נגב מינרלים תעשייתיים
 | |
| תנורים להפקת סיד במישור רותם | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| סוג | חברה פרטית |
| מייסדים | מחצבי ישראל וסולל בונה |
| תקופת הפעילות | 1953–הווה (כ־71 שנים) |
| חברת אם | חברת "דורז ד.ר. אחזקות" |
| מיקום המטה | פארק התעשייה עומר |
| שליטה בחברה | חברת "דורז ד.ר. אחזקות" |
| ענפי תעשייה | כימיה בנייה |
| מוצרים עיקריים | גיר וסיד |
|
www | |
  | |
נגב מינרלים תעשייתיים בע"מ (נ.מ.ת.) הוקמה בשנת 1953 בשם חברת "חרסית וחול זך בנגב בע"מ". תחום פעילותה העיקרי הוא פיתוח וייצור מינרלים אל מתכתיים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים 1953-1952 החלו חברת "מחצבי ישראל" ו"סולל בונה" בהכנות להקמת חברה שתעסוק בפיתוח, כרייה ושיווק מחצבים עבור תעשיית הקרמיקה ותעשיית הזכוכית הישראלית. הערכה שפורסמה בשנת 1952 הצביעה על מאגר של 20 אלף טון חרסיות בנגב.[1] החברה נרשמה ב-16 בינואר 1953 והייתה אמורה להחליף את "תעשיות אבן גיר בע"מ", שהוקמה על ידי "סולל בונה" בשנת 1950.[2] מטרת הקמתה הייתה פיתוח, כרייה ושיווק המחצבים שהתגלו בואדי חתירה שבמכתש הגדול לטובת תעשיית הקרמיקה והזכוכית הישראלית. למעשה, הפכה "אבן גיר" לחברה הקבלנית של "חרסית וחול זך", דבר שיצר בעיות ניהוליות ותפעוליות שונות.[3] החברה שיווקה בעיקר חרסיות שונות שמקורן במכתש הגדול ומכתש רמון, שבשנת 1956 נתגלתה בו חרסית דמוית צור, שמשמשת לתעשיית חסיני אש, וכן קאולין (חרסית לבנה), המשמש לייצור אריחי קיר ואסלות.[4] וחול לתעשיית הזכוכית שנכרה באזור אילת. במאי 1954, לדוגמה, מכרה החברה 860 טון חרסית לתעשייה המקומית.[5] עם זאת, השימוש במחצבים אלו היה בעייתי. הדבר נבע מחוסר אחידות בייצור ובעיבוד החומר, שגרמו לתקלות בייצור.[6]
בשנת 1958 הקימה החברה מפעל לעיבוד חול לזכוכית שהובא ממכתש רמון בדימונה,[7] אולם מפעל זה לא הופעל לבסוף[8] ובמקומו הקימה החברה מפעל חדש במכתש רמון, בקרבת מקום הכרייה של המחצבים. במחצית שנות ה-60 הוקם שם גם מתקן לעיבוד חרסית,[9] שנסגר בשנת 1967 בשל חוסר כדאיות כלכלית.[10] בשנים 1971-1970 הופעל המתקן על ידי אשר זכרי, יזם פרטי שהפעיל אותו כקבלן-משנה.[11]
מפעל כריה של החברה ממוקם במכתש הגדול שברכס חתירה ובו מתבצעים כרייה ייבוש וניפוי של חול קוורץ זך (סיליקה), שמשמש בעיקר לתעשיית הזכוכית וכן לתעשיית הבנייה. גם בבקעת תמנע הסמוכה לאילת מצוי חול זה, אך לכרייה במכתש הגדול יתרון כלכלי בעלויות הובלה נמוכות בשל קרבתו למרכז.[12]
כבר בשנות ה-60 של המאה ה-20 ביקשה הממשלה למכור את החברה ליזם פרטי, לאחר שלא הצליחה ליצור רווחיות בפעילותה. בשנת 1970 פורסם מכרז למכירתה, שבוטל בשל הצעות נמוכות.[13] משנת 1975 הפכה החברה לחברה בת של "כימיקלים לישראל" וב-2004 נמכרה לחברת "דורז ד.ר. אחזקות" שבשליטת משפחת רזין.[14]
