משתמש:Simha72/נכרים-מתייהדים מרוסיה
נכרים-מתייהדים מרוסיה
מתייהדים (נכרים-מתייהדים) מרוסיה – נכרים (רוסים אֶתניים) שהתייהדו, אולם לא התגיירו כדין. הם ראו את עצמם כחלק של עם ישראל, ומקצת צאצאיהם הגרו לארץ ישראל החל מסוף המאה ה-19. בשנות ה-70 של המאה ה-20 כמעט כל תושביו של הכפר אילינקה – כפר שהיה מאוכלס ע"י נכרים-מתייהדים – הגרו למדינת ישראל. כיום נשארו מעט צאצאי הנכרים-המתייהדים ברוסיה (בעיקר בכפר וויסוקי, השכן של הכפר אילינקה) ובקאווקאז.
מהיסטוריה של נכרים-מתייהדים
א. ב-1770 נודע על 400 רוסים פרבוסלביים בפלך סַארַאטוֹב, שהתרחקו מהנצרות והחליטו שהדת האמיתית היא רק אותה הדת שמבוססת על התנ"ך בלבד ("ברית הישנה") ולא על ה"ברית החדשה". קראו להם "סובוטניקים" ו"מתיהדים" ("סובוטניקים" - פירושו ברוסית "שומרי שבת"). חלק מהם נשלחו לסיביר, חלק - נלקחו לשירות צבאי, אלה שסירבו לחזור לדת הנוצרות, נשפטו.
ב-1768 נפתח תיק פלילי נגד תושב כפר טִישַנְקָה (בפלך ווֹרוֹנֶז') ו-30 מחבריו, שהתרחקו מהנצרות הפרבוסלבית וסירבו לחזור לחיק הכנסיה. אנשים אלו לא קידשו את האיקונין (=תמונות), וכפרו בטקסי הכנסיה. לא היו להם שום מנהגים יהודיים ספציפיים. ב-1769 בפלך ווֹרוֹנֶז' היו לא מעט אנשים כאלה, וכך עלתה כת המתייהדים על במת ההיסטוריה של רוסיה. ובכך יש לומר, שהתנועה של המתיהדים בפלך ווֹרוֹנֶז' קיימת כבר 240 שנה לכה"פ. הדעה הרווחת בין רוב ההיסטוריונים כי אין קשר בין התנועה החדשה לבין המתיהדים שהיו ברוסיה בימי הביניים (שקמו בהשפעת יהודי בשם זכריה).
ב-1806 השלטון העליון הכיר לראשונה בבעיה חמורה הטמונה בעצם קיומה של כת המתייהדים [עד אז, רק השלטון המקומי עסק בבעיה]. הפעם השלטונות הפעילו נגד המתייהדים אמצעי דיכוי חריפים במיוחד, וכתוצאה מכך, רובם חזרו לנצרות. אומנם הכת המשיכה להתפתח באיזור, כי אחד מחשובי הכת – רוֹגוֹב - נשאר ביחידה צבאית מקומית, והמשיך בהפצת אמונתו. אשר על כן, ב-1814 הכת שוב החלה להתפשט בכל האיזור. הכנסיה חקרה בישובים: קוֹזלוֹבְקָה, טִישַנְקָה, גְוַזְדָה, קלֶיפוֹבְקָה, מַאמוֹנִי וצִ'יגוֹלקָה, בכל הכפרים האלה נמצאו מתייהדים.
ב-1820 כת המתייהדים נהיתה לתנועה המונית, שמנתה כ-20,000 איש. התנועה התפשטה בפלכים ווֹרוֹנֶז' וסַארַאטוֹב ובעוד איזורים ברוסיה.
