בבשורה על פי לוקס, יש את "שיר המלאכים", מרי 'מגניפיקט' ושל זכריה 'השיר.' במעשי השליחים, פול וסילאס שרים מאחורי סורגי הכלא: "בחצות הלילה, בשעה ששאול וסילא התפללו ושרו שירי הלל לאלהים והאסירים מקשיבים להם, 26 הייתה פתאום רעידת אדמה חזקה עד כדי כך שיסודות בית הסהר הזדעזעו, ובבת אחת נפתחו כל הדלתות וכל השרשרות נתקו." הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק ט"ז, פסוקים 25–26

באיגרות יש מעט מאוד אזכורים למוזיקה, אך באפסיים יש "יפה", שבו פאולוס דוחק בכנסיות לשיר תהילים ו"שירים רוחניים".[10]

הינדלי מוסיף כי קריאות אנטיפונליות בין חזן או כומר לקהילה מקורן בשיטות פולחן עבריות. בשיאה בתחילת העידן הנוצרי, המוזיקה המורכבת של המקדש בוצעה על ידי מקהלה גדולה של זמרים גברים בעלי הכשרה גבוהה, ולעיתים הוסיפו בנים, ובתקופה זו שימשו גם כלים רבים על ידי תזמורת המקדש.[2]

ויטקומב מוסיפה כי רבים ממזמורי הכנסייה האציליים ביותר נלקחו מן התהילים, שלדבריה היה "ספר המזמורים הראשון של האומה העברית ונשאר כיום לא רק ספר המזמורים של המקדש העברי, אלא גם של הכנסייה הנוצרית."[10]

כלי נגינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלי נגינה במקרא
מטבעות בר כוכבא המציגים חצוצרות וכינור דוד, סביבות 132 לספירה

בין הסימנים הפיקטוגרפיים המוקדמים ביותר שנמצאו היו נבל בצורת סירה שנמצא על לוח חרס שומרי משנת 3000 לפני הספירה ותיאור קודם של נבל זה נמצא גם בדרום מערב איראן המודרנית משנת 3200 לפני הספירה.[1]

בארץ ישראל נמצאו שרידים רבים של כלי נגינה מהתקופה ההלניסטית המספקים פרטים על המדינה, האופי והפרקטיקה של המוזיקה הליטורגית.[9] במקרים אחרים, כלי נגינה רבים של העברים המוזכרים בתנ"ך מזוהים על ידי אנלוגיה עם כלים דומים הנמצאים בתרבויות סמוכות אחרות, כגון מצרים ובבל. דוגמה לכמה מכשירים המוזכרים בתנ"ך ניתן למצוא בספר דניאל:

"בְּעִדָּנָא דִּי-תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס (קַתְרֹס) שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין, סוּמְפֹּנְיָא, וְכֹל, זְנֵי זְמָרָא--תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא, דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא" ספר דניאל, פרק ג', פסוק ה'

על פי ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס, כל פרטי בית המקדש הראשון, כולל כלי הנגינה שלו, נעשו ונראו כ"סמלי היקום", בייחוד כלי נגינה כמו העוגב או כינור דוד. בספרו קדמוניות היהודים מסביר יוספוס כי כלי הנגינה, לצד עניינים אחרים של הדת היהודית, מייצגים "דימוי" מתכלה של הקוסמוס, או של "מקדש קוסמי".[9]

קשת טיטוס עם חצוצרות כסף

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטקום כותב כי "חלק ניכר מהמוזיקה היפה ביותר של התנ"ך נמצא בתהילים", והמילה "מזמור" מקורה במילה היוונית שמשמעותה לשיר. הפסנטרין היה אחד הכלים שליוו את המזמור.[10] המילה הפכה במהרה לתאר כל צורה של לחן. המזמורים הושרו באופן אנטיפונלי אולי על ידי הכהן והקהילה, או על ידי שני זמרים.

