נורית וינבלט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נורית וינבלט
Nurit2.png
מדינה ישראל
תאריך לידה 3 באוגוסט 1946
מקום לידה קריית מוצקין, ארץ ישראל המנדטורית
תאריך פטירה 4 בנובמבר 2008 (בגיל 62)
מקום פטירה ישראל
ידועה בשל פעילותה לקידום ושיפור חייהם של קשישים ובעלי מוגבלויות בישראל
מקצוע מרפאה בעיסוק, כיהנה כראש חוג ומרצה באוניברסיטת תל אביב

נורית וינבלט (3 באוגוסט 1946, קריית מוצקין, ארץ ישראל המנדטורית - 4 בנובמבר 2008, ישראל) הייתה מרפאה בעיסוק, חוקרת ופדגוגית אשר הקדישה את עבודתה לקידום תחום הגרונטולוגיה ושיפור חייהם של קשישים ובעלי מוגבלויות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינבלט נולדה ליהודית ואהוד חיים, ילידי אוסטריה, אשר היו ממקימי היישוב שדה נחום בעמק בית שאן, במסגרת יישובי "חומה ומגדל". אביה נפצע קשה במלחמת השחרור וסבל מנכות. כאשר הייתה בת שש עברה משפחתה – אחיה הגדול גיורא והוריה מהקריות לחיפה, שם פתח אביה עסק לציוד מכני הנדסי כבד. את לימודיה התיכוניים השלימה בבית הספר הריאלי בחיפה.

בשנת 1964 החלה ללמוד ריפוי בעיסוק בתוכנית ללימודי הסמכה בריפוי בעיסוק בהאוניברסיטה העברית בירושלים, זאת בעקבות משיכה לתחום הטיפולי. במסגרת לימודיה הוכשרה בתחום בריאות הנפש בבית החולים טלביה, בבית החולים כפר שאול, במרכז לבריאות הנפש "שלוותה" ובמרכז הרפואי לבריאות הנפש בבאר יעקב.

בשנת 1967 נישאה לג'ימי ויינבלט, כאשר באותה השנה השלימה את לימודיה באוניברסיטה והחלה לעבוד כמרפאה בעיסוק בבית החולים טלביה, ולאחר מכן בכפר שאול. כעבור מספר שנים כמטפלת בתחום בריאות הנפש החליטה לשנות מעט את תחום עבודתה המקצועי והצטרפה לפרויקט של עיריית ירושלים לסיוע לנוער בסיכון. בשנת 1969 נולד בנה הבכור, אורי, ובשנת 1970 נולדה בתה, זוהר.

בין השנים 1975–1977 שהו וינבלט, בעלה וילדיה בפילדלפיה, ארצות-הברית, עבור פוסט-דוקטורט מטעם עבודתו של בעלה, שם, מאחר שלא יכלה לעסוק בתחום הריפוי בעיסוק ללא רישיון אמריקאי, לימדה עברית בבית ספר מקומי. בשנת 1977, לאחר כשנתיים של מגורים בארצות-הברית, חזרו לישראל והשתקעו בבאר שבע, שם קיבלה אחריות על מחוז הנגב בתחום הריפוי בעיסוק, וטיפלה במכון הפסיכיאטרי לטיפול יום של בית החולים סורוקה. בשנה זו נולד גם בנה השלישי, נועם. בשנים 1981–1983 שהו המשפחה בשנית בפילדלפיה, שם למדה תואר שני בחינוך לבריאות באוניברסיטת "סנט ג'וזף" והחלה להתעניין בתחום הרווחה הנפשית (well being).

בשנת 1983, לאחר שובה ארצה, החלה לעבוד באוניברסיטת תל אביב יחד עם ד"ר יעל הלוי במסגרת אשר קדמה להקמת החוג לריפוי בעיסוק (אשר הוקם בשנת 1985). בשנת 1989 נסעו וינבלט ומשפחתה בשלישית לפילדלפיה, שם למדה לימודי דוקטורט בתחום הפנאי (leisure) מטעם אוניברסיטת "טמפל", פילדלפיה.

