נאביס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דמותו של נאביס על גבי מטבע

נאביסיוונית: Νάβις; המאה ה-3 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי בן ספרטה ששלט בעיר בין השנים 207 לפנה"ס - 192 לפנה"ס. והנהיג אותה בתקופת המלחמות המוקדוניות ומלחמת נאביס. היה השליט העצמאי האחרון של ספרטה טרם כיבושה בידי הליגה האכאית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאביס היה בנו של דימארטוס, נצר לשושלת האאוריפונטידית.[1] לאחר המלחמה הקלאומנית הפכה ספרטה לעיר חלשה בעלת צבא קטן, אוכלוסייה ממורמרת ומשאבים מדולדלים. אם לא די בכך המלך ליקורגוס מת, והותיר אחריו פעוט בשם פלופס. בשמו של פלופס שלט מאחאנידס כעוצר (אפימלטי), אולם הוא נדקר למוות בידי פילופוימן שליט הליגה האכאית, ונאביס הפך לעוצר במקומו. אולם נאביס לא הסתפק בכך, ובעזרת שכירי חרב ואזרחים ממורמרים ביצע הפיכה, רצח את פלופס והפך לשליט של ספרטה. לא ברור מה היה מעמדו, במטבעות הספרטנים מאותה תקופה הוא מכונה "מלך", (בזילאוס)[2] אולם היסטוריונים מאוחרים כדוגמת פוליביוס וטיטוס ליוויוס מכנים אותו טיראן.[3]

שליט ספרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונו מתואר כשלטון של עריצות, אימה וטרור. הוא גרש את האזרחים העשירים והמיוחסים, ולאחר מכן ירה בהם למוות דרך חלונות בתיהם. את רכושם ונשותיהם העניק לשכירי החרב שלו. הוא הרשה לשומרי ראשו לבזוז מכל הבא ליד, ונתן מקלט לאנשים ש-"לא הורשו לדרוך בארצותיהם בשל פשעיהם נגד אלוהים ואדם". הוא מימן פיראטים ושודדים בכרתים תמורת השתתפות ברווחים, וכן שודדי דרכים ובוזזי מקדשים. הוא ניסה לחדש את הרפורמות של אגיס הרביעי וקלאומנס השלישי, אם כי בצורה אלימה וברוטלית בהרבה. הוא כינס את אספת העם, אולם היא התכנסה בפיקוח חייליו. מהאפורים והגרוסיה הוא נפטר לגמרי, כמו גם מכל מעמד האצולה. הוא ארגן שמיטת חובות שאפשרה לתושבים שהתרוששו לקבל שוב מעמד של אזרחים. הוא הניח להלוטים לפדות את עצמם, וארגן חלוקת קרקעות מחדש. הוא יצר צי מלחמתי, והקיף את ספרטה בחומות. פוליביוס אף מזכיר תכסיס מוזר שבו השתמש כדי לגבות כסף מהאזרחים. הוא יצר בובת אשה בדמות אשתו, ומתחת לשמלתה הסתיר מסמרי ברזל. כאשר הוא היה זקוק לכסף כינס את כל האזרחים סביב הבובה והסביר להם שהמדינה זקוקה לכסף עבור צבא וטקסים דתיים. כאשר מישהו סירב לשלם נאביס קרב אותו אל הבובה ודקר אותו למוות.[4] פוליביוס מביא עוד מספר אנדקוטות אודות רשעותו ואכזריותו של נאביס, אם כי ייתכן שהגזים משום שהסתמך בעיקר על מקורות אכאיים שהתנגדו לנאביס.

נאביס הוביל מדיניות חוץ אנטי אכאית מובהקת, הוא חתם על ברית צבאית עם הליגה האיטולית, אליס ומסיניאה. מדיניותו האנטי אכאית הובילה אותו בהכרח נגד מוקדון, בעלת בריתם של האכאים. הוא צידד ברומא במהלך המלחמה המוקדונית הראשונה נגד פיליפוס החמישי, מלך מוקדון. הוא נזכר בין החותמים על שלום פויניקי (בשנת 205 לפנה"ס) שסיים את המלחמה.[5] דבר זה אפשר לו להשתלט מחדש על ארץ לאקדמון, הוא הקים צי מלחמתי בעזרת ספנים מכרתים, וכאמור הקיף את ספרטה בחומות חזקות. הוא הטיל מצור על מגלופוליס, אולם נכשל. הוא כבש את מסיניאה, אולם נאלץ לסגת ממנה לאחר שכוח אכאי תחת פיקודו של פילופוימן איים עליו. בשנת 200 לפנה"ס הוא פשט על ארצם של האכאים, הללו ביקשו עזרה ממוקדון. פיליפוס הבטיח להם הדברה מוחלטת של נאביס בתמורה לוויתור על כמה מצודות ועל הצטרפות למלחמה נגד הרומאים, האכאים סרבו.[6]

מלחמת נאביס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר פרצה המלחמה המוקדונית השנייה הצטרף בתחילה נאביס אל פיליפוס. אותה תקופה לפיליפוס הייתה בעיה שכן הוא כרת ברית צבאית עם ארגוס, אולם עד מהרה התברר שברית זו היא נטל עבורו ותו לא.[7] היה באפשרותו למסור אותה לאכאים, אולם פיליפוס חשש מפני הגדלת כוחם. על כן העניק אותה באופן זמני לנאביס, והבטיח לו שבמקרה וינוצח בידי הרומאים העיר תישאר שלו, אולם במקרה שלא העיר תוחזר למוקדון. סוכם אף שבניו של נאביס ינשאו לבנותיו של פיליפוס.[8] אולם לנאביס היו תוכניות משלו, ומיד כשקיבל את העיר לידיו ערך בה רפורמות מהסוג שערך בספרטה.[9] לאחר מכן הוא פנה אל מפקד הכוחות הרומאיים בזירה טיטוס קווינקטיוס פלמינינוס בהצעת שלום. פלמינינוס הביא עמו למפגש גם את אטאלוס הראשון, מלך פרגמון, וניקוסטראטוס סטרטגוס האכאים.[10] אטאלוס וניקוסטראטוס תמכו בהענקת ארגוס לאכאים, אולם פלמינינוס החליט להשאיר אותה בידיו של נאביס והבטיח לבדוק שוב את הנושא לאחר שתיגמר המלחמה בפיליפוס.

