משתמש:Utzli/ארגז חול תשיעי
הסיירת הכבדה פרינץ אויגן (Prinz Eugen) הייתה סיירת כבדה ששירתה בצי הגרמני במלחמת העולם השנייה. האוניה נקראה על שם הניסך אויגן מסבויה.
פרינץ אויגן הייתה הסיירת הכבדה השלישית שנבנתה בסדרת הסיירות הכבדות אדמירל היפר. כמו אחיותיה שקדמו לה, אדמירל היפר ובליכר, היא נבנתה באמצע שנות השלושים של המאה העשרים. בעת תכנונה נודעה כ"סיירת J" (בגרמנית: Kreuser J). שדרית האונייה הונחה במספנות קרופ בקיל ב23 באפריל 1936. האונייה הושקה ב22 באוגוסט 1938 והוכנסה לשירות ב1 באוגוסט 1940. עלותה הייתה 104.5 מליון מרק גרמני. האונייה נחשבה בצי הגרמני "כאונייה ברת מזל"; האונייה השתתפה רק בשתי פעולות ימיות חשובות ושרדה עד תום המלחמה. לאחר המלחמה נלקחה האונייה כשלל והוכנסה לשירות בצי ארה"ב, שם הוטבעה כאוניית מטרה בניסויים הגרעיניים באטול קווג'ליין.
תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עוד לפני הפעלתה המבצעית של האונייה, כבר ספגה פרינץ אויגן פגיעה ראשונה: ב2 ביולי 1940 נפגעה האונייה קלות מפצצה שהוטלה ממפציץ בריטי. שנה לאחר מכן, ב23 באפריל 1941 נפגעה האונייה שוב, הפעם ממוקש ימי[1].
היסטוריה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבצע "תרגיל הריין" (ריינאיבונג, Rheinübung)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת אפריל קיבל האדמירל גינתר ליטיינס (Günther Lütjens) את הפיקוד על אוניית המערכה ביסמרק ועל הסיירת הכבדה פרינץ אויגן. לוטינס היה מן האדמירלים המובחרים שבצי הגרמני; הוא קיבל את הפיקוד על השייטת לאחר שפיקד על הגיחה המוצלחת של סיירות המערכה שרנהורסט וגנייזנאו לאוקיינוס האטלנטי, מבצע "ברלין", גיחה שבה הטביעו 22 אוניות של בעלות הברית בתפוסה כוללת של יותר מ-130,000 טון. הפיקוד הגרמני החליט להפעיל את ביסמרק נגד השיירות הבריטיות, ואוניית השטח היחידה שניתן היה לשלוח יחד עמה בשלב זה הייתה פרינץ אויגן[2].
בלילה שבין 18 במאי ל-19 במאי 1941 יצאו שתי האוניות, בליווי שלוש משחתות למבצע. הן נעו צפונה דרך המצרים הדניים. ביום שלמחרת נצפו האוניות על ידי אוניות של הצי השבדי וגם על ידי אוניות סוחר שונות. האוניות הגרמניות נעו צפונה, לאורך החוף הנורבגי הכבוש, וב-20 במאי עגנו סמוך לברגן. פרינץ אויגן תדלקה, בשל קיבול הדלק הקטנה יותר שלה; ביסמרק לא עשתה כך, עובדה שהייתה משמעותית להמשך מסעה. ב-22 במאי הפליגו ביסמרק ופרינץ אויגן מערבה, כשהמשחתות חוזרות לנורבגיה.
ב-21 במאי הגיע המידע על תנועותיה של ביסמרק לבריטים. הבריטים למדו על כך ממידע שהגיע דרך פענוחי אולטרה, מידע שהגיע מהצי השבדי (המידע דלף לבריטים), מהודעות שנשלחו על ידי תנועת המחתרת הנורבגית, ומצילומי אוויר. צי ים הבית (Home Fleet) של הצי הבריטי הפליג צפונה. מטרתה של ביסמרק הייתה ברורה, והשאלה הייתה רק דרך איזו דרך תבחר לנסות ולחדור לאוקיינוס האטלנטי. הבריטים שלחו סיירות למעברי הים ממערב וממזרח לאיסלנד, כדי לנסות ולגלות את האוניות הגרמניות. ב-23 במאי, בשעה 20:30 בערך, הבחינו הסיירות ספוק (Suffolk) ונורפוק (Norfolk) בשייטת הגרמנית במצר דנמרק[3]. הן המשיכו לעקוב אחריהן מטווח בטוח ודווחו על מיקומן לאדמירליות הבריטית.
