נוויל סימינגטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נוויל סימינגטון
Neville Symington
אין תמונה חופשית
לידה 3 ביולי 1937
פורטוגל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 בדצמבר 2019 (בגיל 82)
סידני, אוסטרליה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פסיכואנליזה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות קליניקת טוויסטוק עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נוויל סימינגטון (3 ביולי 1937 - 3 בדצמבר 2019) היה חבר ב"קבוצה העצמאית" (British Independent Group) של פסיכואנליטיקאים בריטיים, שטענה כי המוטיבציה העיקרית של הילד היא חיפוש אובייקטים, ולא סיפוק הדחף. [1] "הקבוצה העצמאית הבריטית", או "הקבוצה האמצעית", הוא כינוי לקבוצת אנליטיקאים שקמה באנגליה בשנות ה-40 והציעה אלטרנטיבה קלינית ותאורטית חדשנית לתיאוריות הקלייניאנית והפרוידיאנית שעמדו בלב הפסיכואנליזה הבריטית.[2] סימינגטון פרסם ספרים ומאמרים משפיעים ומשמעותיים בתחום הפסיכואנליזה והיה נשיא האגודה הפסיכואנליטית האוסטרלית (Australian Psychoanalytical Society) בין השנים 1999–2002.

חיים וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוויל סימינגטון נולד בפורטוגל והיה כומר קתולי לפני שהפך לפסיכואנליטיקאי. [3] הוא עבד באנגליה בקליניקת טוויסטוק (Tavistock Clinic) ובמכון הבריטי לפסיכו-אנליזה (British Institute of Psycho-Analysis) [4] לפני שהיגר לאוסטרליה בשנת 1986.

על נרקיסיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – נרקיסיזם במקום העבודה

סימינגטון ידוע בעיקר בזכות עבודתו בנושא נרקיסיזם, שלדעתו מהווה את הפסיכופתולוגיה המרכזית, העומדת בבסיס כל שאר ההפרעות הנפשית. [5] סימינגטון הציג את המושג 'האובייקט המְחַיֵה' (the lifegiver object)[6] כסוג של אובייקט מעבר, המורכב מהחלק הבריא של העצמי בשילוב עם היבטים של האם-המטפלת, וסבר שנרקיסיזם נובע מדחייתו של אותו אובייקט, ואיתו דחייה של תחושת קיומית מלאת חיות, חיוניות ואותנטיות. [7]

"... הגרעין ההתכוונותי (intentional core) של העצמי מסוגל להפוך עוין כלפי האובייקט שאותו כיניתי כמְחַיֵה. הוא מסוגל להתנער ממנו, להפנות לו עורף... אם נקבל את הרעיון לפיו המְחַיֵה הוא מקור החיים הרגשיים וכן המקור להישרדות ביולוגית – וכי השניים קשורים זה לזה – אזי העצמי לעולם אינו יכול להגיע להתנערות מוחלטת, ולכן מתרחש פיצול, כאשר חלק אחד בעצמי פונה כנגד המְחַיֵה. כיוון שהמְחַיֵה מוטמע בעצמי, מתרחשת חלוקה ודחייה של עצם טבעו של העצמי, והתוצאה היא נקיטת עמדה אנטי-התייחסותית [המתנגדת ליחסים]. ... הפנית-עורף זו למְחַיֵה יוצרת את הגרעין של הנרקיסיזם" [8]

במונחיה של פולי יאנג-אייזנדראת (Polly Young-Eisendrath), התוצאה של הפניית עורף זו לאובייקט המחייה היא ש"במקום האוטונומיה, במקום המבוגר [...] נוצר מבנה שמציית למקור פנימי, שהפסיכואנליטיקאי נוויל סימינגטון מכנה 'מקור הפעולה' (discordant source)". [9] סימינגטון טען, כי בקרב האישיות הנרקיסיסטית 'מקור הפעולה' הפנימי דוכא ולכן הוא זקוק לאחר כמקור לפעולה. [10]

דת ופסיכואנליזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר על נרקיסיזם נולד, במילותיו של סימינגטון, כאשר "התחלתי לחקור בנושאי פסיכואנליזה ודת, והתחוור לי בשלב מוקדם יחסית של המחקר, שהחוט המקשר בין שני הסטודנטים היה נרקיסיזם". [11] שני הנבדקים היו קרובים מאוד לנושאים שהיוו את הקונפליקט המרכזי בחייו של סימינגטון, כומר לשעבר, שבכתביו המאוחרים חזר לחקר הדת, לצד חקירת האלמנטים המיסטיים בפסיכולוגיה. [12]

סימינגטון הכריז כי "פסיכואנליזה היא דת טבעית אך לא דת מתגלה",[13] ושתכליתה, השגת העמדה הדיכאונית (depressive position), היא תכלית מוסרית מטבעה. ההגדרה הזו של סימינגטון זכתה לתמיכה רחבה בקרב פסיכואנליטיקאים התופסים את הדת באופן חיובי, בהתאם למסורת הוויניקוטיאנית.[14]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרים, לעומת זאת, סבורים כי החיפוש של סימינגטון אחר יחסי גומלין חיוביים בין פסיכואנליזה לדת מוביל בהכרח לעמדה מוסרנית [15] משום שפסיכואנליזה היא מה שאדם פיליפס כינה "מפעל מוסרי [...] שצריך לעבוד קשה כדי לא להפוך למוסד מוסרני". [16]

