נאו-אקספרסיוניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

נאו-אקספרסיוניזם הוא סגנון של ציור ופיסול מודרניסטי מאוחר או פוסט מודרני מוקדם, שהופיע באופן בינלאומי בסוף שנות ה-70. נאו-אקספרסיוניסטים נקראו לעיתים גם טרנסאוונגארד, ג'ונגה ויילד, "New Fauvism" או "Neue Wilden" ("הפראים החדשים"). הסגנון מתאפיין בדגש רב על הבעה סובייקטיבית של רגש ובשימוש גס בחומרים. הציור הנאו-אקספרסיוניסטי הטיפוסי הוא גדול ממדים ומופק במהירות; כמו כן, הוא לרוב פיגורטיבי, ולעיתים קרובות מציג דימויים אלימים או עגומים, שכמעט נבלעים בערבובייה של פעילות בפני השטח של התמונה.[1]

הנאו-אקספרסיוניזם התפתח כתגובת נגד לאמנות המושגית ולאמנות המינימלסטית של שנות ה-70. כך, הנאו-אקספרסיוניסטים חזרו להציג אובייקטים ניתנים לזיהוי על גבי הקנבס - כגון גוף האדם (אם כי לפעמים בצורה מופשטת) - וזאת בצורה מחוספסת, באופן מלא רגש ולעיתים קרובות באמצעות צבעים עזים[2] אמני הסגנון קיבלו השראה מציירים אקספרסיוניסטים גרמנים, כמו אמיל נולדה, מקס בקמן, ג'ורג' גרוס, ארנסט לודוויג קירשנר, ג'יימס אנסור ואדוורד מונק. הסגנון קשור גם בסגנון המופשט הלירי האמריקאי משנות ה-60 וה-70, מתנועת The Hairy Who בשיקגו, מאסכולת הציור הפיגורטיבי של אזור המפרץ בשנות ה-50 וה-60, מההתפתחות של האקספרסיוניזם המופשט, מתקדימים בפופ ארט[3] ומזרם ה-New Image Painting. מונח זה קשור החל מסוף שנות ה-70 לעבודותיהם של אמנים שדגלו בפיגורטיביות חריפה בשילוב דימויים דמויי קריקטורה, בקרבה סגנונית מסוימת לנאו-אקספרסיוניזם. המונח New Image Painting נטבע בתערוכה בניו יורק משנת 1978 שהתקיימה במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית, תחת אותו השם.[4]

התקבלות וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאו-אקספרסיוניסטים עוררו מחלוקת שנוגעת הן לאיכות האמנות שהפיקו, הן להיבטים מסחריים של הצגתה בפני סוחרי האמנות. פעילות התנועה לוותה במתודות חדשות ואגרסיביות של מכירה, קידום ושיווק מצדם של סוחרי אמנות וגלריות.[5] אמנות הנאו-אקספרסיוניזם שלטה בשוק האמנות עד אמצע שנות ה-80. עם זאת, על רקע התנועות השונות שהנאו-אקספרסיוניסטים הושפעו מהן, אמני התנועה ספגו ביקורת על כך שאינם יוצרים עבודות מקוריות אלא רק ממחזרים סגנונות.[6] כמו כן, הסגנון נתפס על ידי מבקרים רבים, כמו אשיל בוניטו אוליבה ודונלד קוספית, כהחייאת נושאים מסורתיים של ביטוי עצמי מתוך האמנות האירופית, לאחר עשרות שנים בהן האמנות האמריקאית הייתה הדומיננטית יותר. הערך החברתי והכלכלי של התנועה נידון בלהט בראשית שנות ה-80.[7]

מבקרים כמו בנג'מין בוכלו, האל פוסטר, קרייג אוונס ומירה שור הביעו ביקורת רבה על הקשר בין הציור הנאו-אקספרסיוניסטי לשוק האמנות ההולך ומתרחב, לסלבריטאים, לאנטי-פמיניזם, לאנטי אינטלקטואליזם ולחזרה לנושאים מיתיים ולשיטות אינדיבידואליסטיות; את הנטיות הללו זיהו המבקרים כמיושנות.[8][7] בנוסף, נשים נדחקו לשוליים בתנועה, וציירות כדוגמת אליזבת' מוריי[9] ומריה לאסינג הושמטו מרבות מהתערוכות החשובות שלה, ובראשן מהתערוכה הגדולה "רוח חדשה בציור" שהוצגה בלונדון בשנת 1981; בתערוכה הוצגו עבודותיהם של 38 ציירים, ללא עבודה אחת של ציירת.[10]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Chilvers, Ian and John Glaves-Smith. A Dictionary of Modern and Contemporary Art. Oxford University Press (2009), p. 503
  2. ^ Graham Thompson,American Culture in the 1980s, Edinburgh University Press, 2007, p. 73
  3. ^ Chilvers, Ian and John Glaves-Smith. A Dictionary of Modern and Contemporary Art. Oxford University Press (2009), p. 503-504
  4. ^ [1] New Image Painting, Oxford Reference
  5. ^ Neo-Expressionism, Encyclopaedia Britannica, ‏11 באוגוסט 2021
  6. ^ Graham Thompson, American Culture in the 1980s, Edinburgh University Press, 2007, 2007, עמ' 72-74
  7. ^ 1 2 Kurczynski, Karen. "Neo-Expressionism in America". Grove Art Online. 
  8. ^ Graham Thompson,American Culture in the 1980s, Edinburgh University Press, 2007, p. 75
  9. ^ Jones, Amelia (9 בפברואר 2009). A Companion to Contemporary Art Since 1945 (באנגלית). John Wiley & Sons. ISBN 978-1-4051-5235-8. 
  10. ^ A New Spirit of Painting makes a comeback (with one woman artist this time), THE ART NEWSPAPER, ‏3 במאי 2018