נאום רבשקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נאום רבשקה
חיילים יהודים מקשיבים לנאום רבשקה
חיילים יהודים מקשיבים לנאום רבשקה
תאריך 701 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה עברית מקראית
נואם רבשקה
מקום ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נאום רַבשָׁקֵה, על פי המסופר במקרא, היה נאום שנשא רבשקה, שר צבא בכיר בממלכת אשור במסגרת מסע סנחריב בארץ ישראל בשנת 701 לפנה"ס בסמוך לבירה ירושלים. הנאום מופיע בתנ"ך שלוש פעמים: במלכים ב' פרק י"ח, בספר ישעיהו פרקים ל"ול"ז, ובדברי הימים ב' פרק ל"ב.

בנאומו ניסה רבשקה לשכנע את חזקיהו מלך יהודה ואת עמו להיכנע לאשור, והשתמש בטקטיקות של לוחמה פסיכולוגית. מנאומו ניתן ללמוד רבות על הממלכה האשורית ומדיניותה. למשל, הנאום מעיד כי ממלכת אשור לא סמכה רק על כיבוש באמצעות מלחמות, ולפעמים העדיפה לנקוט לוחמה פסיכולוגית.[1] בנאומו הפגין רבשקה רמת היכרות טובה עם המצב הפוליטי והצבאי ביהודה, המוכיחה כי לאשור היו יכולות מודיעיניות איכותיות.[2]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – גלות אשור, מסע סנחריב בארץ ישראל

בשנת 722 לפנה"ס, ימי מלכותו של הושע המלך, כבשה אשור, בהנהגת שלמנאסר החמישי (ואחר כך תחת סרגון השני), את ממלכת ישראל, החריבה את בירתה שומרון, והגלתה את עשרת השבטים שישבו בה. גלות זו מוזכרת לראשונה במלכים ב' פרק י"ז: ”וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי.[3] על אף שרובו של הפרק עוסק בממלכת ישראל, הסיפור המקראי מזכיר גם את ממלכת יהודה, כרמז מטרים לחורבנה העתיד לבוא עליה: ”גַּם־יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ“[4] פסוק זה מלמד כי גם ממלכת יהודה, שהייתה טובה יותר ממלכת ישראל, לא שומרת את מצוות אלוהים והולכת בדרכה של ממלכת ישראל, המובילה לחורבן.

נאום רבשקה מופיע לראשונה במקרא בספר מלכים ב', פרק י"ח. בפסוקים א'-ט"ז ניתן רקע כללי לנאום. הפרק נפתח במידע על ממלכת ישראל: ”וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה“.[5] על פי פסוק זה, יכול הקורא לדעת כי הושע בן אלה, מלך ממלכת ישראל מתחיל למלוך על ממלכת ישראל שלוש שנים לפני שחזקיהו מתחיל למלוך על ממלכת יהודה. ידוע כי הושע בן עלה עלה לכס השלטון בשנת 732 לפנה"ס, ומשכך ניתן להסיק כי חזקיהו עלה לשלטון בשנת 729 לפנה"ס.[6] בפסוק שאחריו, ניתן מידע כללי על חזקיהו: ”בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִי בַּת זְכַרְיָה.“[7]

חזקיהו מוצג כמלך טוב, ומושווה לדוד המלך (”וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו“) כי דאג לרכז את הפולחן, ולמנוע עבודה של אלילים זרים.[8][9] השוואה זו לדוד המלך אינה נפוצה, ומופיעה בתיאור מלכותם של שני מלכים נוספים בלבד - אסא (”וַיַּעַשׂ אָסָא הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה, כְּדָוִד, אָבִיו“)[10] ויאשיהו (”וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, בְּכָל-דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו, וְלֹא-סָר, יָמִין וּשְׂמֹאול“).[11][6] נכתב כי חזקיהו מורד במלך אשור ופולש לפלשת. שתי פעולות אלו מתקשרות לרפורמה הדתית-פולחנית של חזקיהו. כשהוא ריכז את הפולחן, הוא הפך את ירושלים למרכז מדיני-פוליטי-דתי בממלכת יהודה (וכן לחלק מתושבי ממלכת ישראל). הוא השתמש בריכוז השלטון בירושלים על מנת להגדיל את השטח הטריטוריאלי של ירושלים, ולכבוש את פלשת.[12] לאחר מכן, מופיעים ארבעה פסוקים העוסקים בחורבן ממלכת ישראל תחת שלטונו של הושע בן אלה.[13][14][15][16]

