נומניוס מאפמיאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נומניוס מאפמיאה (יוונית עתיקה: Νουμήνιος ὁ ἐξ Ἀπαμείας) היה פילוסוף יווני שחי באפמיאהסוריה (אנ') ופרח במחצית השנייה של המאה ה-2 לספירה. הוא היה פילוסוף נאופיתגוראני ומבשר הנאופלאטוניזם.

פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציטוטים מפיו של נומניוס וקטעים מכתביו הרבים נשמרו אצל אוריגנס, תאודורטוס (אנ'), ובמיוחד אוסביוס מקיסריה, ומתוכם ניתן ללמוד על אופיה של הפילוסופיה האפלטונית-פיתגוראית, וקרבתה לתורתו של אפלטון.

נומניוס היה פילוסוף נאופיתגוראני, אולם מטרתו הייתה לעקוב אחר תורתו של אפלטון עד לפיתגורס, ובאותו הזמן להראות שהיא לא הייתה בסתירה לעיקרים ולפולחנים של הבראהמינים (אנ'), היהודים, המאגי (אנ') והמצרים (אנ'). כוונתו הייתה להחזיר את הפילוסופיה של אפלטון, הפיתגוראני האמיתי והמתווך בין סוקרטס ופיתגורס על טהרתה המקורית, ללא השפעת האסכולה האריסטוטלית (אנ') והאסכולה הסטואית, ומטוהרת מההסברים הבלתי-מספקים והלא-הגיוניים, שלדבריו נמצאו אפילו אצל ספאוסיפוס (אנ') וקסנוקרטס, ושעל ידי השפעתם של ארקסילאוס וקרנאדס, הובילו לסקפטיסיזם פילוסופי (אנ') ללא תחתית. חיבורו על האפוסטסי (אנ') של האקדמיה האפלטונית מאז אפלטון, הכיל כפי הנראה מהקטעים הרבים שנותרו ממנו, תיאור מזערי ומשעמם של הנסיבות החיצוניות של האישים הללו, והיה מלא באגדות מופלגות על חייהם, מבלי להיכנס לאופיו של הסקפטיסיזם שלהם.

ספריו "על הטוב" (ביוונית: Περὶ Τἀγαθοῦ; בלטינית: Peri Tagathou) נראה כי היו טובים יותר. הוא הסביר בהם מעט, בעיקר בניגוד לאסכולה הסטואית, שקיום אינו יכול להימצא בארבעת היסודות כי הם היו במצב נצחי של שינוי ומעבר, וגם לא בחומר מכיוון שהוא מעורפל, לא עקבי, חסר חיים, ובעצמו לא מושא הידע שלנו, אלא להפך, קיום, כדי לעמוד בפני חיסולו וריקבונו של החומר, עליו להיות בעצמו לא-חומרי וללא כל השתנות, בנוכחות נצחית, מבלי להיות נתון לשינויי הזמן, פשוט ושקט בטבעו על ידי רצונו שלו כמו גם על ידי השפעה מבחוץ. קיום אמיתי הוא זהה לאל הראשון, שקיים כשלעצמו ועל ידי עצמו, כלומר עם טוב, ומוגדר כרוח (נואוס). אולם בהיותו האל הראשון הקיים בעצמו וללא הפרעה בתנועתו, לא יכול היה להיות יצירתי (לברוא, demiurgikos ,δημιουργικός), הוא חשב שעלינו לקחת על עצמנו אל שני, שמחזיק את החומר יחדיו, מכוון את האנרגיה שלו אליו וליסודות מובנים, ונותן מהרוח שלו לכל היצורים; מחשבתו מכוונת לאל הראשון, שבו הוא רואה את הרעיונות שלפיהם הוא מסדר את העולם בצורה הרמונית, בהיותו תפוס על ידי התשוקה לברוא את העולם. האל הראשון מוסר את רעיונותיו לשני, מבלי לאבד אותם בעצמו, בדיוק כפי שאנו מוסרים ידע זה לזה, מבלי להחסיר אותו מאתנו. לגבי היחס הקיים בין האל השלישי והשני, ולגבי האופן שבו גם עליהם להיות נתפשים כאחד (כנראה בניגוד למשך הזמן המעורפל של החומר), אין מידע שניתן לשאוב מהקטעים שהגיעו לידינו.

