נברתא
נברתא (שם נוסף בעברית: נבוריא ובערבית: נברתין)[1] הייתה קהילה ויישוב יהודי בגליל העליון בתקופת הביזנטים ובתקופה הצלבנית בארץ ישראל. יצחק בן-צבי, בספרו, 'שאר ישוב', ממקם אותה על "שתי גבעות בעמק בין צפת ובין הירדן, שני קילומטרים דרומה לדלתא וק"מ אחד מערבה לעמוקה"[2].
ממצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
על הגבעה הצפונית חורבות בית כנסת ואבן המשקוף ועליה כתובת שאותיותיה נשתבשו מחמת פגעי הטבע. "באמצע המשקוף זר פרחים ובתוכו מנורה בת שבעה הקנים ושיירי עמודים, בשתי שורות, כל אחת בת ארבעה עמודים, ופיתוחי ציורים כמו אריה, ארנבת וכדומה, וענפי גפן מכל צד. גם על הגבעה הדרומית ישנן חורבות, ובוודאי עמד גם כאן בית כנסת קדמון, אולם שיירים ממשיים לא נשארו ממנו"[2]. כפי הנראה, חרב בית הכנסת בתקופת מרד גאלוס, או קרוב אליו[3].
אזכורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ר' שמואל בר' שמשון (1211) מונה את נברתא בין המקומות שהיו בהם יותר מח' מניינים בישראל.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אריה גראבויס, "'הגליל בתקופת מסעי-הצלב", בתוך: ארנון סופר, אבשלום שמואלי, נורית קליאוט (עורכים), ארצות הגליל, כרך א', הוצאת חברה למחקר מדעי שימושי אוניברסיטת חיפה בע"מ וההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1983, עמ' 289