נאוטילוס (מערכת נשק)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: עמוס סתירות ואי דיוקים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
"תותח" הלייזר של ה-THEL

נאוטילוס - מדגים טכנולוגי של מערכת הגנה שמטרתה יירוט רקטות ופגזי ארטילריה באמצעות לייזר רב עצמה. באנגלית נקרא הפרויקט THEL - Tactical High Energy Laser. מימון הפיתוח של המערכת משותף לארצות הברית ולישראל, והקבלן המרכזי של הפרויקט הוא חברת נורת'רופ גראמן האמריקנית.

טכנולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלייזר עליו מבוססת המערכת הוא לייזר כימי של קרינה אינפרה-אדומה בינונית מסוג דאוטריום-פלואוריד. השליטה והבקרה נעשים על ידי מכ"ם איכון, ומערכת עקיבה המבוססת על ציין לייזר בתחום הקרינה הזו.

תהליך הלזירה ונתונים טכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה, נשרף אתן בתא בעירה בנוכחות חנקן טריפלורידי. תוצרי השריפה הם רדיקלים חופשיים של פלואור שמגיבים עם דאוטוריום ליצירת מולקולות דאוטוריום פלואוריד מעוררות, והיפוך אוכלוסין במהוד הלייזר. היפוך האוכלוסין משלים למעשה את התנאים הנדרשים לתהליך של פליטה מאולצת ולזירה. אורך הגל של לייזר זה הוא כ- 4 מיקרון, והוא מסוגל לייצר הספק גבוה של כ- 2 מגהוואט. בעבר חשבו להשתמש בלייזר מימן פלואוריד, אך אורך הגל שמייצר לייזר זה (2.7-2.9 מיקרון) נבלע היטב באטמוספירה.

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל רגישות הנושא, חוסר במקורות מהימנים והתחרות העזה בין החלופות השונות בתחום יירוט הרקטות, קיימים נתונים סותרים באשר לאחוזי ההצלחה של המערכת וביצועיה. לדבריו של ד"ר עודד עמיחי שהיה מיוזמי הפרויקט ומלווה אותו עד היום, בוצעו במערכת 46 ניסויים בין שנת 2001 לשנת 2004 בשדה הניסויים של הצבא האמריקאי בווייט-סנדס, שכולם הסתיימו בהצלחה[1].

מערכות דומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף למערכת הנייחת פותחה מערכת ניידת (MTHEL) בשם Skyguard, על פי דרישה של הצבא האמריקאי, שלצורך יישומה הוקטנו ממדיה וההספק הוגדל לתחום המגוואט. המערכת אפקטיבית בטווח שבין קילומטרים בודדים לבין כ-10 קילומטרים (עד כ-15 ק"מ עם אופטיקה אדפטיבית), והיא מאפשרת כחמישים הפעלות בזו אחר זו לפני טעינה מחדש, במרווח של שנייה אחת בין הפעלה להפעלה. מערכת כזו הוצעה למדינת ישראל על ידי חברת Northrop Grumman בינואר 2007.

מערכות נשק המבוססות על לייזר מצב מוצק נמצאות בפיתוח. רפאל, מפתחת את מערכת קרן ברזל, להגנה מפני רקטות ומרגמות, שמבוססת על לייזר מצב מוצק, בשונה מלייזר כימי שעליו מבוססת מערכת נאוטילוס, בהספק גבוה, ומיועדת לפעול בטווחים קצרים, שמתחת לסף היכולת של מערכת "כיפת ברזל".