רוברט יאנג (Robert M. Young) התייחס למה שראה כמרכיב כנסייתי במחקר של סימינגטון על ביון, וטען שניתן לייחס זאת לנימה הדתית, המלווה את כתביו המאוחרים של סימינגטון. [17]

הכשרה, ספונטניות ואמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נינה קולטארט (Nina Coltart), שהביעה ספקות משל עצמה לגבי הכשרה פסיכואנליטית, ציינה כי "נוויל סימינגטון ... סבור היה שפסיכואנליזה אישית ארוכה, שכולנו נדרשים לה כחלק מההכשרה שלנו, מחזקת את הנרקיסיזם ומחלישה את האגו". [18]

סימינגטון הדגיש כבר בשלב מוקדם את חשיבות הספונטניות של האנליטיקאי, מה שכינה "אקט החופש של האנליטיקאי כגורם שינוי תרפויטי" [19] - אקט שקשור בתפיסתו הקיומית בכל הנוגע לנרקיסיזם. [20] [21]

סימינגטון טען כי "האמת בפסיכואנליזה מתעוררת בין האנליטיקאי למטופל... ודורשת משניהם לנטוש את דעותיהם הקדומות". [22]

השפעות תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'נט ווינטרסון מצאה שהפשטות והישירות בסגנון הכתיבה של סימינגטון, אפשרה מסגרת בונה למסע שעברה דרך השיגעון, במשבר של אמצע החיים. [23]

ווינטרסון כתב: "סימינגטון מדבר על האופן שבו החלק המטורף ינסה להרוס את הנפש. זו הייתה ההתנסות שעברתי". [24]

פטירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוויל סימינגטון נפטר בסידני, אוסטרליה, ב -3 בדצמבר 2019, בגיל 82. [25] לאחר מותו, פורסם באתר פסיכולוגיה עברית פוסט פרידה עם קישורים לסקירות של ימי עיון בהשתתפותו. [26]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Glen C. Gabbard, Long-Term Psychodynamic Psychotherapy (London 2010) p. 12
  2. ^ בטיפולנט | הקבוצה העצמאית, בטיפולנט | פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל
  3. ^ Jeanette Winterson, Why Be Happy When You Could Be Normal? (2011) p. 176
  4. ^ Anton Obholzer, "Foreword", Neville Symington, The making of a psychotherapist (London 1996) p. xi
  5. ^ Marcus West, Feeling, Being, and the Sense of Self (London 2007) p. 205 and p. 200
  6. ^ ד"ר מיכאל שושני, הישרדות נפשית מול חופש נפשי: מחשבות על תיאורית הנרקיסיזם של, פסיכולוגיה עברית
  7. ^ James S. Grotstein, "Foreword", Neville Symington, Narcissism: A New Theory (London 1993) p. ix–x
  8. ^ Symington N., Narcissism: A new theory. London, Karnac, 1993. p. 39. תרגום מאת ד"ר מיכאל שושני וד"ר בתיה שושני מתוך המאמר "הישרדות נפשית מול חופש נפשי: מחשבות על תיאורית הנרקיסיזם של סימינגטון".
  9. ^ Polly Young-Eisendrath, Women and Desire (London 2000) p. 112-3
  10. ^ לילך דומב ירושלמי, נוויל סימינגטון | 1937-2019 | על שפיות כחופש פנימי, www.tipulpsychology.co.il
  11. ^ Symington, Narcissism p. xvii
  12. ^ Dan Merkur, in Jacob A. Belzen, Changing the Scientific Study of Religion (2009) p. 128
  13. ^ Merkur, p. 128
  14. ^ J. Harold Ellens, Religious and Spiritual Events (2008) p. 22
  15. ^ Gregorio Kohon, No lost certainties to be recovered (London 1999) p. 152 and p. 158
  16. ^ Adam Phillips, On Flirtation (London 1994) p. 138-9
  17. ^ Robert M. Young, 'Online Writings'
  18. ^ Nina Coltart, The Baby and the Bathwater (London 1996) p. 32
  19. ^ Article title, quoted in Charles Spezzano, Affect in Psychoanalysis (2003) p. xiii
  20. ^ Grotstein, p. ix
  21. ^ בטיפולנט | אקט החופש של האנליטיקאי כגורם שינוי תרפויטי: מאמרו של נוויל סימינגטון, בטיפולנט | פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל
  22. ^ Quoted in Michael Parsons, The Dove that Returns, the Dove that Vanishes (London 2000) p. 150
  23. ^ Jeanette Winterson, Why Be Happy When You Could Be Normal? (2011) p. 176-7
  24. ^ Winterson, p. 177
  25. ^ 'Obituaries, Australian Psychoanalytical Society'
  26. ^ שפיות זמנית, פרידה מנוויל סימינגטון | שפיות זמנית, פסיכולוגיה עברית