הסטייה העיקרית שלו מאפלטון היא ההבחנה בין "האל הראשון" לבין "בורא עולם", ככל הנראה בשל השפעתם של הפילוסופים היהודים באלכסנדריה (במיוחד פילון האלכסנדרוני ותאוריית הלוגוס שלו). על פי פרוקלוס (אנ'), נומניוס טען שישנו מעין שילוש של אלים, שאותם הוא כינה "אב", "בורא" ו"זה הנוצר", כלומר העולם. הראשון הוא האלוהות העליונה או תבונה טהורה, השני הוא בורא העולם, השלישי הוא העולם. נומניוס גם טען כי שלושת האלים, "האב", "הבורא" ו"הבריאה" היו בעצם אחד. חיבוריו היו מוערכים מאד על ידי הנאופלאטוניסטים, ונאמר על תלמידו של פלוטינוס, אמליוס (אנ') (שהיה ביקורתי כלפי הגנוסיס), שחיבר שני ספרי פרשנות עליהם.

פרשנות לבראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול מפרשנותו של נומניוס לספר בראשית, פרק א', פסוק ב', מקורו בתאוריית הצורות (אנ') של אפלטון. נומניוס לקח הרבה גם מהדיאלוג האפלטוני טימיאוס, המציג סיפור על בורא גדול בשם דמיורגוס, שברא את הכל בדמות הצורות של אפלטון.

אולם פרשנותו של נומניוס יכולה לגרום לבלבול משום שעל פי הפירוש הקלאסי לבראשית, אלוהים בורא הכל ולפני הרגע הזה זה לא היה קיים. לא ברור היכן בדיוק עומד נומניוס עם חלק זה של בראשית. ב"טימיאוס", אפלטון כולל בסיפור שלבריאה הייתה התחלה בזמן. ייתכן שנומניוס ניסה להשיב על כך על ידי הצעה שהקוסמוס עובר מחזור של הרס ויצירה. אמנם קשה לקבוע כיצד היה נומניוס מסביר את הסתירות הללו, ייתכן שהוא היה חושב את בריאתו המקורית של הקוסמוס כתחילתם של מחזורים כאלה.

נומניוס על משה והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נומניוס העריץ אמונות דתיות מזרחיות, ומצא הקבלות בין תורותיהם של פיתגורס ואפלטון ובין מנהגיהם ותורותיהם של דתות מזרחיות, ובהן גם זו של היהודים. הוא כלל את היהודים בין נציגיהן של התרבויות המזרחיות שהוא העריך ביותר. בכך הוא ניצב בניגוד בולט לסופרים שזמנם קרוב לשלו, שאף על פי שהיו מעריצים של חוכמה מזרחית, בזו ליהדות.[1]

על פי לידוס, נומניוס תיאר את האל היהודי כ"אבי כל האלים", שעוצמתו אינה משותפת לאף אל אחר, והדגיש את אי-סובלנותו כלפי אלים אחרים.[2] על פי אוריגנס, בספר הראשון של "על הטוב", נומניוס ציין את היהודים "בין העמים המאמינים שאלוהים אינו גשמי".[3] באותו ספר, נומניוס ציין את היהודים בין "האומות ששמן הולך לפניהן", שתורותיהן ומנהגיהן תואמים לאלה של אפלטון.[4] התאולוג הנוצרי קלמנס מאלכסנדריה (אנ') (215-150 לספירה בערך) ציטט את נומניוס, שהתייחס לדמיון בין תורותיהם של משה ואפלטון כשכתב: "מהו אפלטון, אם לא משה דובר יוונית אטית?".[5] לא ניתן לדעת באיזה הקשר נומניוס ערך את ההשוואה ביניהם. אולם בהתבסס על כך, המסורת הנוצרית המאוחרת יותר שאבה את הרעיון, הזר לנומניוס, שאפלטון גנב את תורתו ממשה.[6] וכך נכתב בסודא, הלקסיקון הביזנטי מהמאה ה-10, על נומניוס: "זה הוא שהאשים את מחשבתו של אפלטון בכך שגנב מספריו של משה את השקפותיו על אלוהים ובריאת העולם".[7]

