נדירה שלהוב-קיבורקיאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נדירה שלהוב-קיבורקיאן
אין תמונה חופשית
לידה 1960 (בת 62 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים מזרח ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מקצוע פרופסור מן המניין לקרימינולוגיה ולעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית בירושלים ומרצה למשפטים
פרופסור ללימודי נשים, אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס
מעסיק האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה 2008 -פרס גרובר לזכויות נשים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נדירה שלהוב-קיבורקיאןערבית: نادره شلهوب- كيفوركيان תעתיק מדויק: נאדִרה שׁלהובּ-כיפורכיאן) (נולדה ב- 1960) היא פרופסור מן המניין לקרימינולוגיה ולעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ומרצה למשפטים וללימודי נשים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס.

אודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדלה בחיפה. ב-1980 סיימה תואר ראשון במדע המדינה ופילוסופיה מאוניברסיטת חיפה. ב-1982 סיימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1989 סיימה תואר שני בקרימינולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים וב-1994 תואר דוקטור במשפטים המכון לקרמינולוגיה בהפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים. את הדוקטורט שלה כתבה בהנחיית סטנלי כהן ושמחה לנדא [1]. עבודתה האקדמית, שהתבססה על הדוקטורט שכתבה, ושהתמקדה בנשים פלסטיניות שחוו גילויי אלימות במשפחה ותקיפות מיניות זכתה להכרה בינלאומית. כתיבתה נסובה סביב השפעותיו של הכיבוש הישראלי על נשים פלסטיניות מנקודת-מבט משפטית וכן חברתית-פסיכולוגית. היא מתמקדת בפמיסייד וצורות אחרות של אלימות מגדרית, פשעים של ניצול מרות בהקשרים קולוניאליים, מעקב סמוי, ביטחוניזציה (securitization) וטראומה באזורים שהם תחת כיבוש ומשטר צבאי.[2] את הפוסט-דוקטורט עשתה באוניברסיטת דרום קליפורניה. בשובה לישראל שימשה מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית ובמכון לקרימנולוגיה באוניברסיטה העברית. ב-2003 מונתה למרצה בכירה, ב-2010 לפרופסור חבר ומ-2018 היא פרופסור מן המניין.

לצד פעילותה האקדמית, שלהוב-קיבורקיאן מכהנת בוועדים של מספר ארגונים פלסטיניים וישראליים מקומיים, ביניהם גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע, שם היא מכהנת כיו"ר ההנהלה, מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי (WCLAC) בירושלים והקרן החדשה לישראל ומשנת 2006 מנהלת את תוכנית הלימודים המגדרית במדה אל-כרמל, המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי בחיפה. היא מתארחת בקונגרסים בעולם ומרצה בין היתר בנושא "פוליטיקה של פחד" שעליו כתבה ספר.

בנובמבר 2006 עברה בנתב"ג הליך בידוק יסודי ביותר שבגינו תבעה מרשות שדות התעופה פיצויים על סך 75 אלף ש"ח. בשנת 2015 פסקה סגנית נשיא בית משפט השלום בתל אביב כי הבידוק נעשה בסמכות, אולם היא שוכנעה כי אנשי הרשות לא טיפלו בתובעת ברגישות מספקת על מנת להבטיח את כבודה ופרטיותה. על כך נפסקו לה פיצויים של 7,500 ש"ח ועוד 2,500 שכר טרחה.[3]

בשנת 2008 זכתה בפרס גרובר לזכויות נשים, על פועלה למיגור תופעת רצח נשים על רקע חילול כבוד המשפחה בחברה הפלסטינית.[4]

בשנת 2015 חתמה על מנשר של מרצים בכל אוניברסיטאות בישראל המתנגדים למסע הדה-לגיטימציה המתנהל נגד ארגון שוברים שתיקה.[5]

