נהג אוטובוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נהג אוטובוס ממיניאפוליס מינסוטה

נהג אוטובוס הוא עיסוק שבו נהג מסיע נוסעים באוטובוס לפרנסתו. נהגי האוטובוס לרוב נוסעים במסלול קבוע שבו קיימות תחנות להעלאת ולהורדת נוסעים. יש נהגי אוטובוס שעובדים עבור חברות פרטיות ויש העובדים עבור חברות ציבוריות.

נהגי אוטובוס בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2010, היו כמעט 650,000 נהגי אוטובוס בארצות הברית. רובם נהגו באוטובוס בית ספר, כלומר הם הסיעו תלמידים מביתם לבית הספר ולהפך. נכון לשנת 2004 71% מנהגי האוטובוס הועסקו על ידי בתי ספר מרחבי המדינה. במדינות רבות אחרות לא נהוג שישנה הסעה נפרדת לתלמידי בית ספר, ולכן אין בהן את ההפרדה שקיימת בארצות הברית בין נהג אוטובוס רגיל לבין נהג אוטובוס בית ספר. על מנת לנהוג באוטובוס בארצות הברית, על הנהג להחזיק ברישיון מתאים וכן לעבור הכשרה בתחזוקת הרכב. הנהגים צריכים להיות גם בעלי כישורים חברתיים על מנת לעבוד עם קהל הנוסעים.

באנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהג אוטובוס ממלבורן אוסטרליה

באנגליה, נהגי אוטובוס צריכים לעבור מבחן תאוריה ומבחן מעשי בנהיגה באוטובוס. אנשים בעלי מחלות או מוגבלויות רפואיות שונות אינם מורשים לנהוג באוטובוס. חלק מאלו הם כאבי מיגרנה (אם הם משפיעים על הראייה), אלכוהוליזם ואפילפסיה.

בעבר, לנהג לא הייתה כל תקשורת עם הנוסעים, שכן גביית כרטיסי הנסיעה נעשתה על ידי כרטיסן. כיום, אוטובוסים רבים מכילים מצלמה במעגל סגור במטרה להגן על הנהגים מפני תקיפות.

רוב הנהגים מגיעים לעיסוק זה לאחר שעבדו בעבודה אחרת. ישנם גם נהגי אוטובוס שעברו לעבודות אחרות כמו מאט מונרו (זמר), וישנם שחקנים שלמדו לנהוג באוטובוס עבור תפקידים בסרטים כמו רוברט קרלייל או קליף ריצ'רד.

באוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהגי אוטובוס באוסטרליה צריכים להחזיק ברישיון נהיגה מיוחד. ברישיון זה ישנו רישום של עברות תנועה, עברו הפלילי של הנהג וכן מצבו הרפואי.

בשנת 2012, היה לאוסטרליה צי של 90,599 אוטובוסים שגמאו כולם יחד מרחק של 2 מיליארד קילומטרים. גילם הממוצע של האוטובוסים בתחבורה הציבורית הוא 11 שנים.

בשנת 2011, הועסקו כ-40,900 נהגי אוטובוסים במדינה. הם עבדו בממוצע 41.7 שעות בשבוע וגילם הממוצע עמד על 54 שנים. 87.4% מהנהגים עבדו עבור התחבורה הציבורית, מפעלים ורשות הדואר, 4% עבדו עבור שירותי הסעד והבריאות, 3.1% עבור מוסדות חינוך והדרכה ו-2.7% עבור תעשיות המזון והדיור.

נהגי אוטובוס בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקרית מפורסמת שקשורה לנהג אוטובוס הייתה התקרית שבה ג'יימס פ. בלייק, נהג אוטובוס ממונטגומרי שבאלבמה הורה לרוזה פארקס לפנות את מושבה עבור אדם לבן. היה זה בזמן ההפרדה הגזעית בתחבורה הציבורית בשנת 1955, רוזה סירבה לפנות את מקומה וכך החל החרם על חברות האוטובוסים שהוביל לסיום האפליה בין השחורים ללבנים בתחבורה הציבורית.