ערך מורחב – קרב מצר דנמרק
ביום ראשון, 24 במאי, בשעה 5:30 לפנות בוקר, לקראת יציאה ממצר דנמרק, גילו מכשירי ההאזנה של האוניות הגרמניות את נוכחותן של שתי אוניות אחרות באזור. כרבע שעה לאחר מכן כבר היו האוניות בטווח ראייה, ומאוחר יותר גילו הגרמנים שהמדובר בשייטת בריטית ובה אוניית המערכה הבריטית החדשה אה"מ פרינס אוף ויילס וסיירת המערכה אה"מ הוד.
ב-5:49 הורה האדמירל הבריטי, לנסלוט הולנד, לפתוח באש מטווח של כ–20 קילומטרים על האונייה הגרמנית המובילה, פרינץ אויגן, שזוהתה בטעות כביסמרק. לאחר כמה דקות זוהתה הטעות והירי עבר אל המטרה הנכונה, והאוניות הבריטיות החלו בתמרון שנועד לקרב אותן אל הגרמנים ואל המיקום הנוח ביותר מבחינתן. כשתי דקות לאחר מכן השיבו הגרמנים באש, אל עבר אה"מ הוד.
בשעה 6:00, כעשר דקות לאחר תחילת הקרב, ירתה ביסמרק את המטח החמישי שלה אל אה"מ הוד, מטווח של כ-15 קילומטרים. האונייה נפגעה מפגז אחד לפחות באמצעיתה. סילון עצום של אש עלה ממנה כלפי מעלה, ולאחריו פיצוץ אדיר שבעקבותיו נבקעה האונייה הענקית לשניים. תוך שלוש דקות טבעו שני חלקיה, ורק שלושה מתוך 1,415 אנשי צוותה שרדו, וחולצו כשעתיים לאחר מכן בידי משחתת בריטית. האדמירליות הבריטית הגיעה למסקנה לאחר הקרב שהאונייה נפגעה במחסן התחמושת שלה. אה"מ פרינס אוף ויילס נאלצה לפנות לכיוון האוניות הגרמניות כדי שלא להיפגע משרידיה של הוד, ונפגעה שוב מתותחיהן של האוניות הגרמניות; בשל פגיעות אלה, ותקלות מכניות שעדיין לא נפתרו (האונייה הבריטית הייתה עדיין בשלבי הרצה, ולא הייתה מוכנה לגמרי לפעילות) יצאו כמעט כל תותחיה מכלל פעולה. אה"מ פרינס אוף ויילס פנתה וניתקה מגע, תוך שהיא מניחה מסך עשן כבד כדי לחפות על נסיגתה; קפטן הביסמרק רצה להמשיך אחרי אה"מ פרינס אוף ויילס ולהטביע אותה, אך האדמירל ליטיינס דחה את הרעיון; מטרתה של השייטת הגרמנית הייתה לפגוע באוניות הסוחר של בעלות הברית ולא להתעמת עם אוניות הקרב הבריטיות. הקרב נמשך פחות מעשרים דקות, ובמהלכו הצליחו הגרמנים להטביע סיירת מערכה אחת ולהניס אוניית מערכה שנייה – הישג חסר תקדים.
גם ביסמרק נפגעה בקרב, והיה ברור שבמצבה לא תוכל לבצע את משימתה המקורית של האונייה ללא תיקונים משמעותיים במבדוק. האדמירל ליטיינס החליט שעדיף להפנות את האונייה לסיינט נזייר בצרפת, כדי להכניס אותה למבדוק הגדול שהיה שם.
הסיירות הבריטיות, יחד עם פרינס אוף ויילס, המשיכו לעקוב אחרי ביסמרק ופרינץ אויגן שנעו דרומה. ליטינס החליט לשחרר את הסיירת לפעולה עצמאית, כדי שלפחות אונייה זו תשיג הישג כלשהו נגד השיירות במשימה זו. הוא המתין עד שהאוניות נכנסו לערפל, ואז פנה באופן פתאומי צפונה ופתח באש על האוניות הבריטיות. הבריטים התפזרו כדי שלא להיפגע, ובחסות האש התחמקה פרינץ אויגן. שלושה ימים לאחר מכן, ב27 במאי, טובעה ביסמרק בידי הצי הבריטי.
