מתקפת שלזיה
 | ||||||
| תאריכים | 11 בנובמבר 1914 – 6 בדצמבר 1914 (26 ימים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | שלזיה, הקיסרות הגרמנית | |||||
| תוצאה |
ניצחון טקטי רוסי כישלון אסטרטגי רוסי | |||||
| ||||||
  | ||||||
מתקפת שלזיה הייתה מתקפה רוסית שנערכה בשנת 1914, במהלך מלחמת העולם הראשונה. המתקפה נמשכה מ-11 בנובמבר עד 6 בדצמבר 1914, וכללה את קרב לווביץ' וקרב לודז'.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספטמבר 1914 פתחו הרוסים במתקפה מוצלחת בגליציה, הדפו את הצבא האוסטרו הונגרי וצרו על מבצר פשמישל. באותו זמן הם הביסו את הארמייה הגרמנית התשיעית בקרב על הוויסלה.
בעקבות המבצעים המוצלחים, תמך הנסיך הגדול ניקולאי ניקולאייביץ' בתוכניתו של ניקולאי רוזסקי לפלוש לשלזיה ב-14 בנובמבר עם הארמיות השנייה, החמישית והרביעית הרוסיות. הארמיות העשירית והראשונה הרוסיות המשיכו להפעיל לחץ על פרוסיה המזרחית, בעוד הארמייה השמינית לחצה על מעברי הקרפטים, הארמייה ה-11 צרה על פשמישל, והארמייה השלישית התקדמה לעבר קרקוב.
פאול פון הינדנבורג, מפקד צבא מעצמות המרכז בחזית המזרחית קיבל ידיעות מודיעיניות שהרוסים מתכננים מתקפה לכיוון שלזיה, שם היה מרכז תעשייתי גדול. הוא רצה לחזור על ניצחונו בקרב טננברג וליזום מתקפת מנע גדולה נגד הצבא הרוסי. לשם כך העבירו הינדנבורג ולודנדורף את הארמייה התשיעית הגרמנית בפיקודו של אוגוסט פון מקנזן לאזור ת'ורן, בניסיון להגן על שלזיה. הארמייה התשיעית כללה את הקורפוסים ה-11, ה-17 וה-20, בנוסף לדיוויזיית הרגלים השלישית של המשמר, ואת קורפוסי המילואים הראשון וה-25 מהארמייה השמינית. קונרד פון הצנדורף, הרמטכ"ל האוסטרו-הונגרי, העביר ארבע דיוויזיות של הארמייה השנייה האוסטרו-הונגרית לתפוס את עמדותיה הקודמות של הארמייה התשיעית הגרמנית, ואילו שאר כוחות הארמייה השנייה עברו לאחר מכן לפיקוד הארמייה השלישית האוסטרו-הונגרית. הגרמנים הציבו 15 דיוויזיות חיל רגלים ו-5 דיוויזיות פרשים תחת הארמייה התשיעית של מקנסן במסעה לעבר לודז'. עם זאת, ההתקדמות הגרמנית התמודדה עם 24 דיוויזיות חיל רגלים רוסיות ו-8 דיוויזיות פרשים. הארמייה הרוסית השנייה של שיידמן נפרסה סביב לודז', כאשר הקורפוסים הרביעי, הראשון וה-23 שלו היו על נהר הוורטה, והקורפוס השני שלו בלנצ'יצה. הארמייה הרוסית הראשונה של רננקמפף נפרסה מזרחה יותר, לאורך נהר הוויסלה.
המתקפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־11 בנובמבר, תקפה הארמייה התשיעית הגרמנית של מקנזן עם קורפוסי המילואים הראשון וה-25 את הקורפוס הסיבירי החמישי של הארמייה הראשונה הרוסית אשר היה ממוקם ליד ולוצלאבק על הגדה השמאלית של נהר הוויסלה, לפני שזה הספיק להקים עמדות הגנה. הקורפוס הגרמני ה-20 התקדם לעבר לוברנייץ במטרה לתקוף את האגף של הקורפוס הסיבירי החמישי. רננקמפף לא קיבל אישור לשלוח את הקורפוס הסיבירי השישי מווישוגרוד לסייע, ולכן הקורפוס הסיבירי החמישי נאלץ לסגת.