עבודת הדוקטורט עסקה בבני הזוג המטפלים בבן-זוג סיעודי (caregivers), בייחוד בפנאי שלהם. המחקר שכתבה היה מחקר איכותני על תקופת החיים של אותם בני-זוג מטפלים, כיצד הם חוֹוים תקופה זו ומהי תגובתם עם אובדן בן הזוג. אחת המסקנות אליה הגיעה בעקבות המחקר היא שהתלות המתפתחת בין בן הזוג המטפל לבין בן הזוג הסיעודי היא דו כיוונית, כאשר בן הזוג המטפל מפתח תלות לא פחותה בחולה הסיעודי.

עת שובה מארצות הברית בשנת 1991 החלה לעבוד כחברת סגל מן המניין בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1995 נסעה למספר חודשים למזרח הרחוק ושהתה במנזר בנפאל על מנת ללמוד את תורת הבודהיזם. במהלך שהותה חקרה והתעניינה ברפואות המזרח ובנושא הרוחניות ונפש האדם. בנוסף בשנה זו, קיבלה הצעה על ידי גדי פורת, מנכ"ל ועורכו הראשי של עיתון "דורות", לשמש כחברה במערכת המייעצת של המגזין. וינבלט השתתפה בישיבות המערכת, כתבה מאמרים בנושאי פנאי בזקנה ושימשה כמרצה בכנסים שערך "דורות", מקצתם היו בשיתוף החוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1998 החלה מכהנת כרֹאשת החוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב והייתה ממקימי התוכנית לתואר שני באוניברסיטה. וינבלט החזיקה בתפקיד זה עד לשנת 2002, וכיהנה שנית בשנים 2006–2007, לאחר עזיבתה לחו"ל של פרופ' טל יארוס, שכיהנה בתפקיד באותן שנים. בשנת 2006 חלתה בסרטן הושט ופרשה מתפקידה כרֹאשת החוג. לאחר ניתוח מורכב, חזרה לעבוד כמרצה בחוג.

במאי 2008 חזרה המחלה והיא נפטרה ב-4 בנובמבר 2008.

הותירה אחריה בעל, ג'ימי וינבלט, פרופסור לכלכלה, ושלושה ילדים: אורי וינבלט, ד"ר לפסיכולוגיה, זוהר רז, סמנכ"ל ומנהלת מוסד גריאטרי "צהלון" ונעם, איש הייטק, ושבעה נכדים.

חדשנות מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינבלט הייתה ממפתחות תחום הזִקנה בריפוי בעיסוק בארץ, תחום אשר הוזנח זה מכבר בפן הטיפולי והמחקרי, ובשנות ה-80 החלה לפתח תחום זה כתחום הוראה ומחקר.

בין השאר יזמה והובילה מספר מחזורים של השתלמויות עבור מרפאות בעיסוק בתחום הזקנה בארץ, תוך שהיא עושה זאת מתוך להט מקצועי ואמונה בכוחו של הריפוי בעיסוק לתרום לאוכלוסייה זו. באופן זה הפכה את התחום שנחשב עד אז כאפור ועצוב, לתחום מוערך ומגוון יותר. בהמשך, יזמה וינבלט את הקמת הפורום הארצי למרפאים בעיסוק בזִקנה בארץ והייתה שותפה מלאה ופעילה בהנהגתו.[1]

תחום הפנאי (Leisure)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל, פיתחה וינבלט את תחום הפנאי כתחום עיסוק חשוב המלווה אותנו לאורכו של כל מעגל החיים. בפועלה ומחקרה שמה דגש על תרומתו הייחודית של הריפוי בעיסוק לתחום הפנאי בכל הקשור לנושא ניתוח הפעילות והענקת משמעות עיסוקית.

עיקר מחקרה של וינבלט, יחד עם ד"ר מיכל אברך- בר, עסק בתגמולי פנאי והשתקפותם בזקנה. נושא זה כמעט שלא נחקר בזמנו, ואם נחקר אזי עיקר התמקדותו היה בתגמולים פסיכולוגים כמו רווחתו האישית של היחיד. ד"ר וינבלט ושותפתה למחקר ביקשו לבחון את הצרכים המסופקים באמצעות העיסוק בפנאי. מסקנתן הייתה שיש לבחון את סוגי התגמולים שמעניקות פעילויות הפנאי לקשישים ולתעדם.

