נאוה שאן הרמן
 | |
| לידה |
1 בספטמבר 1919 פראג, צ'כוסלובקיה  |
|---|---|
| פטירה |
3 באוגוסט 2001 (בגיל 81) הקריות, ישראל |
| שם לידה |
Vlasta Schönová |
| מדינה |
צ'כיה, ישראל, צ'כוסלובקיה |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
נאוה שאן הרמן (בצ'כית: Vlasta Schönová, באנגלית: Nava Shan-Herrmann 1 בספטמבר 1919, פראג, צ'כיה - 3 באוגוסט 2001, חיפה, ישראל) הייתה שחקנית ובמאית ישראלית ממוצא צ'כי, שנשלחה למחנה טרזין בעת מלחמת העולם השנייה, שם הייתה ידועה בפעילותה בתחום התיאטרון והמשחק.[1] ממייסדי תיאטרון חיפה.
קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולדה בפראג, צ'כיה, למגדלנה שונובה לבית אקשטיין (1889–1944) ולסולומון שון (1882–1944), במשפחה יהודית מתבוללת, בת ארבע בנות. בצעירותה התעניינה שאן בתיאטרון והופיעה בתפקידי ילדים בתיאטרון וינוהרדי (אנ') (Na Vinohrady) ומעדותה עולה כי תמיד ידעה שתהיה שחקנית. אמה תמיד תמכה במאמציה של בתה, שכן היא עצמה הייתה חברה בקבוצות משחק לפני מלחמת העולם הראשונה והקדישה את חייה לחינוך האמנותי של בנותיה.[1] שאן למדה שש שנים בבית הספר לאמנות המחול בניהולה של איזדורה דנקן בפראג, למדה נגינה בפסנתר והופיעה בהצגות לילדים כילדת פלא.[2] בזמן שלמדה בבית הספר התיכון בשנת 1937, החלה לעבוד בתיאטרון הנוער "האוונגרד", שבמרכזו פאבל טיגריד (צכ'). בשנת 1938, בזמן כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי גרמניה, שאן, הקימה יחד עם גוסטאב שורש את תיאטרון ( Divadélko pro 99 והעלתה את אחד מתפקידי חייה במונודרמה "קול אנושי" מאת ז'אן קוקטו.
תקופת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקב פלישת הנאצים לצ'כיה והקמת הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, הונהגו חוקי נירנברג במדינה. שאן שיחקה בשנים 1939–1940 בתיאטרון הקאמרי "סקוב", להקת תיאטרון נודד, שהופיעה בכפר. לאחר שהתגלה מוצאה, היא פוטרה והלהקה התפרקה.[1]
השהות במחנה טרזין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביולי 1942, בגיל 22, גורשו שאן ובני משפחתה פרט לאחותה הגדולה שהייתה נשואה ולא הייתה איתם, בטרנספורט לגטו טרזין. בספטמבר 1943 הוריה קיבלו קריאה לטרנספורט אך היא ואחיותיה לא. התנהל ויכוח בינה לבין אחותה הגדולה אנה מי תיסע עם ההורים ולבסוף הוחלט שאחותה תיסע. ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, שם עבדו בפרך במשך שנתיים עד לרציחתם של הוריה ואחותה אנה בתאי הגזים. בשנת 1944, אחותה הקטנה, מריה, נשלחה באוקטובר 1944 בטרנספורט, הצליחה להימלט עם קבוצת אסירות בזמן חזרתן מעבודתן מחוץ למחנה.[1]
נאוה שאן העידה בספרה "רציתי להיות שחקנית" על חוויותיה הראשונות בגטו. "ניסיתי מיד להופיע, להגיש ערב קריאה, להציג מחזה יחיד. כל זה מתוך תחושה: אני מוכרחה לשחק: פרט לתיאטרון, לא היה עניין אותי דבר, הטרגדיה של גירושנו למחנה הריכוז הצטמצמה לחוויה אישית: הגרמנים אסרו עליי לשחק בתיאטרון: גזלו ממני תיאטרון: בלי תיאטרון אינני יכולה, אינני רוצה לחיות: ולכן עליי לשחק".[3]
בסוף 1942 באה אליה אישה אשר ביקשה את עזרתה בבימוי מחזה אשר רצו לעלות, בהתחלה לא הבינה למה פנו אליה לעזרה מהיותה רק שחקנית אבל לאחר שאמרו לה שהעובדה שהיא עבדה בתיאטרון יש לה יותר ידע משיש להם. לאחר שהסכימה היא קראה את המחזה ונחרדה לגלות שזה מה שרצו להעלות. המחזה היה "הקבר" ודיבר על חבורה של אנשים גוססים וחולים שהבריאו משתיית מי מעיין אשר פרצו ברגע שאחד מהם הקריב את חייו מרצון להצילם.[3]
"חינוך הילדים במחנה הייתה המשימה הנעלה לכל"[3], כל אדם התגייס לעזור בחינוך הילדים, וכך גם נוצר תיאטרון הבובות. אם רעב החברה לתרבות היה גדול רעב הילדים עלה על כל גבול. נאספו אנשים לבניית בית הבובות, ציירים ואלטר פרויד שהיה אומן חיתוכי עץ שהשקיע את זמנו ביצירת בובה שהיה אפשר להזיז את כל חלקיה, מהראש לאצבעות. הילדים אשר נחשפו לראשונה לבית הבובות נדהמו. נאוה העלתה מחזה עם פרויד אשר הפעיל את הבובות והיא סיפרה סיפור ילדים עממי ודובבה את הבובות.[3]