יתרונות וחסרונות של המערכת המבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יתרונות:

  • המערכת יכולה ליירט רקטות גם מטווח קצר מאד.
  • אמינות. על פי עדות של בן ישראל, בניסוי שנערך הופלו כל הקטיושות השונות במאה אחוז הצלחה[2] בבדיקה ב-2000 של מערכת ההדגמה הוכחה יכולתה, נבדקה יכולתה להתמודד עם מטחים`שלושה פגזי מרגמה בו זמנית.[3]
  • יכולת יירוט נוספת של פגזים ופצצות מרגמה.
  • זמן יירוט מהיר. זמן הקליע הוא מהירות האור. (שנייה להינעל ושתי שניות להפיל). יעילה גם לירוט רקטות בטווחים קצרים מאוד, שמערכת כמו כיפת ברזל לא יכולה ליירט.
  • המערכת בעלת יכולת עקרונית ליירט מספר רקטות בזמן קצר (מטחים).
  • מחיר פיתוח והצטיידות ראשוניים נמוכים (כ40-50 מיליון דולר למערכת לעומת כ-100 מיליון דולר של כיפת ברזל, וללא הכללת עלות הפיתוח של המערכת)[4].
  • עלות תפעולית שולית נמוכה של יירוטים בשימוש המבצעי (כ-2,000$ ליירוט לעומת 50,000-100,000$ ליירוט מבוסס טילים[5]. לעיתים יש לירות שני טילים להפלת רקטה בודדת).
  • פוטנציאל לשימושים צבאיים נוספים (יירוט מטוסים מנמיכי טוס, מסוקים, מזל"טים וטילי כתף).

חסרונות:

  • חוסר יכולת פעולה בתנאי מזג אוויר קשים

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1996 חתמו נציגי ישראל וארצות הברית, הנשיא ביל קלינטון וראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס, על מיזם משותף - פיתוח מערכת לייזר שתיירט רקטות מכל טווח. פרויקט זה מדשדש, עקב הקטנת המימון מצד ישראל, שבאה בעקבות שינוי בתפיסת האיום הרקטי לאחר הנסיגה מלבנון, אף שישראל הייתה אמורה להיות המדינה הראשונה שתצויד בנשק זה.

בשנת 2004, לאחר שהושקעו בה כ־200 מיליוני דולרים (50 מיליון מתוכם במימון ישראלי), עדיין הייתה המערכת נייחת, גדולה ופגיעה, כזו המיועדת לטווח טקטי בלבד, שצה"ל איננו רוצה בה כמו שהיא. מאז הוסבה המערכת למערכת ניידת שעברה מבחנים אך על-פי הערכות, יידרשו כארבע-חמש שנים על מנת להפוך אותה למבצעית.

בעקבות ירי רקטות קסאם מרצועת עזה על שדרות ועל יישובי עוטף עזה, עלתה שוב שאלת היתכנותה של מערכת הנאוטילוס, כאשר האחריות עליה בישראל עברה לידי "מנהלת חומה". ישנם כאלו המצדדים בהבאת המערכת הנייחת כמו שהיא מכיוון שאין כל צורך במערכת ניידת להגנת יישובים קבועים. כנגדם יש הטוענים שבניית המערכת הנייחת כיום תפגע ביכולת הפיתוח של מערכת ניידת.

עד לאחרונה נשקלה האפשרות לפתח מערכת מוטסת שתפעל נגד טילים בליסטיים. שילוב של הטיל "חץ 2" עם מערכת זו היה אמור לספק הגנה אווירית טובה למדינת ישראל נגד סוגים שונים של איומים.

הקפאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרויקט הוקפא על ידי הממשל האמריקאי לאחר שישראל סירבה להשקיע סכומי כסף גבוהים יותר.