לפי אמנון שילוח, רוב המנהגים והטקסים שהוזכרו קודם, כמו חתונות או חגיגות אחרות, לוו במוזיקה של נשים ומעידים על חשיבותה של שירת נשים. אך היו מקרים רבים בהם נשים שרו לבד או עם חברים ובני משפחה. "האישה מחזקת את רוחה בשירה לעצמה, ואולי לתינוק שלה, השומע וקולט את הווידויים, הגעגועים, התלונות והחלומות של האם." היו גם "שירי אם, שירי חיילים, שירי אלמנות, שירי יתומים, ושירי סחר נשים". לטענת חלק, כותב שילוח, שירי נשים היו קיימים בגלל הצורך לפצות על האיסור נגד השתתפות ציבורית של נשים בטקסי בית הכנסת.[11]

היסטוריון המוזיקה הקדום יואכים בראון מציין כי פילון האלכסנדרוני הזכיר משמרות פולחניות ליד אלכסנדריה, שכללה ארוחה ושירת מזמורים על ידי מקהלה כפולה כליווי לתהלוכות ולסירות.[12]

ריקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי שילוח, המחול היה קשור ישירות למוזיקה והיה היבט חשוב באירועים שונים, אם כי תנועות המחול בפועל לא מתוארות בפירוט. ישנן עדויות דלות על ריקוד בהשוואה למגוון רחב יותר המצוי במצרים. עם זאת, ישנם תיאורים תנ"כיים רבים של מקרים אשר עוררו השראה לריקודים בתקופת המקרא.[11]

בתנ"ך, במשנה ובתלמוד מתייחסים למחול בהקשרים שונים, ובמגידו, בנגב ובאתרים אחרים בישראל, נמצאו לאחרונה שרידים איקונוגרפיים המציגים דמויות רוקדות. בספר שופטים, פרק כ"א, פסוק כ"א מתואר פסטיבל במהלכו היה נהוג לרקוד בכרמים. הריקוד נקשר גם בחגיגות הניצחונות הצבאיים ובקבלת פנים לגיבורי הבית. בספר שמות, פרק ט"ו, פסוק כ', מרים ושאר הנשים פרצו בשירה וריקודים בליווי תופים לציון קריעת ים סוף שהצילה את עם ישראל; בתה של יפת רקדה כשפגשה את אביה שחזר מקרבות מנצחים (ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ל"ד); נשות ישראל יצאו לרקוד לפני שאול ודוד כשחזרו מלחימה בפלשתים (ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק ז'); המלך ונתיניו קיבלו השראה גם לרקוד כאשר ארון הברית הועלה לירושלים (ספר שמואל ב', פרק ו').

מסורות מוזיקליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרות המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא מוזכרים שימושים רבים במוזיקה, כולל שירי הלל, שירי ניצחון, שירי אבל, ומעל לכל תהילים. ריקודים היו גם ביטוי מוזיקלי נפוץ יחד עם השילוב של שירה עם מוזיקה אינסטרומנטלית. בתקופות מאוחרות יותר הייתה גם מוזיקה קולית גרידא ששררה תקופה.[5] לדברי אולריך, למוזיקה היה חלק חשוב גם בחיי החול וגם בחיי הקודש של העברים. מלכים ומנהיגים אחרים של העם זכו לשבחים בדרך כלל בשירים, וטקסים מוזיקליים מורכבים מאוד בבית המקדש, המתוארים במקרא, היו חלקים חשובים בפולחן. בחלקים אחרים יש דיווחים על מקהלות נשים בשילוב שירה וריקודים לליווי כלי הקשה של הגברים. ורנר מוסיף כי הרפרטואר של המקהלה כלל מזמורי תהילים, קטעי שירה וקטעים פואטיים אחרים מהכתובים, אם כי אולי הכילו גם טקסטים לא קנוניים. נאמר כי בחירת המזמורים נקבעה על ידי פעילויותיו של אלוהים בשבעת הימים הראשונים של הבריאה, והפסוקים המרמזים עליהם.[9]

ורנר כותב כי "ייחודית בהיסטוריה של המוזיקה היא האמונה האיתנה בכוחה המטהר ומכפר על חטאים של המוזיקה של המקדש, המיוחסת הן לפזמון והן לכלי הנגינה."[9] המוזיקה הייתה צריכה להיות נקייה מפגמים או תקלות, ונמנעה מאלמנטים קסומים. גם לבגדיו של הכהן הגדול הייתה סמליות: "וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב. לד פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב." (ספר שמות, פרק כ"ח, פסוקים ל"ג-ל"ד) על פי פילון ויוספוס, הפעמונים ייצגו סמלים של הרמוניה קוסמית. :