ב-1824 התובע של הסינוֹד הגדיר את כת המתיהדים כקבוצה הגרועה ביותר מבין הכתות שנתפלגו מהכנסיה הריבונית. הוא אמר, שהם פורשים מהדת הפרבוסלבית לגמרי וכי יש באמונתם משום עוינות לדת הפרבוסלבית. הצאר אלכסנדר הראשון הורה לנסיך גוֹליצין לערוך חקירה מיוחדת בנושא. ב-1823 גוליצין הגיש את תוצאות החקירה לוועדת השרים. במקביל לפעילות הנ"ל מצד השלטון האזרחי, גם הכנסיה נקטה בצעדים שמטרתם היתה להפסיק את פעילות הכת. וכך, ב-1825 הסינוד הוציא הוראה לנקוט באמצעים בכדי לעצור ולהפסיק את התפשטות כת המתיהדים במדינה. ההוראה הוגשה לוועדת השרים ואושרה ע"י הצאר אלכסנדר הראשון. הסינוד קבע כי ראשי הכת ועוזריהם יישלחו לשרות צבאי, ואילו שאר בני משפחתם וכל מי שלא נמצא כשיר לשרת בצבא מטעמים רפואיים יישלחו לסיביר. ההוראה היתה למקם אותם בסיביר כך, שלא יהיה להם כל קשר עם אנשי האיזורים מהם גורשו, ועם אנשי שאר האיזורים שהיו "נגועים" בתופעת המתייהדים. ההוראה גם הכתיבה לא לתת תעודות מעבר (=דרכונים, "פספורט") לאנשי הכת, בכדי שיהיו מרותקים למקום גלותם, מבלי אפשרות לעזבו. בעקבות תהליך הדיכוי דלעיל, ירדו רוב המתייהדים של פלך ווֹרוֹנֶז' למחתרת (= חזרו לפרבוסלביות למראית העין). ניתנה הוראה חד משמעית להשגיח על המתייהדים בצורה חמורה ביותר.
כדי שהנוצרים יתייחסו כלפי המתייהדים בסלידה מקסימלית, השלטון הוציא צו המכתיב לקרוא למתייהדים "יהודונים" ("ז'ידי") בכל מקום. [בנוסח הצוו עצמו מוסברת סיבת הפקודה הנ"ל, והיא - משום שהכינוי "שומרי דת משה" לא נותן לעם הרוסי הבנה ברורה שמדובר באנשים שכל חפצם להדמות ליהודים].
בראשית המאה ה-20, עסק רבות ההיסטוריון יולי געססען (הסן) בתולדות העם היהודי ברוסיה. רוב דבריו מבוססים על מסמכים שמצא בארכיונים הממשלתיים, ובספריו ציין את המקורות מהם שאב את הדברים. הוא כתב, שכאשר גילו את המתייהדים בסוף המאה ה-18, בישוף (הגמון) הכנסיה בווֹרוֹנֶז' האשים את היהודים בהתהוות הכת. הבישוף הנ"ל טען שהכת נולדה ב-1796, ולדבריו יהודים שגרו בין הנוצרים הסיתו את הנוצרים להתייהד [מסמך זה נמצא בקובץ החוקים המלא הראשון, מס' 30436 א']. [כדאי לציין שכבר אז בד"כ היה אסור ליהודים לגור בפנים רוסיה (= מחוץ ל"תחום-המושב"), כולל בפלך ווֹרוֹנֶז', ז.א. שרק אותם היהודים המועטים שבכל זאת התיישבו באותה תקופה בפנים רוסיה היו יכולים להיות אלו שקירבו את המתייהדים הראשונים, לדברי הכומר הנ"ל]. בעקבות ההאשמה של הכומר הנ"ל, הממשלה הוציאה כמה פקודות דיכוי נגד היהודים, שכעת הואשמו בהפצת היהדות בקרב הנוצרים [בין אותן הפקודות היה איסור מוחלט ליהודים להמצא באיזורים הפנימיים של רוסיה ששם נמצאו אנשי הכת ובאיזורים הסמוכים להם, ללא יוצא מן הכלל, ואף באופן זמני. האיסור הנ"ל בוטל אחרי עליית הקיסר אלכסנדר השני לשלטון]. געססען כתב שבשנת 1825 נציגים של עם ישראל (היו אלה כמה חשובי העסקנים מראשי הקהל) ניצבו בפני השלטונות בכדי להגן על יהודי רוסיה מפני ההאשמה הנ"ל. נציגים אלו טענו שהיהודים לא עוסקים בהפצת