הנבואה במסורת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף נביא (יהדות))

ביהדות, הנבואה היא אחת הדרכים שבהן יוצר האל קשר עם בני האדם. הנבואות הכתובות בתנ"ך הן בין הגורמים המרכזיים שעיצבו את דמותו של עם ישראל, ונזכרות גם במגילת העצמאות, במילים "מדינת ישראל... תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

המקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספר דברים, מוסד הנבואה בישראל הוא המשכו של מעמד הר סיני. בשל העובדה שעם ישראל לא יכלו להמשיך ולשמוע את קול ה' עצמו, ה' בישר להם שיקים עבורם נביאים אשר יביאו אליהם את דבריו:

כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹוהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ

דברים פרק י"ח, פסוקים י"ד-י"ח

נבואת משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרא מבחין בין דרגת נבואתו של משה לבין הבאים אחריו, בכתבו אחרי מות משה "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים"[1].

במסורת חז"ל נתנו כמה הסברים להבחנה בין דרגות הנבואה. בין השאר - "כל הנביאים נסתכלו באספקלריה (מראה)[2] שאינה מאירה; משה רבנו נסתכל באספקלריה המאירה"[3]. הרמב"ם מבאר שהכוונה שמשה קיבל נבואות ישירות מאת ה', ושאר הנביאים באמצעות מלאך[4], לעומתו הרמב"ן סובר שגם שאר הנביאים קיבלו נבואה מאת ה' ישירות, אך לא בבהירות כמו משה[5], ויש אומרים שגם הרמב"ם לא התכוון שמלאך מסר לנביאים את תוכן הנבואה, אלא שהנביאים נעזרו בכוח הדמיון כדי לפרש את הנבואות, וכוח זה נחשב למלאך המתווך בין דבר ה' לקבלתו על ידי הנביא בתודעתו, בעוד משה לא נזקק לכך, אלא הבין את הדברים בשכלו ללא צורך בדמיון[6][7].

משום כך מקובל להבחין: התורה היא ברמה של נבואה עליונה של משה רבנו, הנביאים הם ברמה של נבואה רגילה ואילו הכתובים נכתבו תחת השראה של רוח הקודש, שהיא השראה יותר נמוכה.

הכנה לקבלת נבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאורים במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסופר בתנ"ך נראה כי אין מצב קבוע וברור לנבואה. לעיתים היא באה במפתיע על אדם אשר לא עשה הכנה לכך, כפי שאירע למשה מול הסנה הבוער, לשמואל במשכן שילה או לירמיהו. לעומת זאת, בספר שמואל ובספר מלכים מסופר על חבורות של בני נביאים, שהתלמדו כיצד להתנבא ולהגיע למצב של התעלות ונבואה[8]. לעיתים הנביאים הוקדשו מילדותם, כמו שמואל, ולעיתים הם נלקחו במפתיע מעבודתם, כמו עמוס, שאמר על עצמו שהוא בוקר ובולס שקמים ואיננו לא נביא ולא בן נביא[9]. התנ"ך מכיר גם בנביאים בני עמים אחרים, בהם בלעם בן בעור ואיוב.

ספרות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתפיסת חז"ל לא כל אדם יכול להגיע לנבואה ולא כל תקופה מתאימה לנבואה. גם כאשר ישנו אדם שראוי לנבואה, הרי שזו לא תשרה אם הדור אינו ראוי לה. כך הם הסבירו מצב שבו היו אנשים גדולים כהלל הזקן בבית שני, שהיו ראויים לנבואה, אך היא בוששה מלשרות עליהם.

חז"ל אומרים שאין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור, עשיר ועניו.

חז"ל הכירו בשבעה נביאים בני אומות העולם[10]

במכילתא כתוב שכדי להתנבאות צריך הנביא להיות בארץ ישראל[11].

ספרות הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשיטת הרמב"ם[12] טהרת המידות היא המפתח לנבואה; את המילה "גיבור" בתיאור של חז"ל הוא מפרש כמתגבר על יצרו, ואת עשיר כמי ששמח בחלקו ומסתפק במועט, לפי המשנה באבות. כדי שהאדם יתנבא עליו להיות חכם בחוכמת המדע והתורה, בעל מידות וכישרון דמיוני מפותח. הרמב"ם מסביר בפרק שביעי משמונה פרקים - הקדמתו לפירושו למסכת אבות, שכל המעלות השכליות (חלקי הנפש הקשורים בשכל, אותם מנה בפרקים הקודמים) נדרשות כדי שאדם יתנבא ואילו לעומת זאת ניתן להסתפק רק בחלק ממעלות המידות אם כי ככל שתיקון המידות מושלם יותר הנביא יגיע לרמת נבואה גבוהה יותר.