ב־12 בנובמבר נוצר פער בין הקורפוסים הסיביריים השני והחמישי, כאשר הקורפוס החמישי נאלץ לסגת דרום־מזרחה. מקנזן ניצל זאת ב־13 בנובמבר. ב־14 בנובמבר הוא הורה לכל הארמייה התשיעית הגרמנית להתקדם: הקורפוס ה-11 תקף את האגף הצפוני של הקורפוס הרוסי ה-23; הקורפוסים ה-17 וה-20 התמודדו עם הקורפוס הרוסי השני; ואילו קורפוס המילואים הראשון נועד להשתלט על לוביץ', תוך ריתוק הקורפוס הסיבירי השישי. אולם הרוסים עדיין לא הבינו כי כוחות גרמניים תוקפים אותם, שכן באותה עת החלו בפלישה לשלזיה.
ב־15 בנובמבר כבשו הגרמנים את קוטנו, וב־16 בנובמבר חצו את נהר בזורה, בעוד שהגנרל שיידמן הורה לקורפוסים הרוסיים הראשון והרביעי לסגת לעבר לודז'. כאשר הקורפוס הגרמני ה-20 כבש את סטריקוב, וקורפוס המילואים ה-25 כבש את בז'ז'יני ב־18 בנובמבר, החלו הקורפוסים ה-20 וה-17 להילחם בעמדות ההגנה של לודז'.
הקורפוסים ה-19 וה-5 של הארמייה החמישית הרוסית נשלחו צפונה לסקרנייביצה, על מנת לתמוך באגף השמאלי של הארמייה השנייה. הארמייה החמישית של פלווה מנעה את כיתור לודז' מדרום. בינתיים, הארמייה הראשונה של רננקמפף נותרה נייחת, ושמרה על הגישה לוורשה.
הנסיך הגדול ניקולאי שם לו למטרה להציל את הארמייה השנייה ולמנוע הישנות של אסון טננברג. ב־16 בנובמבר הוא הורה לארמייה החמישית של פלווה לנטוש את המתקפה המתוכננת לעבר שלזיה ולנוע צפונה לעבר לודז'. הכוחות צעדו 116 ק"מ ביומיים בלבד. כאשר הינדנבורג ראה את נוסח הפקודה, הוא הבין שהתמרון שלו הצליח: כעת שבעה קורפוסים רוסיים הגנו על העיר. ב־18 בנובמבר פרץ פלווה באגף הימני של מקנזן בתנאי חורף קשים (הטמפרטורה ירדה לעיתים עד מינוס 12 מעלות צלזיוס).
ב־19 בנובמבר, התמודדו הגרמנים מול כוח רוסי עדיף מספרית, כשהרוסים מתכוונים לתקוף את חדירת הגרמנים מזרחית ללודז' ב־21 בנובמבר. למרות זאת, מקנזן הורה לקורפוסים ה-20 וה-25 להמשיך לנסות לאגף את עמדות ההגנה של הרוסים. ב־20 בנובמבר התקדמות הגרמנים הייתה מוגבלת. ב־21 בנובמבר, כוח בפיקודו של ולדימיר סלוסרנקו מהארמייה הראשונה של רננקמפף התקדם מלוביץ' לעבר ביילאווי וסטריקוב, במטרה לסגור את הפער של 48 ק"מ בין הארמיות הראשונה והשנייה. כוח זה כלל את דיוויזיית הרגלים ה־43, דיוויזיית הרגלים הסיבירית ה־6, ושלוש בריגדות נוספות. רק רגימנט הדרגונים ה־19 הגרמני התמודד מולם, והגן על עורפו של הקורפוס ה-20 של שולץ, שמולו עמדו כוחות רוסים מדרום, מזרח וממערב.
האגף הימני של הארמייה התשיעית כלל את קורפוס המילואים ה-25 בפיקודו של גנרל ריינהרד פון שפר-בויאדל. קורפוס הפרשים ה-1 בפיקודו של גנרל מנפרד פון ריכטהופן הוביל את ההתקדמות מדרום־מזרח בין לודז' לנהר הוויסלה. חלק מהארמייה הראשונה של רננקמפף החל לנוע מזרחה כדי לתקוף את הגרמנים. המעבר עוכב כאשר גשר מאולתר התמוטט, והם נאלצו לעבור בסירות או להשתמש במעבר הרחוק ביותר – 85 ק"מ במעלה הנהר.
לאחר שחצו, תקפו הרוסים את צידו החלש של המסדרון הגרמני שהשתרע דרומה מקו הגבול לעבר החזית המתקדמת. הרוסים כבשו מחדש את בז'ז'יני וניתקו את דרכי האספקה של קורפוס המילואים הגרמני ה-25, אשר התקדמותו דרומה נבלמה בידי הארמייה החמישית הרוסית. שפר קיבל פקודה לעצור, אך היא לא הגיעה אליו. כתוצאה מכך היו הגרמנים עצמם אלו שמצאו עצמם מכותרים.