יהדות, כי התורה אוסרת זאת. הם אמרו, שאף אם קרו מקרי הפצה – אשמים בהם אך ורק יהודים עמי הארץ שלא יודעים דת ודין [כל זה נמצא בתיקיה של לשכת הצאר, תיק מס' 3265]. אשר על כן, ברור שבתי הדין המוסמכים לא התעסקו עם מתייהדים כלל, כי ברור, שבתי הדין לא רצו לסכן את כלל ישראל - המהרש"ל (ים של שלמה, יבמות פ"ד סי' מ"ט), למשל, מאוד החמיר, שלא לגייר גרים בזמן הזה כלל, היות והמלכות מקפידה על כך; חוץ מזה, היו מתקנות קהילות ליטא שתיקנו שלא לגייר גרים בשום אופן (מהסיבה הנ"ל) והטילו עונשים על העוברים על תקנה זו (תקנות אלו הוזכרו בכתבה של פרופ' יעקב כ"ץ "הגיור בתקופה החדשה" שנדפסה בספר "גיור - דרך ליהדות", העורך אריה סטריקובסקי, ירושלים - מוסקבה, 2001). ואף אם היו עמי הארצות שאכן קירבו את המתייהדים, הם עשו זאת תוך כדי סיכון של עצמם ושל כל כלל ישראל ברוסיה. והנה, צבי כסדאי בספרו "המתייהדים" (חיפה, תרפ"ו) תיאר "מעשה גיור" של המתייהדים, שהוא נעשה בפני נכרים-מתייהדים בלבד, ולא בפני יהודים.
יש כמה מסמכים המעידים על מעשי קירוב של המתייהדים, שהתבצעו ע"י יהודים עמי הארץ בסוף המאה ה-18 - תחילת המאה ה-19. האחד - הוא תיק פלילי של יהודי בשם חלודני שנעצר והואשם ב-1822 על כך שלימד הלכה למתייהד מפלך ווֹרוֹנֶז' [ארכיון משרד החינוך של רוסיה הצארית, תיק מס' 47505 עמ' 142]. בנוסף, בספרו של וַרַדינוֹב "היסטוריה של משרד הפנים" (ס. פטרבורג, 1863) מובאים תיקים פליליים (מהרבע הראשון של המאה ה-19) של המתייהדים מפלכים אוֹרְיוֹל, מוסקבה, ווֹרוֹנֶז' ועוד, שהואשמו בבגידה בכנסיה הפרבוסלבית. ראשית, מעניין התיק של אִיוַן יַאקוֹבְלֶב מעיר יֶלֶץ, פלך אוֹרְיוֹל. הוא הואשם בבגידה בכנסיה הפרבוסלבית, יען כי המשטרה גילתה שהוא "מתייהד". תוך כדי החקירה הלה הודה, שהוא ומשפחתו "קיבלו את הדת היהודית" לפני חמש עשרה שנה, הוא גם הודה שנימול ע"י עצמו לפני ארבע שנים. מתוך דברים אלו רואים, שלא היה כאן מעשה גיור כדין. יחד עם איוון יַאקוֹבְלֶב נעצר יהודי בשם לוין - יצרן יי"ש מפלך וויטבסק - ששהה בביתו של יַאקוֹבְלֶב. לוין הנ"ל, עסק בקירובם של יַאקוֹבְלֶב ומשפחתו ליהדות. הוכחה לכך נמצאת בספרו של וורדינוב, שם מובא, שכאשר לוין עבר דרך יֶלֶץ, הוא אמר למתייהדים שם: "אם תשמרו המצוות רק עפ"י התנ"ך, בלי רבנים ובלי ספרים, לא תוכלו לקיים מצוות כראוי". (מעניין, שבאנציקלופדיה יהודית כתוב שבתחילת המאה ה-18 יהודי אלמוני יצרן יי"ש מפלך טַאמבוֹב עסק בהקניית השכלה [-תורנית] לאנשי כת המתייהדים המפוזרים במקומות שונים). המשטרה ניהלה חיפוש בביתו של יַאקוֹבְלֶב הנ"ל, ומצאה שם 4 ספרים בעברית ומכתב מאת יהודי בשם זכר אוּמַנְסְקי מפלך סַארַאטוֹב. במכתב הזה אומנסקי פונה למשפחת יַאקוֹבְלֶב וקורה להם "יהודים רוסיים". אומנסקי הנ"ל, כשהיה עובר דרך יֶלֶץ, היה שוהה בביתם של משפחת יַאקוֹבְלֶב והיה שומר איתם שבת. כך עשו גם יהודים אחרים שהיו עוברים דרך יֶלֶץ - היו שוהים בבית משפחת יַאקוֹבְלֶב ושומרים שם את השבת בצוותא.