אלימות כלפי נהגי אוטובוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות כלפי נהגי אוטובוסים היא תופעה שכיחה החל מסביבות שנות האלפיים[1]. בעיתונות ובתקשורת מתפרסמים מקרים שבהם נהגי אוטובוסים הותקפו על ידי נוסעים וסיכנו את הנהגים ואת הנוסעים.

אלימות ותוקפנות כלפי נהגים בשירותי התחבורה הציבורית היא תופעה עמה מתמודדות מדינות רבות בעולם[2]. נהגי אוטובוסים בפרט הם לעיתים קרובות מטרות לתקיפה מילוליות או פיזיות. על פי הערכות, 40% מהנהגים הקנדיים הותקפו בזמן תפקידם במהלך הקריירה שלהם. נהגי אוטובוס בניו יורק הותקפו 236 פעמים בשנת 2009 בשנת 2012 התקיפות עלו ב-30%[3]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתונים של חברת אגד בשנת 2018 תועדו 9 מקרי תקיפה של נהגי אוטובוסים, בשנת 2019 תועדו 10 מקרים, אך מקרי תקיפה רבים לא תועדו ולא פורסמו.[4] לפי דו"ח של ארגון הנהגים, ב-2020 אירעו 3,644 מקרי אלימות פיזית נגד נהגי אוטובוס. שני שלישים מהנהגים (65%) נתקלו באלימות, אבל רק כמחצית בכלל דיווחו על התקריות, לאחר שתקיפות נהגים הפכו למכת מדינה וחלק קבוע מעבודתם. לדוגמה: נוסעים שזועמים על נהג שלא מעלה אותם בגלל מגבלות הקורונה, צעירים במודיעין עילית שמוחים על העסקת נהגים ערבים, וערבים תושבי יפו שמוחים נגד המדינה[5]. בנוסף ישנה הערכה שעשרות מקרי תקיפה, קלים יותר או מילוליים, לא מתועדים.[4].

גורמים לבעיית האלימות כלפי נהגי אוטובוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתונים של חברת אגד בשנת 2018 תועדו 9 מקרי תקיפה של נהגי אוטובוסים, בשנת 2019 תועדו 10 מקרים, אך מקרי תקיפה רבים לא תועדו ולא פורסמו.[4] לפי דו"ח של ארגון הנהגים, ב-2020 אירעו 3,644 מקרי אלימות פיזית נגד נהגי אוטובוס. שני שלישים מהנהגים (65%) נתקלו באלימות, אבל רק כמחצית בכלל דיווחו על התקריות, לאחר שתקיפות נהגים הפכו למכת מדינה וחלק קבוע מעבודתם. לדוגמה: נוסעים שזועמים על נהג שלא מעלה אותם בגלל מגבלות הקורונה, צעירים במודיעין עילית שמוחים על העסקת נהגים ערבים, וערבים תושבי יפו שמוחים נגד המדינה[5]. בנוסף ישנה הערכה שעשרות מקרי תקיפה, קלים יותר או מילוליים, לא מתועדים[4].

מחקרים שונים מצביעים על מגוון סיבות המגבירות את ההסתברות להתנהגות אלימה דווקא באוטובוסים: השהות בחלל סגור וצפוף יחסית, בתנאים שאינם מיטביים, ולמשך פרק זמן שמשכו לעיתים לא וודאי, לצד התלות בנהג הן בהיבטים של בטיחות הנסיעה והן בהיבטים של פעולות תפעוליות הקשורות אליה, עשויה לעורר תחושות של אי נוחות וחוסר שליטה. תחושות אלו עשויות להוביל להתנהגות אגרסיבית המופנית כלפי הנהג, בהיותו הגורם שנתפס כבעל הסמכות באוטובוס[2].

