משתמש:Uv1234/אסטרטגיה צבאית (ישן)

מקור השם

אסטרטגיה צבאית, מהמילה היוונית סטרטגוס (στρατηγός) - מצביא, היא המונח המתאר את אופן ניהולן של מערכות צבאיות ברמתן הגבוהה ביותר. במסגרת זאת מותווים עקרונות הליבה לארגון הכוח והפעלתו במתארי לחימה, מתוך שיקול חובק של מטרות הלחימה ברמה הלאומית. לפיכך, האסטרטגיה אינה נוגעת ישירות באופן הלחימה עצמו ובטקטיקות הננקטות בשדה הקרב - בעוד ש"תורת המערכה" (המכונה לעיתים אמנות אופרטיבית) והטקטיקה מתווות את הדרך להפעלתן של עוצבות ויחידות לוחמות בשדה הקרב, נבדלת ממנה האסטרטגיה הצבאית בכך שהיא מנהלת ומנצלת רצף של מערכות אופרטיביות, לעיתים בחזיתות שונות, על מנת לנצח במלחמה.

המילה עצמה אסטרטגיה (Strategy) נגזרת מהמילה היוונית גנרל (Strategos). מלה זו שונה מן המונח המודרני ועל פי לוטוואק הייתה צריכה להיות "הידע של הגנרל" – Strategire episteme או חכמת הגנרל – Strategon Sophia . בספרות הלטינית מוכר המונח Strategemata, שמשמעותו "אוסף תחבולות מלחמה" (באנגלית stratagems). השימוש בעת העתיקה במושג אסטרטגיה היה מצומצם ביותר, לעומת זאת השימוש במונח היווני "טקטיקה" (Taktike techne) היה נפוץ מהמאה הרביעית לפנה"ס עד לאחר המאה השביעית לספירה. לפי ההגדרה היוונית "טקטיקה" היא מכלול הידע הנדרש לניהול מלחמה הכולל ידע על אספקה, שיטות לחימה ואף דיפלומטיה על קצה המזלג. המונח טקטיקה עלה שוב בתקופת הרנסאנס באיטליה במאה ה16 בספרו של מקיאוולי על אומנות המלחמה . לאורך כל התקופה המושג אסטרטגיה לא נזכר. המונח אסטרטגיה חודש בתחילת המאה ה19, כאשר התקבלה ההבנה לפיה אסטרטגיה היא הניהול הכללי של המלחמה ואילו טקטיקה היא ניהול הקרב עצמו. קלאוזביץ, הוגה דעות בנושא בן המאה ה19 הבחין בברור בין השתיים וקבע כי: "טקטיקה נועדה ללמד כיצד להפעיל את הכוחות המזוינים בקרב ואילו אסטרטגיה נועדה להשתמש בקרבות לצורך השגת יעדי המלחמה" .

ההגיון הפרדוכסלי של האסטרטגיה

בספרו על האסטרטגיה מצביע אדוארד לוטוואק על "הגיון פרדוכסלי" השזור כחוט השני בכל רמות האסטרטגיה. הגיון זה נתפס בדרך כלל כדבר מובן מאליו למרות הסתירה הפנימית שבו ולמרות שהוא עומד, לכאורה, בניגוד לשכל הישר הפועל בשאר תחומי החיים. אמרה לטינית, המיוחסת לתקופה הרומית קובעת כי "אם רצונך בשלום התכונן למלחמה". אמרה זו מקובלת גם כיום ברוב החוגים התומכים בדעה שלפיה יש צורך בצבא חזק כדי שיריב פוטנציאלי לא יתפתה לנסות לתקוף, לכבוש ולשעבד את שכניו כאשר הוא סבור שהכוח העומד מולו חלש יותר. לידל הארט נטה להסתייג מאמרה זו. לטענתו, "המלחמות הרבות שהם עצמם (רומאים) נלחמו, ושורת המלחמות האינסופיות מאז תקופתם ועד היום מוכיחות כי יש טעות בקביעתם זו – או שהיא נוסחה באורך פשטני מידי, ללא מחשבה מספקת". על סמך לקחי מלחמת העולם השנייה הוא טבע את האמרה: "רצונך בשלום, הבן את המלחמה ".
כשקיים הכוח וקיימת היכולת, גובר הפיתוי לפתור סכסוכים בכוח הנשק ולא במשא ומתן. בדיון על ההגיון הפרדוכסלי יש להתייחס גם לצבירה של נשק הרתעה כדוגמת נשק גרעיני (ניתן לייחס לרומאים שיטה זו גם כן כי השתמשו בלגיונות כנשק שכזה כשפקדו על השמדה מוחלטת של אזורים), התועלת המרבית מופקת מעוצמה זו רק אם לעולם לא משתמשים בה. במילים אחרות, פיתוח של אמצעי הרתעה זה או אחר מאבד את העיליות שלו ברגע שמששמשים בו. צד נוסף בפרדוכס בא לידי ביטוי בפיתוח נשק בעל אופי הגנתי מובהק. בעיני היריב עשוי נשק זה להצטייר כצעד תוקפני או לפחות, כהתגרות, כך לדוגמה: "יוזמת ההגנה האסטרטגית" – SDI (פרויקט "מלחמת הכוכבים") נועד לפתח בארצות הברית נשק מגן נגד מתקפת טילים אפשרית. אך הסובייטים ראו צעד זה כתוקפני במיוחד. הסיבה לכך היא ברגע שצד אחד מצליח לחסן את העורף האזרחי שלו מפני כל מתקפת אויב (מתקפות קונבנציונליות לא רלוונטיות בארצות הברית), הרי שהוא חופשי לתקוף את העורף האזרחי של האויב ולפגוע בו בלי לחשש מתגובת נגד. כאמור, ההגיון הפרדוכסלי שזור בכל רמות האסטרטגיה. בימינו מקובל להתייחס לחמש רמות, אבל ההבחנה, כלומר הגבולות, בין רמה לרמה לא כל כך ברורים.