הכשרה למוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הטקסט של המשנה, המוזיקאים הראשונים, זמרים ונגנים, הוכשרו בקפדנות להיות מוזיקאים מקצועיים, כאשר הכשרתם הממוצעת נמשכה חמש שנים. היסטוריון התנ"ך אלפרד סנדריי מציין "עלייה פתאומית ולא מוסברת של מקהלות ותזמורות גדולות, המורכבת מקבוצות מוזיקליות מאורגנות ומאומנות, שלמעשה בלתי נתפסות ללא הכנה מתודית ארוכה." זה הביא כמה חוקרים להאמין כי שמואל הנביא היה אב בית הספר שלימד לא רק נביאים ואנשי קודש, אלא גם מוזיקאי קודש. בית ספר ציבורי למוזיקה זה, אולי המוקדם בהיסטוריה הידועה לנו, לא הוגבל רק למעמד הכהנים - וכך דוד, רועה הצאן מגיע לנגן לשאול.[13]

סוגי מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגדרו גם סוגים שונים של מוזיקה:[5]

  • על פי טעמי המקרא כאשר חלקים מהתנ"ך נקראו במהלך הטקס וחלקים מהטקסט הושרו.
  • אנטיפוניה (המכונה גם שירה מגיבה). מכיוון שהשירה העברית מבוססת על מקבילות (ביטוי של מחשבה אחת בשתי דרכים שונות), כמה סוגים של הופעות היו אפשריים: או על ידי שתי מקהלות מתחלפות נפרדות, או על ידי סולן המתחלף במקהלה. שיאה בתחילת העידן הנוצרי. מוזיקה אנטיפונאלית בוצעה על ידי מקהלה גדולה של זמרים גברים בעלי הכשרה גבוהה, ולעיתים הוסיפו בנים. לדברי הינדלי, "אנטיפוני הוא בין החובות שחוברת המוזיקה הנוצרית חייבת לקודמתה היהודית."[2]
  • שירי פזמון במסגרת השירות הם בוצעו על ידי סולן, שנקרא החזן, או על ידי קבוצות. חלק מהפזמונים אורגנו באופן חופשי עם קבוצות של מוטיבים מלודיים עם נגזרותיהם המחוברות ליצירת פזמון מלודי מתמשך.
  • תזמורת ורנר כותב כי "הצליל של תזמורת המקדש כלל לא פחות משנים עשר כלים ורק לעיתים רחוקות עלה על שלושים ושש." החצוצרות מעולם לא התערבבו עם שאר התזמורת - שימשו אך ורק לסימון ואיתות. זוג מצלתיים אחד שימש בטקסי המקדש גם כמכשיר איתות, "לא כמו הגונג בתיאטרון המודרני."[9]

סימון כתוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון מוזיקלי במובן המודרני לא היה קיים בתקופה זו. עם זאת, האלף-בית העברי איפשר סמלים מיוחדים המעידים על אופן ביצוע המוזיקה. האלף בית מורכב מעיצורים ומחצאי עיצורים, ותנועות מסומנות באמצעות נקודות וקווים מעל סמלי אותיות, בתוכם ומתחת. בנוסף לסימני התנועה, סימנים אחרים, כמו הניקוד, לא מתייחס לתווים בודדים אלא ל"חלקיקים או קבוצות מלודיות", כותב אולריך. חלקיקים אלה הועברו על ידי מסורת בעל פה בקרב זמרים במשך מאות שנים וקודדו לראשונה במאה ה-16. אולריך מציין כי "מגילות ים המלח מכילות סימנים דומים לאלה שבכתב הליטורגי של כתות נוצריות קדומות ... ומחזקות את ההשערה כי ישנה מורשת מוזיקלית משותפת לאנשי תרבויות קשורות ..."[5]

