נאן גולדין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נאן גולדין
Nan Goldin 2.jpg
גולדין באוקטובר 2009
תאריך לידה 12 בספטמבר 1953 (בת 63)
מקום לידה וושינגטון די. סי.
לאום ארצות הברית
תחום יצירה צילום
יצירות ידועות The Ballad of Sexual Dependency


נאן גולדיןאנגלית: Nan Goldin; נולדה ב-12 בספטמבר 1953) היא צלמת אמריקאית, הידועה בזכות התיעוד האינטימי של הקהילה הלהטב"קית, סביבתה הקרובה, ידוענים ואנשי ציבור[1].

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדין נולדה בוושינגטון די סי וגדלה בלקסינגטון, מסצ'וסטס (פרבר של בוסטון) למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני, אביה עבד ככלכלן ברשות התקשורת האמריקאית[2]. אחותה, ברברה, התאבדה שגולדין הייתה בת 11, והאירוע גרם לזעזוע קשה בחייה. היא עזבה את הבית ואת בית הספר התיכון בלקסינגטון ועברה ללינקולן מסצ'וסטס[3] שם גרה אצל משפחת אומנה ולמדה בבית ספר דמוקרטי קהילתי. בבית הספר היא התוודעה לראשונה לצילום במצלמת פולארויד[4][5]. בהמשך היא הצטרפה לקבוצת צעירים שהיו מעורבים באלימות, סמים ומין[4].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום דמויות מהשוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התערוכה הראשונה של עבודותיה התקיימה בבוסטון בשנת 1973, כשהיא בת 20 בלבד, והציגה תיעוד של הקהילה ההומוסקסואלית, והטרנסג'נדרית בעיר, שאליהם נחשפה בזכות קשריה עם הצלם דוד ארמסטרונג. באותה תקופה היא חיה עם קהילת הדרג קווין בעיר צילמה ותעדה אותה[3]. "הקוויניז [המלכות] נלחמו שאצלם אותן וקרעו את הצילומים ששנאו"[6]. בצילומיה את הדרג קווין, גולדין ביקשה להציג אותן כי כמגדר שלישי[1]}}.

בשנת 1977 סיימה גולדין את לימודיה בבית הספר שליד המוזיאון לאמנות בבוסטון ובאוניברסיטת טופטס (Tufts University)[5]. באותה התקופה היא החלה להשתמש בהדפסי סיבאכרום בהירים[5] (הדפסות סרטי צילום על בסיס פוליסטר). גולדין עברה לעיר ניו יורק והחלה מתעדת את סצנת מוזיקת הפאנק והניו וויב ואת תרבות הסמים בעיר. צילומיה מאותן שנים (1980-1986), כונסו בספר בשם "The Ballad of Sexual Dependency", כשם אחד משיריו של ברטולד ברכט מן המחזה "אופרה בגרוש"[7]. צילומיה הקרינו אסתטיקה של "סנפ שוט" (snapshot), כלומר צילום מהיר, הנראה על פי רוב כבעל קומפוזיציה אקראית ומצולם ללא אמצעי תאורה מיוחדים. הצילומים הכילו נושאים בעלי אופי אגרסיבי ובהם שימוש בסמים, אלימות ומיניות בוטה אך הוצגו בצורה מפתה על ידי שימוש מודגש בצבע ובאסתטיקה אשר כונתה "הרואין שיק" (heroin chic). לעתים הוצגו עבודותיה של גולדין כמצגת שקופיות. התצוגה הידועה ביותר במדיום זה הכילה 800 שקופיות אשר הוצגו במשך של כ-45 דקות. בהקדמה לספר היא כתבה שהספר הוא יומן אישי שהיא מאפשרת לאנשים לקרוא על ה"שבט" שלה[8]. בסוף שנות התשיעים, רוב חבריה ומושאי הצילום נפטרו ממנות יתר של סמים או מאיידס. גולדין עצמה נכנסה למוסד גמילה ב-1988. היא המשיכה לתעד את חייה בגילוי לב כולל את חווית האשפוז[5].

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילומיה של גולדין מכורים לסמים הציגו אותם, לכאורה, באור חיובי. חלק מהמבקרים האשימו אותה שהיא הופכת את השימוש בהרואין לזוהר, ושהשפיעה על סגנון הגרארג' באופנה שהפך מאוחר יותר לפופולרי מגזיני אופנה[6].

צילומי נוף ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 1992 העורך של מגזין אומנות יפני (déjà-vu) הזמין את גולדין לטוקיו להפגש עם הצלם היפני ארקאי (Nobuyoshi Araki). יחד הם תעדו את תרבות הנוער ביפן ויצרו מבט ייחודי על אינטימיות, מיניות ויופי. הצילומים כונסו לספר Tokyo Love: Spring 1994[9]. במהלך השנים, צילומיה נעו מייצוגים של נעורים הרסניים להורות וביתיות וצילומי נוף המשוחחים עם יצירות של ציירים רומנטיקנים גרמנים, למשל קאספאר דייוויד פרידריך[5]. צילומיה לוכדים את עושר בטבע ומייצרים דמויים כמו תלת ממדים. גולדין צלמה נוף מאז שנות השביעים אך חשפה אותם רק בשנות האלפיים[10].

ב- 2014 גולדין פרסמה ספר ותערוכה עדן ואחריו (Eden & After) שהציגה צילומי ילדים שתעדה במשך 35 שנה. רוב המצולמים הם ילדים של קרובי משפחתה וחברים. בצילומיה היא ניסתה לתפוס את השמחה והעוצמה שבילדות וכן את אובדן של חופש עם ההתבגרות. הספר עוסק גם ביחסי הורים ילדים ומגדר אצל ילדים[11].

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחד נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נאן גולדין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Nan Goldin | artnet, www.artnet.com
  2. ^ Solomon, Deborah (9 באוקטובר 1996). "Nan Goldin: Scenes From the Edge". Wall Street Journal. ISSN 0099-9660. בדיקה אחרונה ב-21 בפברואר 2017. 
  3. ^ 3.0 3.1 BOMB Magazine — Nan Goldin by Stephen Westfall, bombmagazine.org (בen)
  4. ^ 4.0 4.1 "Nan Goldin | American photographer". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-22 בפברואר 2017. 
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 https://www.guggenheim.org/artwork/artist/nan-goldin, www.guggenheim.org (בen-US)
  6. ^ 6.0 6.1 O'Hagan, Sean (22 במרץ 2014). "Nan Goldin: 'I wanted to get high from a really early age'". The Guardian (באנגלית)‎. ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-22 בפברואר 2017. 
  7. ^ Nan Goldin: The Ballad of Sexual Dependency | MoMA, The Museum of Modern Art (בen)
  8. ^ Nan Goldin, Nan Goldin: The Ballad Of Sexual Dependency, Aperture, 2005
  9. ^ AnOther. "Nan Goldin and Nobuyoshi Araki's Tokyo Love". AnOther (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-22 בפברואר 2017. 
  10. ^ Garratt, Sheryl (5 בינואר 2002). "The dark room". The Guardian (באנגלית)‎. ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-23 בפברואר 2017. 
  11. ^ Nan Goldin Illuminates the Short-Lived Magic of Childhood, Time
  12. ^ 12.0 12.1 exhibit-E.com, Nan Goldin - Matthew Marks Gallery, www.matthewmarks.com (בen)
  13. ^ "MacDowell will honor Nan Goldin | New Hampshire". UnionLeader.com (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-25 בפברואר 2017.