מתאבל ללא קץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מתאבל ללא קץ הוא מחזה מאת חנוך לוין, אחד מתוך למעלה מ-20 מחזות שלוין כתב ולא הספיק לביים.[1]

עלילת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה עוסקת בהתמודדותו של מלך המאבד את בנו הקטן לאחר מחלה קשה. כדי לשמר את זיכרון האבל והכאב על מות בנו, הוא מייצר לעצמו טקס מבעית שמשחזר את הסיוט שוב ושוב,[1] עד אשר המלך מגיע להכרה בחוסר הטעם בטקס זה.

המחזה מתרחש כולו בחדר הילדים שבארמון. הוא נפתח כשעל הבמה ילד מפרכס ומתעוות על גבי מיטה, וסביבו ארבע-חמש דמויות ילדותיות: יצור דמוי דמבו, קוף עם מצילתיים וכדומה. הן נעות סביבו בכוריאוגרפיה מושלמת. לא ברור האם הן שם כדי להרגיע אותו, או שהן לחלוטין פרי דמיונו. האחות הרחמנייה מפזרת אותן והן מפנות את השטח לצוות הרפואי, שגם לו יש כוריאוגרפיה משלו. כעת נכנס המלך, המציג את עצמו כאביו של הילד. אנחנו חוזים בו לאורך הגסיסה המהירה, כשהוא מתחנן להתפתחות חיובית, מתמודד עם האבל, זועם על הרופאים, מבקש נחמה אצל "מומחה הנפש", משווע לעזרתם של שני עושי נסים, מתאבל לצד שני מקוננים ומתנחם בזרועות האחות הרחמנייה. הכל לשווא: נחמה אין, והכאב קשה מנשוא. זהו סיפור ספציפי אך גם מופשט ופיוטי: הדמויות הן ארכיטיפים, מייצגות מדע ונפש ואמונה ושררה. בהתאם לחלוקת התפקידים, הכוריאוגרפיה ביניהן מתואמת היטב.

בסוף המערכה הראשונה מתגלה מדוע התיאום כה מושלם, כה נורא: שש שנים מאז שכל המלך את בנו, הוא מתעקש לחוות כל שנה מחדש את היממה המסויטת, ואכן "הוא מתאבל ללא קץ". כל שנה נבחר ילד מחצר המלך לעבור גסיסה מהירה ולמות, וכל המשתתפים בהצגה מתכנסים מדי שנה לחזור על תפקידיהם במדויק, כשחלקם מתייחסים לכך בציניות, כשגרה של פרנסה שניתן לצחוק עליה, עד השנה הבאה. לאבות האמיתיים של הילדים נותר רק לאסוף את הגופה מהתכריכן בסופו של הלילה. המערכה השנייה מביאה את ההצגה שבתוך ההצגה אל קיצה, כשהמלך המזדקן נוכח - אל מול עוד ילד גווע - בחוסר הטעם של המשחק הסדיסטי והאגואיסטי שלו ובמותו שלו ההולך וקרב.[2]

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מלך
  • רופא ראשון
  • רופא שני
  • מומחה נפש
  • בכיין ראשון
  • בכיין שני
  • עושה ניסים
  • שוליה, עוזר לעושה הניסים, נער
  • אחות רחמנייה
  • תכריכן
  • האב, מכונה אחר כך: האב הקודם
  • האב הנוכחי
  • ילד מת
  • ילד-מתוך-נס
  • ילד נבחר
  • ילד-מתוך-חלום
  • שבעה ילדים מועמדים
  • שבעה ילדים משחקים בכדור
  • חצרנים[3]

על המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנוך לוין כתב את המחזה בשנת 1992, כשבע שנים לפני מותו ב-1999. המחזה "מתאבל ללא קץ" דומה ברעיון המרכזי שלו לרבים מן המחזות האחרונים שכתב לוין, העוסקים במוות, אך ייחודיותו של מחזה זה היא בכך שעיקר עיסוקו אינו במשמעות המוות ובריקנותם של החיים באופן ישיר, אלא דווקא בהתמודדות הקשה עם אובדן ואבל.[4] לוין כינה את המחזה "קומדיה בכיינית". [5]