על האדם להתכונן לנבואה, לא ייתכן שאדם לא יתכונן ויתנבא, אולם האדם הראוי בכישורים הנדרשים אם יתכונן סביר שיתנבא - אם לא יתנבא זהו נס, כלומר הנבואה היא תופעה טבעית ולא ניסית. דרגות שונות יש בנבואה כשם שיש דרגות בחוכמה. איכות הדרגה קובעת את איכות הנבואה, ולכן נביא בדרגה גבוהה יותר יבין יותר טוב ונכון יותר את התגלות ה' אליו.

ריה"ל, בספר הכוזרי, הוסיף הגבלה נוספת על הנבואה וקבע ש"כל מי שנתנבא לא התנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה". לתפיסתו יש קשר הדוק בין הנבואה למעמד הלאומי של ישראל. את המצב של העדר הנבואה הוא מסביר במצב של גלות ישראל. דבריו מסתמכים על אמרת חז"ל הקובעת, כי מאז שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מחכמים ונמסרה לשוטים.

במכניקה של הנבואה על פי תפיסות הוגי דעות יהודיים, הנבואות נקלטות בדמיונו של האדם. "ביד הנביאים אדמה". ישנו קשר אמיץ בין חלום לבין נבואה. דמיון עשיר ומפותח, הוא בסיס טוב לנבואה.

ספרות האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הגותו של הראי"ה קוק, כדי שתתחדש הנבואה יש צורך לפתח את הדמיון, ולכן לתפיסתו במאה ה-20 התפתחה תרבות אנושית שמבוססת הרבה על דמיון האדם, כהכנה לחידוש הנבואה. הרב דוד כהן פיתח שיטה זו בספרו קול הנבואה, בו הוא מסביר מהו "ההגיון העברי הַשִּׁמְעִי" - דרך חשיבה עברית התלוי בשמיעה - כדרך לחידוש הנבואה.

אימות נבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך מסופר על נביאים שביצעו מעשי ניסים, לפעמים כדי לבסס את מעמדם כנביא[13], אולם לפי רמב"ם ביצוע ניסים אינו המבחן לנביא אמת, אלא היותו של האדם ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, יחד עם מתן מופת לאמיתות נבואתו[14]. מופתים אלו, לפי הרמב"ם, עניינם ניבוא העתידות:

"כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו אינו צריך לעשות אות ... כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם. אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם, ויאמנו דבריו ... לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם, ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה, אין אומרין לו קרע לנו הים או החיה מת וכיוצא באלו ואח"כ נאמין בך, אלא אומרים לו: אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות. והוא אומר, ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו. ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר, ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן."

"ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואעפ"כ מצווה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן."

בעקבות קביעת הגמרא כי "בכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו"[15], כתב רמב"ם שניתן לזהות נביא שקר רק כאשר הוא ניבא על דבר טוב ונבואתו לא התגשמה:

"דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב ... אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו ... שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה ... אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא שקר. שכל דבר טובה שיגזור האל, אפילו על תנאי אינו חוזר."

היהדות מחייבת לקבל את דברי ה' בפי הנביא הן בענייני רשות והן כשהנביא מצווה לבטל איסור בהוראת שעה, כפי שאליהו הורה להקריב קורבן מחוץ לבית המקדש כדי להכחיש את דברי נביאי הבעל[16]. עם זאת, את איסור עבודה זרה לא ייתכן שנביא יתיר אפילו בהוראת שעה[17]. כמו כן, לא ייתכן שנביא יעקור מצווה מהתורה או אפילו ישנה הלכה כלשהי באופן קבוע[18]. נביא שניבא על דבר מאלו, בידוע ששקר דבריו.

הפסקת הנבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המסורת היהודית פסקה נבואה מעם ישראל בראשית ימי בית המקדש השני, עם פטירת אחרוני הנביאים חגי, זכריה ומלאכי[19], ועתידה לחזור בעתיד. במקביל להפסקת הנבואה נחתם התנ"ך והחלה תקופת התורה שבעל פה.

יוסף בן מתתיהו כתב בחיבורו "נגד אפיון" (שלהי המאה ה-1) כי הנבואה בישראל פסקה בימי המלך הפרסי ארתחששתא הראשון (465–424 לפנה"ס): "וממות משה עד ימי ארתחששתּא, מלך פרס, המולך אחרי אחשורוש, כתבו הנביאים הבאים אחרי משה את מעשי זמנם... ומימי ארתחששתא עד זמננו זה, נכתבו כל מיני ספרים, אך לא זכו להאמן עלינו כספרים הקודמים להם, כי לא קמו עוד יורשים כשרים לנביאים"[20]. הן לפי יוסף בן מתתיהו והן לפי מדרש סדר עולם רבא[21] (שני מקורות שאינם תלויים זה בזה), המודעות להסתלקות רוח הקודש מישראל נחשבה כגורם העיקרי לדחיית קדושתם של הספרים שנתחברו לאחר התקופה הפרסית[22].