עבודתה השנייה של שאן עם הילדים הייתה המחזה "גחליליות" (אנ'), סיפור ילדים עממי אשר כל ילד צ'כי גדל והתחנך עליו. במחזה זה עבדה שאן עם קמילה רוזנבאום אשר הייתה מדריכה במעון הילדים. לפני בואה למחנה הייתה רקדנית מקצועית. בהשראת סיפורי הגחליליות לימדה את הילדים ריקודים על פי הטקסט. לאחר שלימדה את הילדים את הריקודים החליטה להעלות מחזה, שם נכנסה שאן לתמונה כאשר התבקשה לקרוא את הטקסט בזמן ההצגה. שאן המחיזה את הטקסט, דבר שנחל הצלחה רבה והילדים היו מאושרים ונהנו מכל חזרה.[3]
שנים אחרי, בכנס יוצאי מחזור טרזיינשטאט בשנת 1985 פגשה אישה אשר הציגה את עצמה כגחלילית וכעבור ימים אחדים קיבלה שאן מכתב ממנה. במכתב כתבה איך זכרונותיה עד גיל 6 נמחקו בגלל המלחמה אבל כאשר שיחקה כגחלילית נוצרו זכרונות נעימים.[3]
בשנת 1943 חל מפנה באופן התנהלות התיאטרון בשל הצטרפותו של הבמאי היהודי הנודע גוסטאב שורש (Gustav Schorsch; 1918-1945) מפראג ששאן, כאמור, הכירה מימי בית הספר ועבדה עמו לפני המלחמה. בהתחלה לא הסכים שורש לשתף פעולה עם עבודת התיאטרון משום שלא הסכים לעשות מעצמו צחוק ולהעמיד הצגות כאשר הוא תת אדם תחת השלטון הנאצי. תחילה העדיף לעבוד בהובלות, אבל אחרי מאמצים רבים הוא נכנע ללחצים שהופעלו עליו וביים הצגה. אולם, לשורש הייתה גישה שונה. הוא סבר כי ניתן להעלות הצגה, תוך שמירה על רמת אמנותית גבוהה, על אף תנאי החיים הקיצוניים במחנה. התיאטרון התפתח וצמח.[3]
בעת שהייתה בטרזיינשטט ניהלה קשר רומנטי עם ד"ר בנימין מורמלשטיין, ראש היודנראט בגטו.
חייה לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שאן נשארה במחנה טרזין עד לסוף המלחמה ושרדה. ב-1946 הצטרפה לתיאטרון בקלדנו (אנ') שם הפכה למנהלת תיאטרון הנוער שזה עתה נוסד בברנו. אך תפקיד הבמאי לא סיפק אותה, ולכן לאחר כשנה היא חזרה לשחק. בעקבות מוראות השואה החליטה לעלות לישראל והגיעה במאי 1948,יום הכרזת העצמאות, לארץ.[1]
לאחר עלייתה שינתה את שמה ל"נאוה שאן". תחילה הצטרפה לחברותיה מגטו טרזיאנשטט בקיבוץ נאות מרדכי ואחר כך הייתה חברה בקיבוץ גבעת ברנר ועבדה שם ברפת. תחילה הופיעה בתיאטרון בחיפה, אחר כך בתיאטרון בקיבוץ, ולבסוף הצטרפה ללהקת נוודים. היא גם שיחקה בתפקידים משניים במספר סרטים כמו "האם תל אביב בוערת?", ובין כל זה גידלה את בתה, אורה. בשנת 1957 הכירה את חיים אברבאיה, מתרגם ועורך. השניים ניהלו מערכת יחסים עד פטירתו ב-1967. בשנת 1961, בעקבות הזמנתו של יוסף מילוא, הצטרפה לגרעין המייסדים של תיאטרון חיפה. בין ההצגות בהן השתתפה: רשומון, אנדורה, קרנפים, מעגל הגיר הקווקזי, הוא הלך בשדות, ריצ'רד השלישי. ב-1968 ביקרה את אחותה הגוססת בצ'כוסלובקיה ופגשה את מעריצה לשעבר, הוברט הרמן, ממנו נפרדה כאשר גורשה לטרזין. השניים נישאו ב-1972 ב-Jablonec nad Nisou (אנ'). זמן קצר לאחר מכן, היא נאלצה על ידי המשטר הקומוניסטי לעזוב את צ'כוסלובקיה. הרמן הצטרף אליה לאחר שמונה שנים בהן נאבק על אזרחותו, ושינה אותה לאזרחות גרמנית כדי להצטרף לאהובתו. הם חיו יחד בישראל עד שנפטר ב-31 ביולי 1994.[1]
נאוה שאן הרמן נפטרה לאחר מחלה ממושכת ב-2001, בגיל 81. היא נקברה בהר המנוחות והשאירה אחריה את בתה, אורה, נכדים ונינים.[1]
הנצחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בשנת 2002 הקימה תהילה פרידמן (נכדתה של נאוה שאן) את "ארגון נאוה", הנקרא על שמה ותומך במשפחות שכולות.[4]
- ביוזמתה של ידידתה נאוה סמל, מוענק ספרה של נאוה שאן "להיות שחקנית" לבוגרי בית הספר למשחק "בית צבי".
ספרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- להיות שחקנית, אוטוביוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991 (תורגם לאנגלית ב-2010)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ד״ר מיכל פרם כהן, ביוגרפיה, באתר מוזיאון און-ליין של התיאטרון היהודי
נאוה שאן הרמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- נאוה שאן הרמן, דף שער בספרייה הלאומית
- נאוה שאן הרמן, בארכיון הבימה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Chtěla jsem být herečkou | Holocaust, www.holocaust.cz
- ^ מערכת חיפוש אנשי במה, באתר www30.tau.ac.il
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 יהודה באואר ואחרים, "להיות שחקנית בטרזיינשטאש", ילקוט מורשת, אוגוסט 1987, עמ' 95-107
- ^ https://www.navah.org.il/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95