באמצעות מחקר זה ניתן יהיה לספק ייעוץ לפנאי ובכך להתאים את סוגי הפעילויות לצורכי האוכלוסייה.[2]

מטפל עיקרי (Care Giving)[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינבלט ביססה את נושא הטיפול באדם סיעודי (care giving) על מעגליו השונים. היא חקרה תחום זה באמצעות ראיונות עומק וטכניקות נרטיביות באופן ייחודי, תוך התמקדות בהיבטים רב-תרבותיים.

רוחניות ופוסט-מודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשיו ההיסטוריים והפילוסופים של מקצוע הריפוי בעיסוק (עוד במלחמת העולם הראשונה) נעוצים בתפיסה מקצועית הוליסטית בבריאות הנפש, כחלק מצמיחת ההומניזם ותפיסת האדם כמכלול שאינו דיכוטומי, וככזה בידי האדם זכות ויכולת הבחירה, גם כאשר קיימת מגבלה גופנית, שכלית או נפשית.

עם התפתחות מדעי הרפואה והטכנולוגיה ושאיפת המקצוע להתברג לידי הכרה והערכה, התפתח מקצוע הריפוי בעיסוק לכיוון המודל הרפואי הביו-מכני, התפתחו שיטות אבחון המבוססות על ראיות מחקריות וחלה התמקצעות והעמקה משמעותית בתחומים הנוירו-התפתחותיים, קוגניטיביים והפסיכו-דינמיים. בעקבות התפתחות זו, זכה המקצוע למכלול ידע רחב ומשמעותי ולהכרה וקבלה, אך מצד שני, התמקצעות זו הובילה לגישה המתמקדת במרכיבי ומבני הגוף והתרחקה מהגורם המאחד, שהוא העיסוק האנושי והתפיסה ההוליסטית והרב ממדית של האדם.

בעקבות תחושות אלו, נוצר קול חדשני, וינבלט הייתה בין מוביליו - לאחד בין הגישה הביו-מכנית המדעית לבין הגישה האורגניזמית- הוליסטית. קולות אלו הובילו ל"פרדיגמת העיסוק החדשה", אשר יצרה מודלים מעמיקים יותר העוסקים באדם, בעיסוקו ובסביבתו, והולידה מחקרים אשר רואים את האדם כיצור עיסוקי ונועדו להשיב למקצוע הריפוי בעיסוק את ההיבטים הרוחניים אשר היו קיימים בו בתחילת הדרך.[3]

וינבלט שאפה לשלב בין מקצוע הריפוי בעיסוק לתורות המזרח העתיקות וקראה להשבת היבט הרוחניות אל תוך התפיסה הטיפולית. היא חקרה יחד עם ד"ר מיכל אברך-בר את נושא הפוסט-מודרניזם וזיקתו הישירה לריפוי בעיסוק, מתוך הסתכלות על המסגרת הטיפולית ככזו אשר אינה מתנתקת מן העבר, אך חיה בהווה ומביטה אל העתיד ומתנגדת לתפיסה של הרפואה כבעלת הידע האבסלוטי. וינבלט סברה כי, בהתאם לגישה הפוסט-מודרניסטית, יש להעצים את הלקוח ולהעניק לו תפקיד מרכזי אשר יאפשר לו להביע את דעתו, לבחור את הטיפול המתאים לו ולהתערב בהחלטות הנוגעות לו (בניגוד למודל הרפואי הקלאסי אשר רואה ברופא כמקור כל הידע).[4]

יתר על כן, נמשכה וינבלט לתורות המזרח העתיק, ולאחר שהות במנזר בנפאל ולמידת בודהיזם שאפה לשלב את הידע בתוך עולם הריפוי בעיסוק.