I. מדיניות – קובעת מה לעשות ברמת העל, הרמה המדינית
II. רמת האסטרטגיה – רבתי, Grand strategy, - קובעת את כלל המשאבים (צבא, כלכלה, דיפלומטיה וכדומה) שיש להפעיל כדי לממש את הרמה המדינית.
III. הרמה האופרטיבית (טקטיקה רבתי) – קובעת את השימוש בכוח הצבאי ברמה המערכתית להשגת יעדים צבאים שנקבעו בשני הרמות הקודמות.
IV. הרמה הטקטית – קובעת כיצד הכוחות יערכו וילחמו
V. רמה הטכנו טקטית – הרמה הבסיסית ביותר ועוסקת בכלי הנשק עצמם.

לפי ההגיון הפרדוכסלי של האסטרטגיה נוכל לראות שברמה אסטרטגית אחת מתקבלות החלטות העלולות להיות מנוגדות להגיון של רמה אחרת. כך, לדוגמה ההגיון הפשוט האומר לנו כי אפשר להתקדם ליעד מסוים בשני צירים: האחד רחב ונוח לתנועה והשני עוקף צר וקשה למעבר, לפני ההגיון הפשוט נעדיף את הראשון. אולם יש להביא בחשבון את הערכות היריב השואף למנוע את התקדמותנו לעבר היעד המבוקש ויציב את עיקר המכשולים מערכי ההגנה שלו דווקא בציר זה. משום כך קובע ההגיון הפרדוכסלי שיש לבחור לתנועה את הציר ההררי והקשה למעבר כלומר, מה שלכאורה עדיף, נפסל ומה שנפסל מועדף. במהלך כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים בחר צה"ל להתקדם דווקא באותם נתיבים שהסורים חשבו לבלתי עבירים. ומכיוון שכך השקיעו בהם פחות מערכי הגנה, מיקוש וכדומה. אמנם המאמץ שהושקע בפריצת הדרכים והכשרתם למעבר היה גדול יותר אך התמודדות עם הכוח הסורי המגן הייתה קלה יותר. אולם אין להסיק מכך שתמיד עדיף לבחור בציר הקשה למעבר. לעיתים קשיי הדרך ושחיקת הציוד ימנעו מאתנו להגיע ליעד בלי ליצור מגע עם היריב. מסקנה מכך היא שלפני שבוחרים בציר ההתקדמות המיועד יש לשקול את מידת התמורה (trade off) שבין סיכון הקרב לסיכון הלוגיסטי.

ברמה הטכנו-טקטית

ניתן להשוות שתי מערכות נשק בסיסיות זו לזו. תוך התעלמות מוחלטת מגורמים סביבתיים ותוך שימת דגש על ההיבט הכלכלי ועל ההיבט המקצועי. כגון העדפה של חיל רגלים או פרשים או העדפת טנק בעל צוות של 4 או 5 חיילים מול 3 חיילים המצוידים בטילי נ"ט.