התאריך המדויק להפסקת הנבואה אינו מפורש בחז"ל. ריה"ל בספר הכוזרי כתב שהנבואה פסקה ב-40 שנה לבית המקדש השני, אך לא ברור מדבריו האם הוא מונה 40 שנה מהכרזת כורש, או מבניין המקדש בתקופת דריווש הראשון. [לשיטה המונה מהכרזת כורש הנבואה פסקה בשנת ג'תמ"ח (312 לפנה"ס) - בדיוק אלף שנה אחרי התאריך המסורתי של יציאת מצרים][23].

לדברי הרמב"ם 'כלי הנבואה' שֻתַּק עקב העצלות והעצבות הכרוכה בשעבוד "לבורים העבריינים המצרפים הֶעְדֵּר שׂכל אמיתי עם שלמות התאוות הבהמיות"[24]. הרמב"ם מסתמך על הכתוב במגילת איכה: "מלכה ושֹריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'", ומבאר שבימות המשיח ממילא תחזור הנבואה.

הגר"א[25], ולאחריו הרב קוק[26] אומרים שהפסקת הנבואה קשורה להתרחשות נוספת שהייתה באותו הדור לפי חז"ל - ביטול יצר עבודה זרה, לדבריהם הפחתת הכוחות הרוחניים בצד השלילי, כרוכה בהפחתה של הכוח הרוחני בצד החיובי.

נביאי שקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נביא שקר

בספר דברים מוגדר לראשונה עניינם של נביאי שקר. על פי הכתוב, ישנן שתי הגדרות להבחנה בנביא שקר: נביא המדבר בשם עבודה זרה, או נביא המתיימר לדבר בשם ה' למרות שלא נצטווה לכך. על פי הרמב"ם, נביא מוגדר כנביא שקר אם הוא מכחיש את נבואת משה[27], מוסיף או גורע ממצוות התורה[18], או שנבואתו לא התקיימה[28].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר דברים, פרק ל"ד, פסוק י'
  2. ^ ראו למשל ההגדרה במילוג
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ט, עמוד ב'.
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ו', וכן בספר מורה הנבוכים חלק ב' פרק ל"ד.
  5. ^ פירוש הרמב"ן על התורה, בראשית פרק י"ח פסוק א'.
  6. ^ ספר העיקרים חלק ג' פרק י', שער כבוד ה' לרבי אפרים אנקווה, בתשובתו להשגות הרמב"ן על הרמב"ם.
  7. ^ להרחבה בעניין זה ראו במאמרו של הרב יאיר וייץ האם הנביאים התנבאו על ידי מלאך, באתר ישיבת הר ברכה
  8. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק ה'. גם על הנביא אלישע מסופר כי ביקש שינגנו לפניו כדי שתשרה עליו נבואה. (מלכים ב', ג', ט"ו)
  9. ^ ספר עמוס, פרק ז', פסוק י"ד
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד ב': "שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם - ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב, אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי".
  11. ^ מכילתא דבי רבי ישמעאל, פתיחה למסכתא דפסחא, הלכה ח'-כ'.
  12. ^ ידוע שהרמב"ם רצה לחבר ספר על הנבואה, אך לבסוף כלל נושאים אלו בספר מורה נבוכים.
  13. ^ כמו למשל האותות שהראה משה לבני ישראל כדי שיסכימו שהוא ייצג אותם מול פרעה, ספר שמות, פרק ד'
  14. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ז'
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז', עמוד א'
  16. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ג'
  17. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ה' על פי דברים, י"ג, ב'-ד'
  18. ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה א'
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"א, עמוד א'.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ח (תרגום יעקב נפתלי שמחוני).
  21. ^ סדר עולם רבא פרק ל.
  22. ^ אלכסנדר רופא, "ראשית צמיחתן של הכיתות בימי בית שני", בתוך: אוריאל רפפורט וישראל רונן (עורכים), מדינת החשמונאים, קובץ מאמרים, יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה הפתוחה, 1993, עמ' 418.
  23. ^ רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר ג', ל"ג וס"ה. ורב סעדיה גאון כתב "ונחתום חזון בשנת הארבעים לבנות הבירה שנית". ובסדר עולם רבה פרק ל' "הוא אלכסנדר מוקדון שמלך י"ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוה"ק מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים", ואין משמעות מדויקת בלשונו מתי פסקה נבואה. יש להעיר שלפי השיטה המונה מבניין המקדש בזמן דרוויש עולה שהכוזרי חולק על הסדר עולם במניין מלכי פרס, שהרי לפי סדר עולם יש רק 34 שנה מבניין המקדש עד אלכסנדר מוקדון.
  24. ^ מורה הנבוכים חלק ב' פרק לו'
  25. ^ ביאור הגר"א על סדר עולם, פרק ל, ס"ק יב.
  26. ^ אורות, ישראל ותחיתו, אות יח.
  27. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ח', הלכה ג'
  28. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק י', הלכה א'