השפעה על מוזיקה מאוחרת יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון למוזיקה ויליאם סמולדון מציין כי למרות העובדה שמוזיקה אינסטרומנטלית לא קמה לתחייה בשימוש בבית הכנסת לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, (למעט השופר הסמלי שעדיין היה בשימוש בקהילות אורתודוקסיות), " המזמורים המשיכו להתקיים, ומחקר של השנים האחרונות הבהיר יותר ויותר שרבים מהצורות ואף הדפוסים המלודיים של הפזמונים הביזנטיים והמערביים הנוצריים היו עיבודים ממוזיקה של בתי הכנסת."[14]

הוא גם מציין כי לאחר קריסת האימפריה הרומית המערבית, "המאפיין האיתן היה הכנסייה הנוצרית המערבית" אשר "כובדה על ידי הברברים". הוא מוסיף כי נראה ש"ספק קטן כי מוזיקת הפולחן של הכנסייה הקדומה, כלומר במרכזים כמו ירושלים, דמשק, אנטיוכיה ואלכסנדריה, צמחה מחומרים ... ממוצא יווני וסורי, יחד עם קריאות השירות של בית הכנסת היהודי."[14]

תהילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהילים הושרו בכל הדורות ועד ימינו. ויטקום מתאר את חשיבותם של תהילים:

"הצלבני קרא אותם כשעלה לגבעת ציון; והגנרל המנצח התקבל בשובו על ידי מקהלת הללויה. המלח בלילה החשוך בים, הרועה במישור הבודד, חסר הבית הקטן ברחוב, זכו להתעודד על ידי מוזיקת התהילים. הם החיו את סעודת הבציר, רוכב הסירה על הריין, החייל ליד המדורה שלו התרכך והעצוב הריע על ידי השראות מתוקות אלה לאמונה, תשובה, הודיה והערצה."[10]

לוקייר כותב כי שארל החמישי, הקיסר הרומי הקדוש ואלוף האפיפיור, ביקש שקטעים מהמזמור האהוב עליו, ספר תהילים, פרק צ', יקראו לו כששכב על ערש דווי בספטמבר 1558. במזמור ההוא, "משה עומד על הניגוד בין נצח האלוהים לעומת ארעיות חיי האדם, ומשה מסיים את שירו בתפילה לסליחתו וחסדו של האל."

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 Lockyer, Herbert Jr. All the Music of the Bible, Hendrickson Publ. (2004)
  2. ^ 1 2 3 4 5 Hindley, Geoffrey. Larousse Encyclopedia of Music, Chartwell (1971), Ch. "Jewish Music"
  3. ^ Hesk, Irene. Passport to Jewish Music: Its History, Traditions, and Culture, Greenwood Publishing (1994) p. 41
  4. ^ 1 2 Burgh, Theodore W. Listening to the Artifacts: Music Culture in Ancient Palestine, T & T Clark International (2006)
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 Ulrich, Homer, A History of Music and Musical Style, Harcourt, Brace & World, Inc. (1963)
  6. ^ 1 2 3 Schwadron, Abraham A. Music of Many Cultures: An Introduction, Ch. 16. Univ. of California Press (1983)
  7. ^ 1 2 Stainer, John, Music of the Bible, Da Capo Press (1970)
  8. ^ Haik-Vantoura, Suzanne La musique de la Bible révélée (Robert Dumas: Paris, 1976); Mitchell, David C. The Songs of Ascents (2015)
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Werner, Eric. The Sacred Bridge, Columbia Univ. Press (1984)
  10. ^ 1 2 3 4 5 Whitcomb, Ida Prentice. Young People's Story of Music, Dodd, Mead & Co. (1928)
  11. ^ 1 2 Shiloah, Amnon. Jewish Musical Traditions, Wayne State Univ. (1992)
  12. ^ Braun, Joachim. Music in Ancient Israel/Palestine, W. B. Eerdmans Publ. (2002)
  13. ^ "A Theatre Before the World: Performance History at the Intersection of Hebrew, Greek, and Roman Religious Processional" The Journal of Religion and Theatre, Vol. 5, No. 1, Summer 2006.
  14. ^ 1 2 Smoldon, William. A History of Music, Dimension Books, Inc. (1965)

קטגוריה:היסטוריה של המוזיקה קטגוריה:מוזיקה יהודית קטגוריה:מוזיקה כנסייתית קטגוריה:תולדות עם ישראל בעת העתיקה