הרמה הטקטית

– עדיין עוסקת בתקופת זמן אחת (כלומר בקרב מסוים אחד), אבל ברמה זו יש להוסיף משתנים למשוואת המאבק בין שני הצדדים (או יותר). ראשית עם המעבר לרמה הטקטית, מסגרת ההתייחסות עולה ממערכת הנשק הבסיסית לרמה של יחידות שלמות. כאן יש להכניס מרכיבים נוספים כמו למשל הארטילריה, חיל ההנדסה וחיל רגלים כסיוע לשריון תוקף. למרות שמרכיבים אלה משתלבים בשני צדי משוואת הכוחות הרי שמשקלם גדול יותר אצל התוקף.
כך לדוגמה הסיוע הארטילרי לשריון מחפה על התקדמותו ומפריע לחיל הרגלים להתרכז בהפעלת הטילים. לעומת זאת סיוע ארטילרי נגד שריון מתגלה כלא יעיל כלל. יש להוסיף עוד גורמים של תנאי שטח, מזג אויר, רוח לחימה, ואיכות החיילים וכך מתבקשת המסקנה שקרוב לוודאי שהצד המגן יצטרך להקצות יותר צוותי טילים כדי להשמיד כמות טנקים נתונה. מכיוון שמהתחלה יחס העלות בין שני מערכות נשק הוא אחד למאה סביר להניח כי ברמה הטקטית עדיין לא תתהפך הכדאיות הכלכלית של הפעלת חוליית טילים נגד הטנק אולם הפער יצטמצם.

ברמה האופרטיבית

– מתבטלת ההתייחסות לנקודת זמן מוגדרת, למשוואה האסטרטגית נכנס יסוד של זמן. משום שמלחמה היא תהליך מתמשך המורכב מרצף של אירועים וקרבות. אם הכוח המגן הצליח כבר בעימות הראשון לעצור את מתקפת הטנקים הרי שכל צעד צריך לבצע הערכה מחודשת של המצב. לצד התוקף יש מספר אפשריות פעולה: הוא יכול להמשיך במתקפה ולשלוח עוד כוחות או יכול לעצור את ההתקפה ולנסות להתיש את הכוחות המגינים באמצעות ריכוך ארטילרי ואויר. הוא גם יכול לנסות להבקיע את החזית בגזרות אחרות וכיוצא באלה. לצד המגן יש אופציות משלו: פסק הזמן עשוי לשמש לעיבוי המערך שלו ולשינוי ההערכות כדי להפתיע את הגל השני ואולי אף למתקפת נגד אם הוא יצליח לרכז כוחות ואמצעים מספיקים.
ברמה האופרטיבית נדרשת ראייה כוללת יותר של מכלול הבעיות תוך התייחסות לתפיסות מבצעיות שונות. כגון מלחמת בזק, התשה, הגנה נייחת, הגנה לעומק, הגנה ניידת וכדומה. יש להתייחס גם להרכב הכוחות העומדים לראשות כל צד מעבר לכוחות שהיו מעורבים בפועל בעימות הראשוני. הניסיון להמיר טנקים ויחידות רגלים ביחידות רגלים המצוידים בטילים נגד טנקים, ניסיון שהיה פתרון מעולה ברמה הטכנו טקטית נמוכה וסביר ברמה הטקטית שמעליה מתגלה כבלתי יעיל וכלא כלכלי ברמה הגבוהה יותר. ניתן להחליט על הקצאה ראשונית גדולה יותר של אמצעים וגם מערכות נשק, טנקים, ארטילריה, מטוסים ועוד כוח אדם לבניית קו הגנה קשיח שיענה על הצרכים ויספק פתרונות הולמים לאיומים. אמצעים אלו אשר יוצבו דרך קבע בגבולות יגבירו את רמת הביטחון ואת היכולת להגן על השטח מפני אויב. אבל ההחלטה על כך אינה יכולה להתקבל ברמה הצבאית, זוהי החלטה

ברמה של מדיניות הביטחון הלאומי

רמת האסטרטגיה רבתי. בה מתקבלות ההחלטות על שינוים בחלוקת עוגת התקציב.
למעשה ההחלטה להקצות יותר משאבים להגנת קבע על הגבולות כרוכה בשינוי תפיסת הביטחון. אולם אם אין נכונות להקצות יותר משאבים להגנה סטטית קשיחה אפשר לנקוט שיטה של הגנה ניידת, שבה עיקר הכוח מרוכז בעתודות ניידות ומופעל על פי הצרכים המתעוררים הגזרות מסוימות. גישה זו משלבת הגנה סלקטיבית על מתקנים אסטרטגים ולוגיסטיים חיוניים בעומק ובניהול קרבות השהייה עם האויב התוקף נתיבים קריטיים, שנבחרו מראש. על הצד המגן להיות מוכן לוותר זמנית על טריטוריות ושטחים כלומר שימוש ב"עומק אסטרטגי".