פרינץ אויגן נעה למפגש עם מיכלית גרמנית, שתתדלק אותה בלב ים לקראת מבצעיה נגד האוניות הבריטיות. ואולם, בעיות מנוע שהתעוררו כפו על האונייה לפנות לכיוון צרפת, כדי להגיע לנמל לצורך תיקונים. באונייה גרמנית חמקה בקושי מיחידות של הצי הבריטי שהיו עסוקות בחיפוש אחרי ביסמרק, והצליחה להיכנס לנמל ברסט ב1 ביוני 1941. בנמל כבר היו שתי סיירות המערכה שרנהורסט וגנייזנאו, שהגיעו לנמל ב22 במרץ לאחר גיחה באוקיינוס האטלנטי. חיל האוויר המלכותי הפציץ את הנמל בתדירות גבוהה, בתקווה להטביע את האוניות הגרמניות. חודש לאחר כניסתה של פרינץ אויגן לנמל נפגעה האונייה מפצצה בריטית, שפגעה בצד שמאל של האונייה, מאחורי הגשר. 60 מאנשי צוותה של האונייה נהרגו מן הפגיעה.
מבצע "קרברוס"[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר אובדנה של ביסמרק איבד היטלר את אמונו בצי ואסר על מבצעים נוספים של אוניות שטח נגד השיירות. היטלר חשש מפלישה של בעלות הברית לנורווגיה, ולפיכך הורה להחזיר את אוניות המלחמה הראשיות לגרמניה. כדי לבצע זאת, היה על שרנהורסט, גנייזנאו ופרינץ אויגן להיחלץ מברסט ולשוב לגרמניה - מבצע לא פשוט, בהתחשב בטווח הקצר מבריטניה, שאיפשר תצפיות רצופות על האוניות ויכולת תקיפה אווירית וימית עליהן. למרות כל הקשיים החל הפיקוד הגרמני להתארגן להחזרתן של האוניות, במבצע ששמו נקבע כ"קרברוס"[4].
הפיקוד הימי סבר שנתיב החזרה הרצוי צריך להיות דרך האוקיינוס האטלנטי ומצר דנמרק, אך היטלר העדיף חזרה מהירה דרך תעלת למאנש. היו בכך סיכונים רבים; בנתיב זה היו האוניות תחת כיסוי מכ"ם בריטי וחשופות לכוחות ים ואוויר בריטיים לכל אורך הדרך, וכן למוקשים ימיים רבים שהונחו על ידי הבריטים. אולם, היטלר עמד על שלו. אוניות שולות מוקשים נשלחו לפנות את הנתיב, ספינות טורפדו עמדו הכן לליווי האוניות, והלופטוואפה הקצה מספר רב של מטוסים להבטחת כיסוי אווירי.
בליל ה-11 בפברואר 1942 יצאו שלוש האוניות הגרמניות מברסט, בליווי שש משחתות. הבריטים הופתעו, ולא ידעו על יציאתן של האוניות לים עד שעברו כמה שעות. למרות שגם הבריטים העריכו שהגרמנים יעברו בתעלה ולא דרך מצר דנמרק, הם סברו שהגרמנים ינסו לחצות את הקטע הצר ביותר בתעלה ( מצר דובר) בלילה, כדי להימנע מסיכון; בפועל העדיפו הגרמנים לצאת בלילה כדי להפתיע את הבריטים, ולחצות את המצר בשעות היום. התגובה הבריטית לא הייתה מתואמת, והגרמנים הצליחו להגיע לוילהמלסהאפן ב-13 בפברואר בשעות הבוקר. למרות שמטוסים וספינות בריטיות לא הצליחו לפגוע בהן, נפגעו שרנהורסט וגנייזנאו בדרכן ממוקשים. שתי האוניות עברו תיקונים ממושכים, עד תחילת 1943.
הבריטים ראו ביציאתן של האוניות הגרמניות מברסט כישלון חמור, אולם בפועל הוסר האיום שהיוו אוניות אלו על התעבורה באוקיינוס האטלנטי. בבריטניה נקרא המבצע "The Channel Dash" - "המאוץ בתעלה".