לאחר המלחמה פנו האכאים אל פלמינינוס בבקשה שיקיים את הבטחתו. פלמינינוס כינס ב-195 לפנה"ס בקורינתוס וועדה של כל נציגי הערים היווניות, מרבית הערים תמכו בסילוק נאביס מארגוס.[11] אולם נאביס סרב, ופלמינינוס החל לארגן קואליציה בהיקף עצום נגדו. האכאים העמידו לרשותו 10,000 רגליים ו-1,000 פרשים, כמו כן הגיעו אליו עוד 1,500 מוקדונים ו-400 תסאלים. רודוס הציבה 18 ספינות מלחמה, פרגמון 30 ומרומא הגיעו 40. נאביס הובס בקלות, והכוח המשולב החל להשחית את היישובים מסביב לספרטה. נאביס הציע שלום, בעלי הברית של פלמינינוס דרשו את סילוקו הסופי של נאביס, אולם פלמינינוס הצביע להם על הקושי הרב הכרוך במצור ממושך על ספרטה והם קיבלו את דעתו.[12] פלמינינוס דרש וויתור מלא על ארגוס ולהחזיר לעיר כל שהיה שייך לה לרבות עבדים. הצי הספרטני יפורק ויצומצם לכדי 2 ספינות קלות בלבד. יהיה על נאביס להשיב גולים ושבויים מהערים שהן בנות ברית של רומא, הוא יאפשר לנשים וילדים ספרטנים להתאחד עם אבותיהם שמחוץ לעיר. ייאסר על נאביס לבנות מבצרים או חומות אפילו בתוככי ספרטה. הוא יאלץ למסור לרומא חמישה בני ערובה ביניהם בנו, וישלם מאה כיכרות כסף מיד ועוד ארבע מאות בתשלומים שנתיים. נאביס ניסה בתחילה להתמקח, אולם כשהחיילים הרומאים החלו לזרום לתוך ספרטה נכנע מיד.[13]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 192 לפנה"ס הציעה הליגה האיטולית ברית לנאביס. נאביס שהיה כעת שליט של ספרטה בלבד, ניצל את העובדה שדעתה של רומא מוסחת בשל המלחמה הקרבה עם אנטיוכוס השלישי מלך האימפריה הסלווקית, והסיק שבעזרת האיטולים יוכל לגבור על האכאים, הוא תקף את גיתיון עיר נמל שהייתה חיונית לו. סטרטגוס הליגה האכאית לשנה זו פילופוימן, שיגר תגבורת לגיתיון שהצליחה להדוף את התקפותיו של נאביס, ושליחים אכאים התלוננו ברומא על התוקפנות הספרטנית. נאביס הצליח להביס את האכאים בקרב ימי קטן ליד גיתיון, אולם פילופוימן הצעיד את צבאו והשמים את השדות הספרטניים. הוא אף היה יכול להטיל מצור על ספרטה עצמה, אולם בלחץ הרומאים לא עשה זאת. הרומאים הגיעו להסדר חדש עם נאביס לפיו יחזיר נאביס את כל ערי החוף שלו לאכאים. האיטולים שחששו שנאביס יפסיק את מלחמתו באכאים, שלחו גיס בן 1,000 אנשים תחת פיקודו של אלכסאמינוס לעזרתו. אולם נאביס השתהה וסירב לפתוח במלחמה חדשה, בתגובה רצחוהו האיטולים, והכריזו על עצמם כמשחררי העיר מטיראניה.[14] מאז עברה ספרטה עוד מספר טלטלות וסופה שנכבשה בידי האכאים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Paul Cartledge and Antony Spawforth, Hellenistic and Roman Sparta, Routledge, second ed, 2002.
  • F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), The Cambridge Ancient history, vol 7, Cambridge university press, 1984.
  • F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius, 3 vols (1957, 1967, 1979).
  • F. W. Walbank, The Hellenistic World, Harvard University Press, 1981.
  • Peter Green. Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age. Los Angeles, ,California: University of California Press 1990
  • Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu
  • Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925.
  • Maurice Holleaux, (1930). Cambridge Ancient History: Rome and the Mediterranean; 218-133 B.C., (1st edition) Vol VIII. Los Angeles: Cambridge University Press.
  • Jones, A.H.M. (1967). Sparta. Oxford: Basil Blackwell.
  • William Smith, (1873). Dictionary of Greek and Roman Biography and Mythology. London: John Murray.
  • Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather and others. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1933-1967.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נאביס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דיודורוס, ספר עשרים ושבעה, 1.
  2. ^ .Jones, A.H.M. (1967). Sparta. Oxford: Basil Blackwell. p. 158
  3. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ותשעה, 12.
  4. ^ פוליביוס, ספר שלושה עשר, 7.
  5. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 405.
  6. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 453.
  7. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 463.
  8. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 464.
  9. ^ אלכסנדר פוקס, מדינה וחברה ביוון: מחקרים בתולדות יוון הקלאסית וההלניסטית. ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו 1976. עמ' 112.
  10. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ושניים, 40.
  11. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 474.
  12. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 33.
  13. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 476.
  14. ^ דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 496.