המסע השלישי של סנחריב למערב, בשנת 701 לפנה"ס, אשר נודע גם בתור מסע סנחריב בארץ ישראל, היה מסע עונשין של אשור נגד קואליציה של מדינות מורדות, ובהן ממלכת יהודה. האשורים יצאו למסע עונשין כדי להעניש ולשעבד את הממלכות שמרדו באשור[17] בניגוד לממלכות אחרות, אשור לא התייחסה בסובלנות אל העמים הנכבשים, אלא דיכאה אותם באמצעות הגליה, שסייעה לה להקטין את כוח ההתנגדות של העמים הנכבשים. אשור הייתה ידועה בכיבושים אכזריים ומהירים, כפי שניתן ללמוד ממלכים ב' פרק י"ז ומתיאור המלחמות המופיע בספרי השנים של מלכי אשור.[18][19]

במהלך מסעות סנחריב נהגה אשור להשתמש בטקטיקה של לוחמה פסיכולוגית ולחץ דיפלומטי, על מנת להימנע ממצב של לחימה ועימות חזיתי מול הצבא הנכבש. מטרת מסעות סנחריב לא הייתה כיבוש של שטחים מוגדרים, אלא הפעלת לחץ צבאי ופוליטי על שליטים השולטים באותם אזורים, במטרה לשכנע אותם להיכנע ולהשלים עם הריבונות האשורית באזור. המרכיבים העיקריים בבחירת המקום הספציפי בו הופעל הלחץ היה רמת הקושי לכבוש את המקום ורמת ההשפעה של סנחריב על השליט המקומי. בירושלים, התנאים לכיבוש לא היו מיטביים: היא הייתה מבוצרת היטב, מלאה חיילים ונשק, מים ומזון, וכן גובהה הרב הקנה לה יתרון טופוגרפי על כל מי שינסה לכבוש אותה. לכן העדיף סנחריב להשתמש בלוחמה פסיכולוגית ובהפעלת לחץ צבאי ופוליטי על ירושלים, במקום לכבוש אותה על ידי מלחמה שתגרום לשפיכות דמים.[18]

פסוקים י"ג-ט"ז עוסקים בכיבוש הערים שבוצרו על ידי חזקיהו בידי הצבא האשורי, ובתוצאותיו. על פי האנאליים האשוריים, נכבשו בידי הצבא האשורי 46 "ערי חומה" (ערים גדולות שבוצרו על ידי חזקיהו לאחר שכבש אותן), ועוד ערים קטנות רבות ששכנו בסביבתן של ערי החומה, מחוץ לחומות. על פי ממצאים ארכאולוגיים שונים, ניתן להסיק כי 46 ערי החומה שנכבשו לא היו כל ערי החומה שהיו ברשותה של ממלכת יהודה, ושרק ערים ששכנו בשפלה או על יד ירושלים נפגעו. ממול, ערים ששכנו באזורים דרומיים יותר, לא נפגעו בידי הצבא האשורי.[20] פסוקים י"ד-ט"ז, המספרים כי אחרי שערי החומה נכבשו חזקיהו שלח שליחים אל מלח אשור באומרו כי חטא. הוא קיבל את כניעתו של חזקיהו, וכעונש הטיל עליו מס של 300 כיכר כסף ו-30 כיכר זהב. כדי לשלם את המס, הוא נאלץ לרוקן את אוצרות בית המלוכה והמקדש. על פי האנאליים האשוריים, גובה המס היה גבוה יותר מן הכתוב במקרא וערכו היה 800 כיכר כסף ו-30 כיכר זהב. פסוקים אלו ניתנים גם הם בתור רקע לנאום רבשקה, מוזכרים רק במלכים ב', ולא מוזכרים כלל בספר ישעיהו או בדברי הימים. עורכי ספרים אלו השמיטו במכוון את פסוקים י"ד-ט"ז (ללא פסוק י"ג במקרה של ספר ישעיהו), מתוך מגמה ברורה - הפסוקים הללו סותרים את המסורת על תבוסת צבא אשור, ועורכי ספרים אלו לא רצו לסתור את מסורת זו.[21]