ישנם מספר גורמי סיכון נוספים שיכולים להגביר את הסבירות שיתרחש אירוע אלימות כלפי נהגי אוטובוסים.[3]:

  • אינטראקציה ישירה עם הציבור.
  • עבודה לבד או באזורים מבודדים.
  • ניידות של נהגי אוטובוסים שעובדים כל פעם במקום (קו) אחר.
  • עבודה בשעות הלילה המאוחרות או שעות הבוקר המוקדמות.
  • עבודה באזורי פשיעה גבוהה.
  • מתן שירותים לאנשים שיכולים לחוות תסכול, לדוגמה מהעלאות תעריפים או הפחתת שירות.
  • עבודה במקום עבודה בו הגישה של הנוסעים לאוטובוס היא חופשית ולא נשלטת.
  • הצורך של הנהג לטפל בכסף או בתעריפים.
  • לנהג יש גם אחריות של אכיפת הסדר.
  • דרכי מילוט לא מספקים.

דרכי התמודדות עם הבעיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה חשיבות רבה להבטחת שלומם של נהגי האוטובוסים המשרתים ציבור נוסעים רחב. מעסיקי נהגי האוטובוסים והחברות הם האחראים להבטחת מקום העבודה, לרבות מניעת התקפות על עובדים ונוסעים. בנוסף המֶמְשָׁלָה צריכה להבטיח שהמעסיקים ימלאו את האחריות שלהם כלפי הנהגים. מעורבות של עובדים ואיגודי עובדים עשויה לתרום לשיפור המצב הקיים[3]

קיימים צעדים שונים שבהם ניתן לנקוט על מנת לצמצם את החיכוך בין הנוסעים בתחבורה הציבורית ונהגי האוטובוס ולשמור על ביטחונם של הנהגים. אלו כוללים בין היתר התקנת מיגון ומחיצות להפרדה בין הנהג והנוסעים, התקנת מצלמות לתיעוד אירועים חריגים והכרה בנהגי התחבורה הציבורית כעובדי ציבור[2] (צעד שמאפשר ענישה חמורה יותר על פי חוק העונשין התשל"ז 1977[6]

בעולם ננקטים במדינות שונות אמצעים נוספים ובהם: התקנת לחצני מצוקה, אפליקציה המאפשרת לנהג התקשרות דיסקרטית עם מרכז שליטה של חברת האוטובוסים והמשטרה, הכשרות לנהגים להתמודדות מיטבית עם קונפליקטים שמתעוררים בינם לבין נוסעים, הסברה לציבור באמצעות קמפיינים ייעודיים, מתן תמריצים וכלים לדיווח של נוסעים על אלימות כלפי נהגים, איסוף מידע על היקף התופעה והגורמים לה לצורך גיבוש תוכנית התמודדות מותאמת[7], גביית תשלום ללא מזומן. ביטול אחריות האכיפה של המפעיל (הנהג), הגברת הנוכחות משטרתית או הגברת הסיורים והעצירות של המשטרה, הדרכה ונהלים למניעת הסלמה.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נהג אוטובוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Robyn Lincoln, Adrienne Gregory, Moving violations: A study of incivility and violence against urban bus drivers in Australia, International Journal of Education and Social Science 2, 2015, עמ' 118–127
  2. ^ 1 2 3 בניטה.ר., אלימות כלפי נהגי אוטובוסים, מרכז המחקר והמדע הכנסת, ‏13 ביולי 2020
  3. ^ 1 2 3 4 North America's Transit Union, ATU-Violence-Fact-Sheet.pdf, ATU MOVING THR U.S. & CANADA SAFELY
  4. ^ 1 2 3 4 ברק.ב, הקץ לאלימות נגד נהגי אוטובוס, אגד, ‏5 במרץ 2020
  5. ^ 1 2 אודי עציון, 40% מנהגי האוטובוסים הותקפו פיזית ב-2020, באתר כלכליסט, 24 בינואר 2021
  6. ^ ראובן רבלין, חוק עונשין תיקון מס 105, 18_lsr_300790.pdf, ‏16 בפבואר 2020
  7. ^ Janet Stanley, A report for Bus Association Victoria Stanley & Co. Pty Ltd., Prevention of Aggression to Bus Drivers, ‏15 בפבואר 2015