גם בתיקים פליליים אחרים שהובאו בספר הנ"ל, לא נמצא רמז על מעשה גיור. למשל, בתיק של מנהיג המתייהדים בעיר יֶלֶץ - מיכַיילוֹב - כתוב, שהלה הודה, שלפני 19 שנה נימול ביריד באוּרְיוּפּינְסְק, ובעצתו של סוחר בשם שִישוֹב מעיר אלכסנדרוב, ולא כתוב ע"י מי נימול. (אלכסנדרוב - זה היה המקום היחידי ברוסיה, שבו השלטונות נתנו למתייהדים חופש דת מסויים, ובתנאי שהם לא יתעסקו בהפצת אמונתם).
יותר מאוחר נמצאו יהודים גם בסיביר, הללו היו פושעים שריצו שם את ענשם על עבירות פליליות ופוליטיות.אף הם היו מלמדים יהדות למתייהדים.
ב. ב-1825 מת הקיסר אלכסנדר הראשון והמתייהדים התחילו לצאת מהמחתרת, אולם מיד דוכאו שוב. הגזרות השיגו את מטרתן: עפ"י הדו"חות הרשמיים, ב-1823 מנתה הכת בפלך ווֹרוֹנֶז' 3371 איש (ועפ"י הדו"ח שהוגש ב-1823 לוועדת השרים ע"י גרַף קוֹצ'וּבֵּיי ,מספרם של המתייהדים בכל רוסיה היה קרוב ל-20,000 איש), ואילו אחרי תקופת הדיכויים הנ"ל כפרים שלמים נשארו ריקים.
ב-1827 מספר מסויים של משפחות המתייהדים מהכפר טִישַנְקָה נאסרו בבית הסוהר, ולאחר מכן גורשו לסיביר יחד עם שלילת כל זכויות האזרח. אולם אף אחרי תקופת הדיכוי נשארו באיזורים המרכזיים של רוסיה אי-אלו מתייהדים גלוים, וגם מתייהדים נסתרים. בכפר טִישַנְקָה, למשל, דיווח הכומר המקומי על קיומם של 90 מתייהדים גלויים, שעם המתייהדים הנסתרים עולה מספרם לכ-300 נפש.
ב- 1839-41 החליטה הממשלה לגרש את שארית המתייהדים הגלויים (יחד עם בני הכתות האחרות) לאיזור עבר-הקאווקאז. כך הוקם הכפר פּרִיבוֹלְנוֹיֶה הממוקם כ-20 ק"מ מגבול פרס (הכפר קיים עד היום).
ג. בתקופת מלכותו של הקיסר אלכסנדר השני (1855-1881), הוטב במקצת מצבם של המתייהדים. זה קרה משום שבתקופת מלכותו החוקים הישנים לא בוצעו באופן עיקבי, אף שהיו עדיין בתוקף. ומאז שוב הופיעו מתייהדים בגלוי באיזורי מרכז רוסיה. לאור זאת, המתייהדים של פלך ווֹרוֹנֶז' יצאו מהמחתרת ב-1873. הפעם פוגשים אותם שוב בכפרים קלֶיפוֹבְקָה, גְוַזְדָה, אוֹזְיוֹרְקִי, טִישַנְקָה, נוֹבַאיָה צִ'יגוֹלְקָה, סה"כ ב-27 ישובים (מספר זה כולל גם את ישובי המתייהדים בפלך טאמבוב - הסמוך לפלך ווֹרוֹנֶז'. הגבול בין שני פלכים אלו השתנה כמה פעמים במשך ההיסטוריה).