חברי המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הכתוב, סנחריב מלך אשור שלח לירושלים את תרתן, את רב-סריס ואת רבשקה. שלושת אנשים אלו, שהיו פקידים רמי-מעלה בממלכת אשור, הרכיבו את "משלחת סנחריב לירושלים", ולוו ב”חֵיל כָּבֵד“. תרתן הוא "turtanu", משנה למלך, ששימש גם כממלא מקום בעת מסע מלחמה (ניתן למצוא לכך תיעוד בספר ישעיהו, פרק כ').[20] כמו כן, הוא כיהן בתור שר הצבא האשורי.[9] למקום הגיע גם רב סריס, הסריס הראשי. תוארו נגזר מן המילה האשורית "sa-res-sarri" שמשמעותה "אשר לראש המלך". רב-סריס היה גם הוא חלק מן המערך הצבאי באשור, אך חשיבות תפקידו הצבאית הייתה נמוכה יותר לעומת חשיבות תפקידו הצבאי של התרתן, שהיה ראש הצבא. אף על פי כן, תפקיד זה נמצא במקום גבוה יותר בהיררכית הדרגות במנהל הכללי באשור. התואר "רבשקה" נגזרת מן המילה האכדית "rab-saqenn" שמשמעותה "שר המשקים".[22] רבשקה היה האדם השלישי החשוב ביותר באשור, לאחר המלך ותרתן. יש הסוברים כי רבשקה או אבותיו היו ישראלים שגורשו מממלכת ישראל, או שהיה מומר.[20] חז"ל תמכו בסברה זו.[23]

הנאום במקרא ופרשנותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאום רבשקה נזכר במקרא 3 פעמים: בספר מלכים ב, בפרק י"ח, בספר ישעיהו פרק ל"ו, ובדברי הימים. תוכן הנאום מופיע בשני המקורות הראשונים, בעוד בדברי הימים הוא מתואר בקצרה בלבד. אזכורו של נאום של אדם שאינו יהודי מספר פעמים כה רב במקרא מעלה תהייה, בהיותו יוצא דופן או חריג ככזה. משכך, נשאלת השאלה מה מטרתם של עורכי הספרים בהם מוזכר הנאום בהכנסת הנאום אל ספרים אלו? על פי מאמרה הדידקטי של רחי קדוש, התשובה לשאלה זו היא שעורכי הספרים רצו ללעוג לרבשקה, לסנחריב ולממלכת אשור בכללה, בתור מי שניסו להשתמש בלוחמה פסיכולוגית על העם הנבחר, ונכשל (על פי פרק י"ט). הנאום המופיע במקרא עמוס בפרטים מאותה הסיבה. סברה זו מסתמכת על הגישה היהודית לגבי כישלונה של ממלכת אשור בכיבוש ירושלים, אשר גרסה כי כישלון זה נבע מכוחו העצום של אלוהים.[18]

החלק הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאום התרחש בתעלת הברכה העליונה, סמוך מאוד לירושלים, ”בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס“.[24] ציון מקום זה מהווה סגירת מעגל עם אמירה שהתרחשה שני עשורים קודם לכן, בימי המלך אחז, על ידי הנביא ישעיהו בן אמוץ: ”וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְשַׁעְיָהוּ, צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז, אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ, אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס (ספר ישעיהו, פרק ז', פסוק ג'). במקום זה הנביא הזהיר את המלך אחז לבל ינסה לכרות ברית עם תגלת-פלאסר השלישי מלך אשור, צעד אשר יסיר ממנו את האיום של ממלכת ישראל וארם בטווח הקרוב, אך יביא לממלכתו את האיום האשורי בטווח הארוך. אחז סירב להישמע לעצת הנביא, וכעת באותו המקום חזקיהו בנו נאלץ לשמוע את הנאום המאיים של רבשקה.