בשנת 1995 החל את פעילותו במישור רותם מפעל לכרייה ועיבוד של גיר וסיד שמשמשים בעיקר את התעשייה הכימית ותעשיית הבנייה. מטה החברה שוכן כיום בפארק התעשייה עומר.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של נגב מינרלים תעשייתיים- שי טחנאי, מארץ המחצבים לארץ המכתשים - מדרשת שדה בוקר
- שרון עמבר, תמונות היסטוריות חושפות את הקמת המפעל שסיפק את החרסית לכל תעשיית הקרמיקה בישראל, וגם באיראן, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 19 ביוני 2017
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו: אפרים תלמי, שערי הנגב נפתחים..., דבר, 19 בספטמבר 1952
- ^ ראו: "דין וחשבון של מבקר המדינה בעניין חברת "חרסית וחול זך בנגב" בע"מ (15 במרץ 1955), עמ' 1, תיק "חברת חרסית וחול זק", משרד האוצר, ISA-mof-mof-000me89, ארכיון המדינה
- ^ ראו: "דין וחשבון של מבקר המדינה בעניין חברת "חרסית וחול זך בנגב" בע"מ (15 במרץ 1955), עמ' 3–4, תיק "חברת חרסית וחול זק", משרד האוצר, ISA-mof-mof-000me89, ארכיון המדינה
- ^ ראו: נתגלה מרבץ חרסית חדש, על המשמר, 22 במרץ 1956; וגם: חרסית מכילה אלומיניום נתגלתה בואדי רימון, דבר, 19 במאי 1957
- ^ ראו: עליה ביצור חרסית וחול זכוכית, חרות, 23 ביוני 1954
- ^ ראו: צ. בן-דוד, המאבק על הצלחת, חרות, 14 במרץ 1955
- ^ ראו: יופעל המתקן להשבחת חול זכוכית בדימונה, דבר, 26 בינואר 1958; וגם: המתקן לרחיצת חול בדימונה יופעל בשבוע הבא, על המשמר, 30 באפריל 1958
- ^ ראו: מ. עמנואל, מדוע משותק המפעל לרחיצת חול זכוכית שהוקם בדימונה?, דבר, 5 במאי 1960
- ^ ראו: יוקם מיתקן להשבחת חרסית, דבר, 6 בפברואר 1962; וגם: חרסית וחול זך מקימה שני מפעלים בנגב, הצופה, 2 באפריל 1964; וגם: מפעל חדש של חרסית וחול זך נחנך במצפה-רמון, על המשמר, 28 באוקטובר 1966
- ^ ראו: משולם עד, השקיעו יותר מ־15 מיליון במפעל בנגב שעומדים "להדמימו", דבר, 18 בספטמבר 1967
- ^ ראו: דויד מושיוב, התאוששות ב"חרסית וחול זך", דבר, 17 באוקטובר 1972; וגם: שלמה גבעון, ה"כייס" ממכתש רמון הנודד ברחבי־הנגב ומחפש כיסים, מעריב, 30 בדצמבר 1975
- ^ ב-1994 קיבלה ממשלת ישראל החלטה להפוך את ארץ המכתשים לשמורת טבע. בעקבות זאת הצטמצמה החציבה במכתש רמון.
- ^ ראו: "דין וחשבון של מבקר המדינה בעניין חברת "חרסית וחול זך בנגב" בע"מ (15 במרץ 1955), תיק "חברת חרסית וחול זך", משרד האוצר, ISA-mof-mof-000me89, ארכיון המדינה
- ^ כי"ל השלימה מכירת נגב מינרלים לאלי רזין ב-21.2 מ' ד', באתר גלובס, 7 ביוני 2004