מקנזן חדל מהמתקפה על לודז' ופנה לסייע בחילוץ הכוחות. הרוסים, בתחושת התרוממות רוח, הזמינו רכבות לפינוי עד 20,000 שבויים – בפועל, סדר הכוחות של הגרמנים במובלעת כלל כ־11,000 חיילים, ועוד 3,000 פצועים. מקורות אחרים טוענים כי הצפי לשבויים הגיע ל־50,000.
הינדנבורג נבהל מהמסרים המוצפנים שיירט, אך מקנזן הבטיח לו שיצליחו להתמודד עם המתקפה. בתוך המובלעת, הסתובב קורפוס הפרשים של ריכטהופן לאחור כדי להגן על עורפם של שלושה טורי רגלים ששפר ארגן לצורך נסיגה לצפון־מערב. הגרמנים הקפואים והרעבים התקדמו בלילה הקפוא והגיעו לשולי בז'ז'יני מבלי להתגלות, היות שהחיילים הרוסים של הדיוויזיה הסיבירית ה־6 שהו בתוך הבתים בניסיון לא לקפוא למוות. הגרמנים הסתערו עם שחר עם כידונים על רוביהם הריקים וכבשו חלקים נרחבים מהעיר עוד לפני שנורתה ירייה אחת.
מפקד הדיוויזיה הסיבירית ה־6, גנינגס, התמוטט. רוזסקי (המפקד הרוסי הכללי בזירה) הוצף בדיווחים סותרים ובתנאי מזג אוויר שמנעו תצפיות אוויריות – דבר שהוביל להוצאת פקודות סותרות.
ב־24 בנובמבר, הכוח השמאלי של שפר, בפיקודו של קרל ליצמן, הגיע לבז'ז'יני. ליצמן כתב על המסע דרך גלקוב מאלי: "הרוסים הישנים נמשו מהבתים ונלקחו בשבי". הוא הוביל את ההתקפה "המוחצת והמפתיעה" על העיר. "ההצלחה חידשה את כוחנו", כתב. לדברי בוטר, "הבלבול בפיקוד היה נפוץ בקרב כל הכוחות הרוסיים שהשתתפו בלחימה. נראה כי מהלכיו של מקנזן לשבור את הכיתור – תוך שליחת כוחות מהקורפוס ה-20 ומקורפוס המילואים הראשון – הסיחו את דעתם של מפקדים מקומיים, שהפנו את כוחותיהם למגננה מול מתקפה צפויה מצפון, במקום לבלום את הפריצה מהכיתור".
הכוח המרכזי של שפר, בפיקודו של תיזנהאוזן (דיוויזיית המילואים ה־49), שלח לשפר הודעה: "אין ספק – אם לא נצליח לפרוץ היום, נישאר כולנו שוכבים על הקרקע הזאת או נהיה בדרכנו לסיביר". בסוף היום התאחדו שלושת הכוחות הגרמנים בבז'ז'יני, כולל הכוח הימנית בפיקודו של הנס פון דר גולץ (דיוויזיית המילואים ה־50). לדברי בוטר: "זה היה סופו של הכיתור על כוחותיו של שפר".
כוחותיו של שפר הצליחו לחבור לקורפוס הגרמני ה-20, לאחר שהקורפוס הרוסי השני של אלכסיי צ'ורין נטש את סטריקוב. הם נמלטו עם הפצועים, כ־12,000 שבויים רוסים ו־64 תותחים רוסיים.
הקרבות, ללא הכרעה ברורה, נמשכו עד ל-29 בנובמבר, אז הורה הנסיך הגדול ניקולאי לכוחות הרוסים בפולין לסגת לקווי הגנה קרובים יותר לוורשה. הינדנבורג למד מהאזנה למסר מוצפן כי הרוסים עומדים לפנות את לודז'.