הטקסט של לוין נע כרגיל בין פיוט לגרוטסקה, בין תיאורים שוברי לב של כאב ואובדן לבין דיאלוגים מיניים בוטים ומרושעים, כשהפער בין נצחיות המוות לעליבות החיים הוא אחד הכלים שהשתמש בהם כדי להמחיש את היעדר היכולת להכיל את משמעויות השכול. אלה נושאים מקובלים בכתיבה של חנוך לוין, אבל המחזה, רווי החזרות והמראות, עוד מתוחכם בהרבה מהנקודה הספציפית הזאת, חותר תחת עצמו ופורס שלל משמעויות הנלחמות ביניהן לאורכו. כך למשל בכל הנוגע לחזרתיות של האבל. נדמה לנו, לאחר חשיפת הריטואל, כי החזרתיות הזו היא רק חלק מההצגה שבתוך ההצגה - טקסט תיאטרלי שמועלה שוב ושוב כתוצאה של האובססיה המלכותית. אלא שבמערכה השנייה, הורי הילדים שנידונו למוות מבצעים ללא קשר שחזור משלהם של אותם המילים והצעדים שעשו בשנה שעברה, כלומר תהליך האבל הוא טקס שחזור אינסופי, חוויה קיומית, מעגלית, שאין ממנה מוצא. היינו רוצים להאמין שניתן לעצור אותה, שהיא נטועה בהחלטה הבלתי סבירה של המלך, אך סוף ההצגה אינו סופו של האבל, שאינו מסתיים לעולם.

מסתתר כאן במידת מה גם מהלך נוסף: אחד ההורים מוחה נגד המלך, מבקש להביט בו, לנסות להבין כיצד יכול היה להורות להרוג את בנו. כעס האב על המלך הוא כעס פוליטי, משל לזעם על הקרבת בנים במלחמות חסרות טעם בשם השררה והאגו. במקביל, הזעם על השרירותיות של השררה זהה גם לזעם הכללי יותר על שרירותו של החולי שנוטל את חייהם של ילדים רכים, שמפנה המלך עצמו כלפי העולם. בשני המקרים אין תשובה ואין נחמה. גם כאן הריטואל המלכותי המזוויע אינו אלא הרחבה גשמית של הסבל המשותף. יש ב"מתאבל ללא קץ" קומדיה לצד יגון, כמו גם התרסה.[2]

בשנת 2016 הועלה המחזה על ידי שחקני בית הספר למשחק "גודמן" שבבאר שבע בבימויו של יאיר שרמן. ההצגה זכתה לשבחים רבים בארץ. לאחר מכן הציגו אותו בפסטיבל הצגות סטודנטים במינסק שבבלארוס, בו הועלו הצגות מכל רחבי העולם, אך ההצגה הישראלית זכתה למרב השבחים וגרפה שלושה פרסים: פרס ההצגה הטובה ביותר של חבר השופטים הבינלאומי, פרס הבמאי הטוב ביותר ופרס השחקן הטוב ביותר בתפקיד משנה (בוגר בית הספר איתי צ'מה).[4]

החל מתחילת 2020, המחזה מועלה בתיאטרון הקאמרי כ"דרמה פיוטית",[6] בבימויו של ארי פולמן, שהתפרסם קודם לכן כבמאי קולנוע מוערך, אך לא כבמאי תיאטרון. הבחירה הלא שגרתית בפולמן כבמאי הגיעה במסגרת האירועים המציינים 20 שנה למותו של חנוך לוין, מתוך רצון לייצר אינטרפטציה חדשה לשפה הייחודית של המחזאי הדגול, פנתה השחקנית ליליאן ברטו, אלמנתו של לוין, לפולמן, בבקשה שיצטרף לפרויקט והזמינה אותו לבחור מחזה מבין כ-22 המחזות שלוין כתב ועדיין לא הוצגו בתיאטרון הרפרטואי. פולמן צלל לתוך המשימה ונעצר ברגע שנתקל בטקסטים של "מתאבל ללא קץ". לתפקיד הראשי נבחר מוריס כהן, שנושא על כתפיו את הטקסטים המורכבים, לצד קבוצת שחקנים, רקדנים, נגנים והמוזיקאית והזמרת אפרת בן צור, וכל זה על רקע תפאורה שעיצב דוד פולונסקי.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]