ב-1887 הכיר החוק הרשמי בטקסים האזרחיים של המתייהדים, ז.א. שמעכשיו הם הורשו לרשום בעצמם את הנשואין, הלידות והפטירות שנתקיימו בקרב קהילתם. וצ"ל שבזה השלטונות הכירו שהמתייהדים הם לא פרבוסלבים ולא יהודים, אלא קבוצה נפרדת. [בקרב היהודים "הרב-מטעם" היה זה שנתמנה מטעם הממשלה על רישום האוכלוסין, ואצל הנוצרים שימשה בתפקיד זה הכנסיה]. ישנו דו"ח מאת מנהל המשטרה של איזור פַּבלוֹבְסְקי (בפלך ווֹרוֹנֶז') מתאריך 14 בנובמבר 1910 (דו"ח מס' 712), בו כתוב שרישום אוכלוסין של בני כת המתייהדים מתקיים בפנקס הכללי של הנהלת כפר מגוריהם עפ"י הצהרה של ראש הכת המקומי. במסמך זה כתוב, שהמתייהדים בעצמם בוחרים להם את ראש הכת, אמנם מינוי זה לא מקבל אישור מאת השלטונות. הכרה מסוימת מצד השלטונות (שזכו בה המתייהדים הודות להכרת הטקסים האזרחיים שלהם ב-1887), היתה בגדר של "בדיעבד" בלבד.
ד. בשנת 1856 הותר ליהודים בעלי תואר אקדמאי "דוקטור" להתיישב בפנים רוסיה - מחוץ ל"תחום-המושב". עם מתן הוראה זו, החלה שרשרת של הקלות בחוקי ההתיישבות שהגיעה לשיאה בשנת 1880, שבה נשלחה הנחיה שלא לגרש מהאיזורים הפנימיים של רוסיה את היהודים שהתיישבו שם באופן לא חוקי [פקודה זו בוטלה ב-1893]. ב-1859 הותר כנ"ל גם לסוחרים יהודיים מהגילדה הראשונה. ובשנת 1861 הותר כנ"ל גם ליהודים רופאים ולבעלי השכלה גבוהה (גם ללא תואר). ובשנת 1865 הותר כנ"ל גם ליהודים בעלי מלאכה, וב-1867 - גם ליהודים ששירתו בצבא הרוסי. ובשנת 1879 הותר כנ"ל גם ליהודים בעלי השכלה רפואית כל שהיא (אחיות, חובשים).
כאמור לעיל, בתקופת מלכותו של הקיסר אלכסנדר השני (1855-1881) המצב הכללי במדינה נהיה יותר ליברלי והחוקים נגד המתייהדים לא בוצעו בצורה עיקבית. ובכך, יחד עם היתר כניסה לאיזורים הפנימיים של רוסיה, שניתן מעתה לקבוצות הנ"ל של יהודים, שוב הגיעו (הן באופן חוקי, הן באופן בלתי חוקי) יהודים בודדים לאיזורים בהם גרו המתייהדים. מתקופה זו נשארו עדויות בכתב מאת הסופר המתייהד מוֹיסֵיי [= משה] קוזמין, המספר על אורח החיים של המתייהדים בסוף המאה ה-19 ועל מלמדיהם היהודים. לדבריו, רוב רובם של מלמדיהם היו יהודים עמי הארץ ברמה מוסרית ירודה, והם לימדו אותם אך ורק משיקולים כספיים. ובכך יש בכדי להסביר את עובדת קיום מנהגי היהדות בקרב המתייהדים לאחר שיצאו מהמחתרת במחצית השנייה של המאה ה-19 (כעת, נתווסף אצלם גם קיום מנהגים יהודיים ספציפיים, כמו ציצית וכשרות ועוד, לעומת התקופה של תחילת המאה ה-19, שאז הם קיימו רק מנהגי קידושין, קבורה, התאספות לתפילה בשבתות, ולעיתים גם ברית מילה, ותו לא). ואם בתקופה הקודמת עמי הארץ שלימדו אותם היו פשוטי עם שבצד מניעיהם דלעיל היה אולי גם רצון לקרב את העולם לתורה, כעת (אחרי 1873) המניע העיקרי של עמי הארץ מלמדי המתייהדים היה תאוות ממון בלבד. אולם בתקופה זו - סוף המאה ה-19 - עמי הארץ לימדו את המתייהדים באופן סדיר וממושך, ולכן המתייהדים הצטיינו כעת בהרבה מצוות נוספות לעומת תחילת המאה ה-19. [הרי בתחילת המאה ה-19 הלימודים היו אקראיים בלבד - יהודי שהיה נתפס אז תוך כדי לימוד יהדות לפרבוסלבי, דינו היה חמור מאוד: לפי החוק משנת 1649, אדם המסית פרבוסלבי להחליף דתו בדת לא-נוצרית, ומבצע בו ברית מילה - דינו לשריפה (נ. אסטירב. סובוטניקים ברוסיה ובסיביר // "סוורני ווסטניק", 1891, מס' 6, עמ' 42). ולפי חוק יותר מאוחר -משנת 1845 - המסית את הפרבוסלבי להמיר דתו, דינו ל50-60 מלקות יחד עם 8-10 שנות עבודת כפייה עם שלילת כל זכויות האזרח. חוק זה אושר שנית ב-1885 (אירינה אנטרופובה. קובץ מסמכים הקשורים לתולדות היהודים באורל. מוסקבה, 2004, עמ' 385-386)].