תחילה, הביעו תרתן, רב-סריס ורבשקה רצון לשוחח עם מלך יהודה חזקיהו, אך יצאו אליהם אליקים בן חלקיהו (האחראי על בית המלך), שבנה הסופר (האחראי על מערכת יחסי החוץ של ממלכת יהודה) ויואח בן אסף ("מזכיר הממלכה").[25] קיימים מספר הסברים לכך שחזקיהו לא יצא לדבר עם המשלחת, אלא שלח לשם את אנשיו. על פי ביאורו של הרב עדין אבן ישראל, הסיבה לכך היא שבשנים אלו היה מקובל כי מלך אינו יוצא לקראת שר של מלך אחר.[9] במסקנה זו תמכה בת-שבע ברוש בחיבור שהגישה לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה.[26] לעומת זאת, יוספוס טען כי חזקיהו היה פחדן, ולכן שלח אותם אל המשא ומתן ולא התייצב אליו בעצמו,[27] ואילו הובס טען כי חזקיהו בחר לפעול כך כי היה פסיבי וחסר מעש.[28]

רבשקה התחיל את נאומו בקריאה אל חזקיהו מפי סנחריב, אותו הוא כינה "המלך הגדול": ”וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר, מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ?“[29] הוא מפגין זלזול כלפי חזקיהו, כאשר הוא נוקב בשמו ללא התואר "מלך", ובכך מנסה להבדילו מ"המלך הגדול" סנחריב.[26] הוא טען שכשחזקיהו מרד בסנחריב, הוא סמך על תחבולות, דיבורים או רעיונות לא מציאותיים: ”אָמַרְתָּ, אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה, לַמִּלְחָמָה; עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ, כִּי מָרַדְתָּ בִּי“.[30] רבשקה טען כי מצרים אינה חזקה דיה על מנת להגן על ממלכת ישראל,[26] וגם כי היא לא אמינה דיה ולא ניתן לבטוח בה.[31][32] רבשקה לא הביא סימוכין או מקורות לעובדה זו, אלא התייחס אליה כמובנת מאליה,[1] אך הטענה שאין לבטוח במצרים לא הייתה זרה לקורא - היא הופיעה תכופות בישעיה ובירמיה.[33] דברי רבשקה קיבלו חיזוק מכתובות סנחריב, שלפיהן סנחריב נלחם ביהודה לאחר ניצחון הצבא האשורי על הצבא המצרי באלתקה[26]

בהמשך, ניסה רבשקה לגרום לעם למרוד בחזקיהו, על ידי גינוי הרפורמה שערך חזקיהו אשר במסגרתה הסיר מזבחות לאלוהים מערים שאינן ירושלים (במטרה לרכז את הפולחן): ”וְכִי-תֹאמְרוּן אֵלַי, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ: הֲלוֹא-הוּא, אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת-בָּמֹתָיו וְאֶת-מִזְבְּחֹתָיו, וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ“.[34] בכך טען בעקיפין כי אלוהים לא יסייע לעם, שכן חזקיהו פעל נגדו, וכן עורר מרי בקרב האנשים שהמזבחות שבהם השתמשו נהרסו במסגרת הרפורמה. במשפט זה הפגין רבשקה היכרות רחבה מאוד עם המתרחש בממלכת יהודה, אך בו בזמן חוסר הבנה של מדיניות ריכוז הפולחן של חזקיהו.[1] חוקרי המקרא חלוקים לגבי אמינות ייחוס גינוי זה לרבשקה. יש שטענו כי רבשקה באמת גינה את הרפורמה של חזקיהו, וכי זה התייחס בנאומו לפרט פולחני זה כי האשורים ראו את עצמם חייבים להגן על אלי הארצות שכבשו.[35] אחרים טענו כי מדובר בתוספת מאוחרת שבוצעה בידי עורכו של החלק השני של הנאום. הפסוק הנזכר לעיל מופיע בכל אחד מן אזכורי הנאום במקרא, ומכאן ניתן להסיק כי עורכי כל אחד מן הספרים שבהם אוזכר הנאום ראו במשפט ייחסו חשיבות רבה למשפט זה.[33]

רבשקה המשיך ולגלג על כוחה הצבאי של ממלכת יהודה: ”וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא, אֶת-אֲדֹנִי אֶת-מֶלֶךְ אַשּׁוּר; וְאֶתְּנָה לְךָ, אַלְפַּיִם סוּסִים, אִם-תּוּכַל, לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם.“[36] הוא חזר על הטענה כי אין לסמוך על מצרים, וסיים את חלקו הראשון של נאומו בטענה שהוא מכבד את משפט אלוהי הארץ, ואף בא אליה כי ה' אמר לו לעשות כן.[37][1]