אוריגנס העיד כי נומניוס ציטט את משה והנביאים בקטעים רבים בכתביו, בלפחות שלושה חיבורים שונים,[8] ואף נתן לדבריהם של הנביאים פרשנות אלגורית.[3] פורפיריוס הביא ציטוט ישיר של נומניוס מספר ספר בראשית, פרק א', פסוק ב': "רוח אלוהים מרחפת על פני המים".[9] בין הסופרים ההלניסטים, נומניוס די בולט בשימושו באזכורים מקראיים לנביאים, ובכך שהידע שלו אינו מוגבל לפרקים הראשונים של ספר בראשית.[10]

אולם מלבד השימוש בתנ"ך, נומניוס פנה גם לאגדה החיצונית על המאבק בין משה לקוסמים המצרים. בספר השלישי של "על הטוב" הוא כותב: "והבאים בתור הגיעו יאנס ויאמברס, חרטומים מצרים, אנשים שנחשבו כי אין עולים עליהם בעשיית קסמים בזמן שהיהודים גורשו ממצרים. אז אלה היו האנשים שנבחרו על ידי תושבי מצרים כמתאימים לעמוד מול משה (ביוונית: "מוסיאוס"), שעמד בראש היהודים, איש שהיה בעל כוח רב בתפילה לאלוהים; והמכות שמשה הביא על מצרים, אנשים אלה הראו שביכולתם לבטל את העזות שבהן".[11] על כך שהיה ביכולתם של יאנס ויאמברס להתנגד למשה, נרמז גם בברית החדשה ובמסורת היהודית.

ככל הנראה, נומניוס למד הרבה על יהדות בעיר הולדתו אפמיאה, שבה הייתה אוכלוסייה יהודית ניכרת. אפמיאה הייתה אחת משלוש ערים בסוריה שבשנת 66 לספירה הפגינה יחס אוהד כלפי תושביה היהודים בזמן המרד הגדול ברומא. אזרחיה לא פגעו ביהודים,[12] בזמן שבערים אחרות בסוריה הם נטבחו. אולם אין סבירות של ממש שנומניוס עצמו היה יהודי. תורתו אינה כוללת כמעט שום דבר יהודי באופן ספציפי.[13] התלהבותו של נומניוס ממשה אין דומה לה בכל הספרות היוונית, מלבד הקטע המפורסם בחיבור "על הנעלה" של פסאודו-לונגינוס.[14][1] אולם את הערכתו כלפי משה והמסורות הדתיות היהודיות ניתן להסביר על ידי אופנת האהדה המתמשכת כלפי היהדות, שהתקיימה בו-זמנית לצד הזרם המנוגד והמתועד יותר של האנטישמיות.[13]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CX. Numenius of Apamea, p. 206
  2. ^ Lydus, De Mensibus, IV, 53
  3. ^ 3.0 3.1 De Bono, apud: Origenes, Contra Celsum, I, 15
  4. ^ De Bono, apud: Eusebius, Praeparatio Evangelica, IX, 7:1
  5. ^ Clemens Alexandrinus, Stromata, I, 22:150:4; Eusebius, Praeparatio Evangelica, IX, 6:9; XI, 10:14; Theodoretus, Graecarum Affectionum Curatio, II, 114
  6. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CX. Numenius of Apamea, p. 209
  7. ^ סודא, נומניוס – Suidas, s.v. Νουμήνιος
  8. ^ De Bono, apud: Origenes, Contra Celsum, IV, 51
  9. ^ Porphyrius, De Antro Nympharum, 4
  10. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CX. Numenius of Apamea, p. 214
  11. ^ De Bono, apud: Eusebius, Praeparatio Evangelica, IX, 8:1-2
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר שני, פרק 18, פסקה ה, סעיף 479.
  13. ^ 13.0 13.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CX. Numenius of Apamea, p. 207
  14. ^ De Sublimitate, IX, 9