בתחילת 2019 עוררה הרצאה שנתנה באמסטרדם בשם "טכנולוגיות של אלימות בשער שכם" סערה תקשורתית עוד לפני האירוע. זאת מאחר שעל פי תיאור האירוע, שלהוב-קיבורקיאן הייתה אמורה לשתף מכתבים שכתבו ילדי מזרח ירושלים על חוויות שעברו, כאשר באמצעות קולות הילדים התכוונה להראות כיצד התעשייה הביטחונית הישראלית משתמשת בחייהם ובגופם של ילדים ותושבי מזרח ירושלים כדי למכור נשק וידע שעברו "ניסוי בשטח".[6] הרצאה שלה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, בה טענה כי ישראל מבצעת ניסויים בנשק על פלסטינים, הוקלטה וההקלטה פורסמה בגלי צה"ל.[7]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלהוב-קיבורקיאן מתגוררת בעיר העתיקה בירושלים. נשואה ואם לשלושה. היא בעלת אזרחות ישראלית ואמריקאית.[8]

מאמרים וספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2009 - "הכלכלה הפוליטית של טראומת ילדים: חקר מקרה הריסת בתים בפלסטין" מאמר שפורסם בכתב העת Feminism & Psychology בו חקרה את המורכבות של טראומת הריסת הבתים בקרב ילדים פלסטינים.[9]
  • 2010 - Militarization and Violence against Women in Conflict Zones in the Middle East (בעברית: מיליטריזציה ואלימות נגד נשים באזורי סכסוך במזרח התיכון). ספר זה בוחן את הקשיים שעומדים בפני נשים אשר הן סובלות מאלימות המתרחשת נגדן באזורים מסוכסכים ומיליטריסטיים. שלהוב-קיבורקיאן טוענת בספר זה כי המיליטריזציה של המרחב הפרטי והציבורי מגבירה את הפגיעות של גברים ונשים כאחד, ומגבירה את הכוחות ההגמוניים הפטריארכליים. באמצעות הסיפורים והחוויות של נשים פלסטיניות תחת המשטר הצבאי בגדה המערבית, עולה כי "חשיבה ביטחונית", "פחד מטירור", לאומיות, שימור "אותנטיות תרבותית" ושמירה על הקרקע יכולה להפוך את גופותיהן של הנשים ואת חייהם לסמני גבול, ובכך לאתרי אלימות, תחרויות והתנגדות.
  • 2015 - Security Theology, Surveillance and the Politics of Fear (בעברית: תאולוגיה ביטחונית, מעקב ופוליטיקה של פחד). הספר מתמקד בפוליטיקה האינטימית של היומיום, חיי המשפחה, הזיכרון וההנצחה, הלידה והמוות כאירועים קריטיים בחיים של פלסטינים בהקשר של הקולוניאליזם הישראלי ובוחן כיצד התאולוגיות והאידאולוגיות הישראליות של ביטחון, מעקב ופחד יכולות לעמעם את האלימות ואת הדינמיקה של הכוח תוך כדי הנצחה של יחסי כוחות. שלהוב-קבורקיאן הגדירה בספר הזה את המושגים "תאולוגיה ביטחונית ישראלית" ו"פוליטיקה של פחד".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נאדירה שלהוב קיבורקיאן, תופעת נשים מוכות במשפחה הפלסטינית: תפיסה ומדיניות חברתית כלפי נשים מוכות בחברה הפלסטינית במזרח ירושלים, ירושלים: עבודת דוקטורט, 1994
  2. ^ Nadera Shalhoub-Kevorkian באתר המרכז לחקר ההבדלים החברתיים של אוניברסיטת קולומביה
  3. ^ ג'קי חורי, רשות שדות התעופה תפצה מרצה ערבייה שהושפלה בבידוק בנתב"ג, 3 במרץ 2015, באתר הארץ
  4. ^ רשימת שלוש הזוכות בפרס גרובר לזכויות נשים לשנת 2008, באתר של פרס גרובר
  5. ^ אנשי אקדמיה תומכים ב״שוברים שתיקה״, באתר העוקץ 12 בדצמבר 2015
  6. ^ Hebrew U professor to give talk on Israel using Palestinian kids as 'arms laboratories' , ג'רוזלם פוסט, 8 בינואר 32019
  7. ^ מרצה ישראלית בארצות הברית: ישראל עורכת ניסויים בנשק - על ילדים פלסטיניים, במאקו, 17 בפברואר 2019
  8. ^ קורות חיים
  9. ^ הטראומה של הריסת בתים בעזה: מאמר מקצועי, 2009
Stub Israelis.png ערך זה הוא קצרמר בנושא ישראלים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.