ניתן לשים לב לחזרה של השורש ב.ט.ח בחלק הראשון של הנאום. שורש זה הוא שורש המפתח בחלק הראשון של הנאום, והוא מופיע בו 7 פעמים. כהן הצביע על שימוש בשורש זה גם בכתובות של מלכי אשור.[38]

בין שני חלקי הנאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שרבשקה סיים את חלקו הראשון של נאומו, הוא נקטע בידי אליקים בין חלקיהו, שבנה הספר ויואח בן אסף, שרי ובכירי ממלכת יהודה: ”וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל רַב שָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה“. הם פנו אליו, וביקשו ממנו לדבר עימם בשפה הארמית ולא בשפה ה"יהודית"[39] (כך כונתה השפה העברית בתנ"ך, ושפה זו שימשה הן כשפה של ממלכת יהודה והן כשפה של ממלכת ישראל. עם זאת, היו מספר הבדלים בין הדיאלקטים של שתי הממלכות).[40][41][42] הסיבה לבקשה זו היא שהם לא היו מעוניינים שהעם ישמע את דבריו של רבשקה.[39] לפי תפיסתם, אם רבשקה רצה לדון ולדבר עם המלך, עליו לעשות זאת בשפה הארמית, שהייתה שפה בעלת מעמד מיוחד (שפה בין-לאומית), ושימשה רבות לצורך קשרים דיפלומטיים בין מדינות המזרח התיכון באותה התקופה.[43] ניתן לשים לב שהשרים פנו לרבשקה תוך מתן כבוד עצום אליו, כשהם כינו את עצמם עבדיו. על פי ביאורו של הרב עדין אבן ישראל, משמעות צירוף המילים ”שומעים אנחנו“ בפסוק זה היא שכל אותם שרים ובכירים מבינים ויודעים ארמית, מה שאפשר להם לשוחח עם רבשקה בארמית. בכך הם הבהירו לרבשקה כי שבנה הספר, שהיה מזכיר הממלכה, ומתוקף תפקידו נדרש לדעת להבין ולדבר בארמית, לא היה היחיד מביניהם שהיה בעל מיומנויות אלו. כמו כן, עוד עולה מביאור הרב עדין אבל ישראל כי לא כל העם האזין לנאומו של רבשקה באותם רגעים, אלא רק החיילים שהיו על החומה. ניתן להבין מכך שהחשש הכבד של השרים הבכירים היה שאותם חיילים, שהיו בעלי נשק, ישוכנעו מדברי רבשקה ויבגדו בחזקיהו.[9]

החלק השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק השני של הנאום ניסה רבשקה להמשיך ולעורר מרי בקרב העם, ולהעמיק את ההפרדה בין העם לבין חזקיהו. שורש המפתח בחלק זה של הנאום הוא נ.צ.ל, והוא חוזר בנאום תשע פעמים.[26]

רבשקה הגיב לטענתם של בכירי ממלכת יהודה וטען כי הוא לא בא לשכנע אותם כי הוא צודק וכדאי להם להיכנע, אלא את העם. הוא טען כי העם הוא זה שיסבול ממצור מתמשך של אשור על האזור, ולא המלך או בכירי הממלכה.[44] ניתן לפרש חלק מתשובתו של רבשקה (”הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים, הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחֹמָה, לֶאֱכֹל אֶת-חריהם (צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת-שניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם), עִמָּכֶם“) בצורה שתצביע על כך שכבר באותו זמן ירושלים הייתה תחת מצור של הצבא האשורי. בכך הובדל חזקיהו מאחז מלך יהודה ומהושע בן אלה מלך ישראל, אשר לגביהם צוין במפורש כי בתקופתם הוטל מצור, בעוד במקרה הזה לא מצוין במקרא במפורש כי הוטל מצור על ירושלים.[26] "חריהם" ו"שניהם" נחשבו לביטויים גסים, ולכן הוחלפו במקרא ב"צואתם" וב"מימי רגליהם" בהתאמה.[42]