אבידות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרב היה אחד מהקטלניים ביותר בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה. הכוחות הרוסיים אמנם ניצחו לבסוף, אך שילמו מחיר כבד. ההערכות הנמוכות ביותר לאבידות הרוסיות מתחילות ב־110,000 חיילים. עם זאת, היסטוריונים רוסים כמו אלכסיי אולייניקוב וסרגיי נליפוביץ' העריכו כי המספרים גבוהים בהרבה. הראשון העריך את האבדות הרוסיות בכ־280,000 – המהוות את רוב הכוח הלוחם בזירה. השני העריך אותן ב־316,478 אבדות בסך הכול – מהן 25,000 הרוגים, 116,000 פצועים ו־172,000 נעדרים. סירל פולס כותב כי הגרמנים טענו שלכדו במהלך המתקפה 135,000 שבויים.[1]
האבדות של מעצמות המרכז מוערכות בטווח דומה. נליפוביץ' מציין שבקרב הארמייה התשיעית לבדה נהרגו 25,000 חיילים מתוך סך אבדות של 124,629. אולייניקוב מוסיף שבדו"ח שהועבר למטה הכללי הגרמני ליד לודז', נמסר כי למעלה מ־36,000 חיילים נקברו.[1] כמו כן, מלבד הארמייה התשיעית ספגו יחידות נוספות אבדות קשות, ולכן הוא מעריך את סך כל האבדות הגרמניות בכ־160,000.
תוצאות המתקפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקנזן, שפר וליצמן זכו בעיטור "פור לה מריט", בעוד שליצמן קיבל את הכינוי "האריה של בז'ז'יני". לפי ההיסטוריון באטר, "הכיתור של קורפוס המילואים ה־25 נשבר ממספר סיבות: חוסר תיאום בין הארמיות הראשונה, השנייה והחמישית; הכאוס הפיקודי החריג בכוח בלוביץ'; וההתלבטות המתמדת של רוזסקי בין זהירות עמוקה המושרשת בו לבין נטייה פתאומית לפקודות תקיפה כוללות."
עבור הצבא הרוסי, העיר לודז' הייתה הנקודה המרוחקת ביותר שאליה הגיעו בדרכם לעבר ליבה של גרמניה. רוזסקי נסוג לעמדות הגנה לאורך נהרות בזורה (Bzura) וראווקה (Rawka).
הרוסים הצליחו להימנע מכיתור מלא, על אף שהיו מכותרים כמעט לחלוטין, והדפו את כל התקפות האויב – ובכך מנעו חזרה על אסון טננברג. משמעות הדבר הייתה שתוכניות הכיתור של הגרמנים סוכלו, והקרב הסתיים בניצחון טקטי לרוסים. גם בכירים גרמנים, כמו מקס הופמן ולודנדורף, הודו כי הקרב לא הסתיים בהצלחה מבחינת השגת היעדים האופרטיביים והטקטיים של גרמניה.
הינדנבורג סיכם זאת כך: "במעברים המהירים מהתקפה להגנה, ממחטף לכיתור, מפריצה לחדירה – הקרב הזה יוצר תמונה מבלבלת ביותר משני הצדדים. תמונה שעוצמתה הגוברת עלתה על כל הקרבות שנערכו עד כה בחזית המזרחית!"
החורף הפולני הביא עמו הפוגה בלחימה הגדולה. פלישה רוסית לשלזיה נאלצה להידחות עד האביב. בשלב זה, הרוסים החלו לפחד מהצבא הגרמני – שצץ, כך נדמה, משום מקום וזכה בניצחון אסטרטגי למרות יתרון מספרי משמעותי של הרוסים. לעומת זאת, הגרמנים החלו להסתכל על הצבא הרוסי בזלזול הולך וגובר. הינדנבורג ולודנדורף היו משוכנעים שאם יועברו מספיק כוחות מהחזית המערבית, ניתן יהיה להוציא את רוסיה מהמלחמה.
לפיכך, הקרב בלודז' התגלה כמעין "טננברג הפוך": בעוד שהמערכה בפרוסיה המזרחית הייתה דוגמה מובהקת לניצחון טקטי מבריק אך לכישלון אסטרטגי מצד הגרמנים (שכן הם נאלצו להזיז כוחות חיוניים – שני קורפוסים ודיוויזיית פרשים – מהחזית המערבית, מה שפגע ביכולת שלהם בקרב הראשון על המארן), הרי שבמערכה על לודז' המצב היה הפוך: מבחינה טכנית, מדובר בניצחון רוסי, אך בפועל הגרמנים השיגו את מטרותיהם – ומאז נסיגת הרוסים, רוסיה מעולם לא הגיעה שוב כה קרוב לאדמת גרמניה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Spencer Tucker, Priscilla Mary Roberts, World War I: Encyclopedia, ABC-CLIO, 2005, ISBN 1-85109-420-2, Google Print, p.379
- James L. Stokesbury, A Short History of World War I, HarperCollins, 1981, ISBN 0-688-00129-7, Google Print, p.72