פעילות מבצעית לאחר מבצע קרברוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפברואר 1942 הפליגה פרינץ אויגן לנורווגיה, כדי להיות בכוננות מפני פלישה אפשרית וכדי להוות איום על השיירות שהפליגו מבריטניה לברית המועצות. ואולם, ב23 בפברואר נפגעה האונייה מטורפדו שנורה עליה מהצוללת הבריטית אה"מ טרידנט. ירכתיה של האונייה הגרמנית נפגעו קשות, אך היא הצליחה להגיע לנמל טרונדהיים, שם בוצעה בה עבודת תיקונים ראשונית. במאי 1942 חזרה פרינץ אויגן לקיל, לתיקונים, ויצאה משירות פעיל עד 16 בינואר 1943. לאחר התיקונים שבוצעו בה ניסתה פרינץ אויגן לשוב לנורווגיה פעמיים, אך בכל פעם חזרה לנמל לאחר שהתגלתה בידי מטוסים בריטיים[5].
פעילות בים הבלטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מאוגוסט 1944 הופעלה פרינץ אויגן בים הבלטי, במטרה להפגיז מן הים את כוחות הצבא האדום המתקדמים, וכדי לסייע בפינוי פליטים גרמניים מערבה. ב15 באוקטובר 1944, בערפל כבד, התנגשה האונייה בסיירת הקלה לייפציג וכמעט בקעה את האונייה הקטנה יותר לשניים. שתי האוניות נותרו תקועות זו בזו למשך 14 שעות, עד שהצליחו להפרידן[6]. פרינץ אויגן תוקנה בנמל גדיניה (גוטנהאפן, ליד גדנסק), והמשיכה במשימותיה בהפגזת החופים ופינוי פליטים. ב29 במרץ 1945 יצאה האונייה למסעה האחרון מגוטנהאפן לשווינמונדה, כשהיא נושאת קבוצה גדולה של פליטים. ב8 באפריל הגיעה האונייה ליעדה. משם יצאה האונייה לקופנהגן, לשם הגיעה ב20 באפריל. לא היה יותר דלק להנעת האונייה; זה היה יעדה האחרון ומשם לא הייתה יכולה לצאת. ב8 במאי נכנעה האונייה לכוחות הצי הבריטי, אחת משתי אוניות השטח העיקריות האחרונות של הצי הגרמני שנותרו בסוף המלחמה.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב26 במאי עזבה פרינץ אויגן את קופנהגן, בדרכה לוילהלמסהאפן, כשהיא מלווה באוניות בריטיות. פרינץ אויגן הגיעה לשם ב28 במאי, ושם נותרה במבדוק עד דצמבר. ב5 ינואר 1946 הועברה האונייה לצי ארצות הברית. לאחר בדיקת האונייה ובחינתה, הוקצתה פרינץ אויגן לצי האוניות שנועדו לשמש כאוניות מטרה במבצע הניסויים הגרעיניים שערכה ארצות הברית, מבצע פרשת דרכים, שנערך באוקיינוס השקט. האונייה שרדה את שני הניסויים שנערכו - האחד, פיצוץ גרעיני באוויר מעליה, והשני, פיצוץ גרעיני מתחת לפני המים - אך רמת הרדיואקטיביות הגבוהה שלה מנעו את תיקונה. האונייה נגררה לאטול קווג'ליין, שם התהפכה וטבעה ב22 בדצמבר 1946. ב1978 נשלה מן המים המדחף השמאלי שבה, והוא נמצא היום באתר זיכרון בקיל.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר סיפוח אוסטריה בידי גרמניה הנאצית ב1938, גויסו כמה קצינים לשעבר בצי האימפריה האוסטרו-הונגרית לשירות בצי הגרמני. האוניה פרינץ אויגן נקראה על שם , שהיה ממצביאיה החשובים של האימפריה, וכאות הוקרה למסורת הימית של האימפריה לשעבר. כאות הוקרה למורשת זו הוענק הפעמון של אוניית המערכה טגטהוף, ששירתה בצי האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. ארבעת צריחי התותחים של האונייה נקראו על שם ערים באוסטריה: גראץ, בראונאו, אינסברוק ווינה.