ה. ב- 1905-1908 בוטל החוק נגד המתייהדים והוכרז כי למתיהדים יש זכויות שוות עם כל תושבי רוסיה. (אולם כלפי היהודים, נשארו החוקים המגבילים את זכויותיהם בתוקף עד למהפכת פברואר 1917). נכון ל-1905 בערך, נכרים-מתייהדים (המכונים "גרים") היו מפוזרים על פני שטח ענק של 10 פלכים - מסיביריה ועד למרכז רוסיה. ב-1917 מספרם של כל המתייהדים בפלך ווֹרוֹנֶז' היה כ-1300 איש. קיימת השערה, שמספרם האמיתי של המתייהדים בתקופות מסוימות היה לפחות כמה וכמה רבבות. הסופר היהודי ש. אנ-סקי (רפופורט) שהרבה במסעות ברחבי רוסיה וביקר אצל המתייהדים בשלהי המאה ה-19, רשם את עדותו של אחד המתייהדים, לפיה מספר המתייהדים הגַרים על גדות הנהר וולגה בלבד - עולה לחצי מיליון איש. ואף כי ברור שמדובר בגוזמא, בוודאי עמדה מאחוריה מציאות מספרית מרשימה.
ו. במהלך ההיסטוריה שמרו המתייהדים במסירות נפש על השתייכותם לכת. אולם מסירות הנפש לענינים דתיים היתה אופיינית לכל הכתות שפרשו מהכנסיה הפרבוסלבית. העובדה היסטורית הזו של מסירות הנפש מצד אנשי כל הכתות הנ"ל מוסברת בכך, שבהוכחה (כלפי חוץ וכלפי פנים) שלמרות הדיכויים הם ממשיכים להאמין באופן מיוחד, השונה מהכנסיה הפרבוסלבית, היתה תלויה כל זהותם העצמית. [פרט לענין של דתם, אין ולא היה כל הבדל בינם לבין רוסים "קונבנציונליים" רגילים].
בתקופת השלטון הסובייטי קהילת המתייהדים בכפר אילינְקָה היתה הקהילה היחידה בחלק האירופי של ברית המועצות, שהמשיכה לשמור על חיי יהדות (בניגוד לקהילות של היהודים). אולם גם אנשי הכתות האחרות הלא-פרבוסלביות המשיכו בתקופת השלטון הסובייטי לקיים פעילות דתית במחתרת בחירוף נפש, משא"כ אנשים שהיו שייכים לכנסיה הפרבוסלבית (הם ברובם כפרו בדתם ונהיו לא-מאמינים [אתיאיסטים]).