אלוף (מיל') פרופ' יצחק בן ישראל, ששימש כקצין מחקר ופיתוח ראשי בצה"ל בעת קבלת ההחלטה על הנאוטילוס, נחשב עד תחילת 2007 לאחד המצדדים הגדולים בהמשך פיתוחה והשמשתה. בזמנו טען כי הפסקת פיתוחה היא בכייה לדורות, שכן היא הפתרון הטכנולוגי היחיד לאיום הרקטות. גם בעת שיגור מטחי הקטיושות על צפון ישראל ב-2006, טען כי באמצעות השקעה של כמה מאות מיליוני דולרים יכול היה להיות בידי צה"ל מענה טוב לאיום הצפוני של חזבאללה ולאיום הדרומי של חמאס. במקביל לדבריו הובעה על ידי גורמים מקצועיים שונים ביקורת על כך שצה"ל לא הכניס את המערכת לשימוש מבצעי ולא הקציב לכך את המימון הדרוש. גם האלוף (מיל') דוד עברי, מפקד חיל האוויר לשעבר, הצטרף לדבריו וטען בסוף 2007, "שישראל משלמת מחיר אסטרטגי ומדיני יקר" על כך שהפסיקה את פיתוח המערכת הזו[6].

ב-2007 חזר בו בן ישראל מתמיכתו בפרויקט.

עמותת מגן לעורף טוענת כי הופצו בדותות רבות על המערכת, כדי למנוע את ההצטיידות בה. אי ההצטיידות במערכת שזמינה, יעילה וזולה מכל החלופות, היא אחד המחדלים הגדולים בתולדות ישראל, שגרמה להעצמה מיותרת של החמאס והחזבאללה. וכי לא בוצעה הצטיידות במערכות הלייזר בגלל מדיניות שגויה של מערכת הביטחון הישראלית, שטעתה בהערכת איום הרקטות, תוך העדפת פיתוחים מקומיים לצורכי ייצוא נשק.

הפשרה והקפאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת לבנון השנייה גברו הקולות בישראל שתבעו את קנייתה של המערכת לשימוש מבצעי בצפון הארץ ודרומה. בעקבות הלחץ הורה שר הביטחון עמיר פרץ ב־24 באוגוסט 2006 על הפשרת הפיתוח.

אך בתחילת פברואר 2007 החליט פרץ כי חברת רפא"ל תפתח נגד רקטות קצרות-טווח את הפתרון המכונה "כיפת ברזל". החל מ-2011 המערכת מבצעית ובשימוש של צה"ל. עלות המערכת מוערכת בכ־50 מיליון דולר, כאשר עלות טיל היירוט טמי"ר היא 80,000 דולר.

בתחילת אוגוסט 2007 החליט שר הביטחון אהוד ברק, שהחליף את פרץ, לפתוח שוב בבדיקה לרכישת מערכת סקיי-גארד המבוססת על ה"נאוטילוס". החברה התחייבה להציב שלוש מערכות בשדרות תוך שנה וחצי, בעלות כוללת של 310 מיליון דולר[7].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייזר[8]

  • בועז ארד, טילי טילים - מערכת הביטחון מיירטת את התשובה לקאסם, BusinessWeek (עברית), 24 יולי 2008, עמ' 40

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1] אתר kr8 ישראלי פטריוטי
  2. ^ "בניסויים שנערכו בניו מקסיקו על ידי צוות הפיתוח הוכיחה המערכת מאה אחוזי הצלחה. משנת 2000 ועד להקפאת הפרויקט בשנת 2004 הביאו איתם המדענים הישראלים עשרות קטיושות תוצרת המזרח התיכון, וכולן ללא יוצא מן הכלל הופלו בזמן מעופן". פרופ' יצחק בין ישראל, ראש מפא"ת לשעבר, בריאיון עם יועז הנדל במקור ראשון, 29/12/2006
  3. ^ U.S. and Israel Shelved Laser as a Defense
  4. ^ ד"ר עודד עמיחי, יש פתרון להסרת איום הרקטות והפצמ"רים
  5. ^ לירן סהר, יוסי לנגוצקי על כיפת ברזל, BizPortal, 17 ביולי 2014
  6. ^ חנן גרינברג, הצצה ראשונה למערכת הפטריוט שישראל תקבל, באתר ynet, 24 באוקטובר 2007
  7. ^ ברק רבידבהוראת ברק: שוב נבחנת מערכת לייזר ליירוט קסאם, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2007
  8. ^ https://www.maariv.co.il/news/military/Article-674199