הוא השתמש בדבריו בלוחמה פסיכולוגית, וניסה לגרום נזק מורלי גדול לממלכת יהודה ותושביה, ובכך לגרום לכניעת ממלכת יהודה ללא צורך במלחמה. לאחר שהוא הבהיר את כוונתו, הוא הגביר את קולו ואמר ”שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר“.[45] על פי ביאור הרב עדין אבן ישראל, בכך שהוא הגביר את קולו, הוא הגדיל את מעגל המאזינים לו אל מעבר לחיילים העומדים אל החומה בקרבתם של בכירי ממלכת יהודה, וגרם לכך שגם חיילים מרוחקים יותר יוכלו לשמוע את דבריו.[9] הוא המשיך את נאומו ואמר כי אל לעם להתפתות ולהשתכנע כי חזקיהו יצליח לעצור את מלך אשור מלכבוש את ירושלים, ועדיף לעם להיכנע ובכך להימנע משפיכת דמים.[46] עוד הוא טען כי חזקיהו יבטיח להם שניתן לסמוך על אלוהים שיציל אותם מכיבוש ומצור בידי ממלכת אשור, אך לא כך הדבר - רק מלך אשור עצמו יוכל להציל אותם מרעב וצמא בזמן המצור.[47][48]

רבשקה המשיך את נאומו עם הבטחה לכך שבני ישראל יוגלו לארץ שאינה פחות טובה מארצם בתנאי שלא יישמעו ל"הסתה" של חזקיהו באומרו שאלוהים יציל אותם.[49] הרב עדין אבן ישראל טוען בביאורו, כי משמעות הביטוי ”וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם“ (ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ל"ב) היא שבני ישראל לא יילקחו לארץ זרה זו בצורה לא מאורגנת ומסודרת, אלא בהעברה קפדנית ומאורגנת כנדרש.[9] הוא סיים את נאומו בחזרה על טענתו שחזקיהו סומך על אלוהים שיציל אותם לשווא, ונימק זאת בצורה ברורה יותר כשהוא משווה את אלוהים לאלוהים המקומיים של ארצות שכבר נכבשו בידי אשור: ”אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם הֵנַע וְעִוָּה כִּי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי“.[50][51][52] סיום הנאום בשאלה רטורית זו, יצר השוואה בין ה' לבין אלי ארצות אחרות, ומלמד כי בעיני רבשקה אין הבדל בין ה' לבין אלי הארצות האחרות.[26]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי גישת המקרא, כאשר שמע חזקיהו את דברי רבשקה קרע אף הוא את בגדיו ושלח איגרת אל ישעיהו הנביא בבקשה שיתפלל עבורם. ישעיהו הודיע לשליחי חזקיהו שה' יגן על ירושלים, למען דוד עבדו ושסנחריב יפול. ישעיהו בעצמו מציג נבואה שנאמרת כמענה להתרסה של רבשקה ומכילה גם היא מגוון דימויים ותוכן, אך השיא שלה הוא הכינוי המלגלג כלפי רבשקה והשרים שהתלוו אליו:

וַיֹּאמֶר לָהֶם יְשַׁעְיָהוּ, כֹּה תֹאמְרוּן אֶל-אֲדֹנֵיכֶם: כֹּה אָמַר יְהוָה, אַל-תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ, אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, אֹתִי.

ספר מלכים ב' פרק י"ח פסוק ו'

רבשקה שב אל סנחריב ומצא אותו צר על ליבנה. רבשקה לא נרתע ושב לירושלים לנאום נאום תקיף יותר אך מלאך ה' הרג במחנה סנחריב 185 אלף איש בלילה אחד, והצבא נאלץ לסגת מיהודה.

מנגד, על פי גישתם של יוספוס והרודוטוס הגורם לכישלון הממלכה האשורית היו עכברים שכרסמו והרסו את כלי הנשק של הצבא האשורי. נוסף על שתי גישות אלו, היו עוד שתי תפיסות בולטות אחרות לגבי הגורם לכישלון ממלכת אשור בכיבוש ירושלים. הראשון - מגפה שפרצה בקרב חיילי אשור ומנעה מהם להמשיך במצור, והשני - מרידות במזרח ממלכת אשור, אשר מנעו מסנחריב להמשיך במסעו בארץ ישראל. על פי גישות אלו, אין סיבה להזכיר את הנאום מספר פעמים כה רב ובאופן כה מקיף בתנ"ך.[53]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה שיף (עורך), עולם התנ"ך - ישעיה, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, רעננה, 1993-1996, עמ' 166–180
  • ד"ר גרשון גליל (עורך), עולם התנ"ך - מלכים ב', דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, רעננה, 1993-1996, עמ' 149–171
  • בת שבע ברוש, דמויות מלכים מורכבות בספר מלכים, נובמבר 2005
  • Cohen. C, Neo-Assyrian Elements in the First Speech of the Biblical Rab-Saqe, IOS 9