ועיין ערכים: "אילינקה", "ויסוקי, כפר ברוסיה"
מקורות:
אסף בר-שלום, ייגאל יהודי. שבת של מי // שמחה פרידמן. כצרף הכסף. – מכון "עם לבדד", תשס"ח
אריה בקר, שמחה פרידמן, נפתלי שרייבר. עם לבדד ישכון (עמ' 335-422). – מכון "עם לבדד", תשע"ג-תשע"ד
צבי כשדאי. המתיהדים. הוצאת ישרון, חיפה – תרפ"ו
יואב רגב. "סובוטניקים" בגליל. הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ, 2009
נ. בוצ'רניקובה. ספר היוחסין // יהדות בתור דת הרוסים, 2003 (ברוסית)
Bocharnikova N. Rodoslovnaîa // Iudaizm kak religiîa russkikh, 2003
ניקולאי ספלקין. בציפייה למשיח // יהדות בתור דת הרוסים. 2003 (ברוסית) Sapelkin N. V ozhidanii Messii // Iudaizm kak religiîa russkikh, 2003
יולי געססען (הסן). תולדות העם היהודי ברוסיה, ח"א. מהד' א' - 1916, מהד' ב' - 1925, לנינגראד (ברוסית) Îuliî Gessen. Istoriîa evreîskogo naroda v Rossii, t. 1. 1-oe izd. - 1916, 2-oe izd. - Leningrad, 1925
אירינה אנטרופובה. קובץ מסמכים הקשורים לתולדות היהודים באורל. מוסקבה, 2004 (ברוסית) Irina Antropova. Sbornik dokumentov po istorii evreev Urala. Moskva, 2004
אנציקלופדיה יהודית. ס. פטרבורג, 1908-1913. ערך "המתיהדים" (ברוסית)
Evreîskaîa entsiklopediîa. S. Peterburg, 1908-1913, st. "Zhidovstvuîushchie"
אנציקלופדיה יהודית, שם. ערך "נישואין" [מאת מ. קרפס] (ברוסית) (tam zhe, statîa "Brak" (avtor st. M. Kreps
אנציקלופדיה יהודית, שם. ערך "גרים" [מאת י. ברלין] (ברוסית)
(tam zhe, statîa "Gery" (avtor st. I. Berlin
אנציקלופדיה יהודית. ירושלים, 1986. ערך "גרים", ערך "מתיהדים" (מאת מ. קיפניס), ערך "סובוטניקים" [מאת מ. קיפניס, א. שמולביץ'] (ברוסית) (Evreîskaîa entsiklopediîa. Ierusalim, 1986. Stat’i: “Gery”, “Iudeîstvuyushchie” (avtor st. M. Kipnis), “Subbotniki” (avtory st. M. Kipnis, A. Shmulevich
נ. אסטירב. סובוטניקים ברוסיה ובסיביר // "סוורני ווסטניק", 1891, מס' 6, מדור 2 (ברוסית) Astyrev N. Subbotniki v Rossii i v Sibiri // Severnyî Vestnik, 1891, #6, otdel 2
סוולי דודקוב. פרדוכסים של פילוסמיטיזם. מוסקבה, 1996 (ברוסית) Saveliî Dudakov. Paradoksy i prichudy filosemitizma i antisemitizma v Rossii. Izd-vo Rossiîskogo gos. gumanitarnogo un-ta, Moskva, litsenziîa ot 1996 g
נ. וורדינוב. היסטוריה של משרד הפנים. ס. פטרבורג, 1863 (ברוסית) Varadinov N. V. Istoriîa ministerstva Vnutrennikh del. Spb., 1863
אלכסנדר לבוב. סובוטניקים ויהודים. "גרים" ו"סובוטניקים". המתיהדים הרוסים. אסור להתייהד ואסור להיות מוֹלוֹקַן. הגירת המתיהדים לפלשתינה. (ברוסית). lvov.judaica.spb.ru Alexandr Lvov. Subbotniki i evrei. Gery i subbotniki - "talmudisty" i "karaimy". Russkie iudeîstvuyushchie: istochniki i metody issledovaniîa. Iudeîstvovat' i molokanit' nedozvoleno. Emigratsiîa iudeystvuîushchikh v Palestinu.
משה קוזמין. מחיי הסובוטניקים // "יוורייסקיה סטרינה", כרך 7, 1914 (ברוסית) Moiseî Koz'min. Iz byta subbotnikov // Evreiskaîa starina, 7, 1914
היסטוריה של יהודי רוסיה. בעריכת מ. קיפניס .מוסקבה, "לחיים", 2005 (ברוסית) Istoriîa evreev Rossii. Uchebnik. Nauchnyî redaktor M. Kipnis. Moskva, izdatel'stvo "Lekhaim", 2005
ש. רפופורט (אנ-סקי). בקרב המתיהדים - רשמי מסע. ס. פטרבורג, 1912 (ברוסית) Rappoport (An-skiî) S. A. Sredi iudeîstvuîushchikh. Iz putevykh zametok // Sobranie sochineniî. T. 3. Razrushiteli ogrady. Spb., 1912