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 ברוך קפלינסקי, נאומו של רבשקה בתעלת הברכה העליונה, דעת - אתר לימודי יהדות ורוח - מכללת הרצוג
  2. ^ דגשים ללמידה – מלכים ב י"ח -17 – 36 נאום רבשקה
  3. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק ו'
  4. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק י"ט
  5. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק א'
  6. ^ 1 2 ד"ר גרשון גליל (עורך), עולם התנ"ך - מלכים ב', דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, רעננה, 1993-1996, עמ' 149
  7. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ב'
  8. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ג'
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 מסע סנחריב ליהודה, אתר תנ"ך ממלכתי
  10. ^ ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק י"א
  11. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוק ב'
  12. ^ ד"ר גרשון גליל (עורך), עולם התנ"ך - מלכים ב', דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, רעננה, 1993-1996, עמ' 151
  13. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ט'
  14. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק י'
  15. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק י"א
  16. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק י"ב
  17. ^ Antti Laato, Assyrian Propaganda and the Falsification of History in the Royal Inscriptions of Sennacherib, Vetus Testamentum, Vol. 45, Fasc. 2 (Apr., 1995) p 218
  18. ^ 1 2 3 רחי קדוש, נאום רבשקה (מל"ב י"ח 17 – י"ט 1), מקראנט
  19. ^ א. מלמט, מלחמות ישראל ואשור, מתוך: יעקב ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, משרד הביטחון
  20. ^ 1 2 3 ד"ר גרשון גליל (עורך), עולם התנ"ך - מלכים ב', דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, רעננה, 1993-1996, עמ' 166
  21. ^ יהודה שיף (עורך), עולם התנ"ך - ישעיה, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, רעננה, 1993-1996, עמ' 166
  22. ^ יהודה שיף (עורך), עולם התנ"ך - ישעיה, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, רעננה, 1993-1996, עמ' 167
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס', עמוד א'
  24. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק י"ז
  25. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק י"ח
  26. ^ 1 2 3 4 5 6 7 בת שבע ברוש, דמויות מלכים מורכבות בספר מלכים, נובמבר 2005
  27. ^ בן מתתיהו יוסף (1973), קדמוניות היהודים, תרגום א' שליט, ירושלים
  28. ^ Hobbs T.R (1985), 2 Kings, WBC, Waco
  29. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק י"ט
  30. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ'
  31. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ"א
  32. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ"ד
  33. ^ 1 2 יהודה שיף (עורך), עולם התנ"ך - ישעיה, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, רעננה, 1993-1996, עמ' 177
  34. ^ ספר ישעיהו, פרק ל"ו, פסוק ז'
  35. ^ Weinfeld, M. (1964), cult centralization in Israel in the light of Neo-Babylonian Analogy, JNES XXIII, p.207
  36. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ"ג
  37. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ"ה
  38. ^ Cohen. C, Neo-Assyrian Elements in the First Speech of the Biblical Rab-Saqe, IOS 9, p.40
  39. ^ 1 2 ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ"ו
  40. ^ דליה מרקס, קול הרעם מקהיר, 929 - תנך ביחד
  41. ^ YouTube play button icon (2013–2017).svg הרבה דליה מרקס מלכים ב פרק יח, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 6:05)
  42. ^ 1 2 יהודה שיף (עורך), עולם התנ"ך - ישעיה, דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, רעננה, 1993-1996, עמ' 178
  43. ^ יעל ויזל, דבר נא אל עבדיך ארמית, היכל התנ"ך
  44. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ"ז
  45. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ"ח
  46. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ"ט
  47. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ל'
  48. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ל"א
  49. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ל"ב
  50. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ל"ד
  51. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ל"ג
  52. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ל"ה
  53. ^ רוני מגידוב, הרחבה – כציפור בכלוב מתוך נאום רבשקה (מל"ב י"ח 17 – י"ט 1), מקראנט