היא הייתה הראשונה לפתוח קורס רפואה משלימה כחלק מלימודי התואר השני בחוג לריפוי בעיסוק- זאת עשתה בשילוב עם מכללת ברושים.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2005 זכתה ד"ר נורית וינבלט באות המצוינות על פועלה החשוב בתחום האקדמי ובשיווק המקצוע בארץ ובחו"ל.[5]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ייעוץ חד-פעמי לפנאי בגישה קוגניטיבית התנהגותית לזקנים המטפלים בבני-זוגם / נורית וינבלט / כתב-עת ישראלי לריפוי בעיסוק, 3 (3): 105-116, 1994
  • בדק - כלי להערכת בטיחות דירת קשיש / נורית וינבלט, יעל שקד-ברגמן / כתב עת ישראלי לריפוי בעיסוק כרך 5, חוברת 3 (אוגוסט 1996), pp. H159-H166
  • פנאי ונשים - חיי הפנאי של נשים ונשים עם מגבלות / נורית וינבלט / IJOT: The Israeli Journal of Occupational therapy כתב עת ישראלי לריפוי בעיסוק כרך 9, חוברת 2/3 (אוגוסט (2000), pp. H45-H59
  • בזכות השונות בזיקנה / ד"ר נורית וינבלט / דורות: מגזין לקידום השירות לאוכלוסייה המבוגרת, 50: 16-17, 2001
  • פתח דבר: פנאי בזיקנה / נורית וינבלט / גרונטולוגיה / גיליון מיוחד: פנאי בזיקנה (תשס"ג - 2003), pp. 9-12
  • משמעות עיסוקי היום-יום בזיקנה בראי הספרות / נגה זיו, נורית וינבלט / גרונטולוגיה / גיליון מיוחד: פנאי בזיקנה תשס"ג – 2003 pp. 109-117
  • תגמולי פנאי והשתקפותם בזיקנה / נורית וינבלט, מיכל אברך-בר / גרונטולוגיה / גיליון מיוחד: פנאי בזיקנה תשס"ג - 2003 pp. 47-61
  • אין בשביל מי ולעצמי אין לי חשק / ד"ר נורית וינבלט, החוג לריפוי בעיסוק, אוניברסיטת תל אביב; מיכל אברך-בר, דוקטורנטית בחוג לריפוי בעיסוק, אוניברסיטת תל אביב / פנים: כתב-עת לתרבות, חברה וחינוך, 27: 60-66, 2004
  • היכן המנוחה בריפוי בעיסוק? / נורית וינבלט, מיכל אברך בר / IJOT: The Israeli Journal of Occupational Therapy / כתב עת ישראלי לריפוי בעיסוק כרך 14, חוברת 3, 2005, pp. H127-H139
  • הרחבת המושגים טיפול ומטפל על רקע תהליך שינוי פרדיגמה / נורית וינבלט / כתב עת ישראלי לריפוי בעיסוק. כרך 16 חוברת 2007
  • ד"ר זיו, נגה נורית ויינבלט לא זכתה להזדקן... / נגה זיו.11 / דורות: מגזין לקידום השירות לאוכלוסייה המבוגרת, 110: 14, 2008
  • Weinblatt, N., & Navon, L. (1995). Flight from leisure: A neglected phenomenon in leisure studies. Leisure Sciences, 17(4), 309-325
  • Navon, L., & Weinblatt, N. (1996). "The show must go on": Behind the scenes of elderly spousal caregiving. Journal of Aging Studies, 10(4), 329-342
  • Weinblatt, N., & Ziv, N., & Avrech-Bar, M. (2000). The old lady from the supermarket Categorization of occupation according to performance area: Is it relevant for the elderly? Journal of Occupational Science, 7(2), 73- 79.
  • Weinblatt, N., & Avrech-Bar, M. (2001). Postmodernism and its application to the field of occupational therapy. Canadian Journal of Occupational Therapy, 68(3),163-170.
  • Weinblatt, N., & Avrech-Bar, M. (2003). Rest: A qualitative exploration of the phenomenon. Occupational Therapy International, 10, 227-238.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגברת נגה זיו, החוג לריפוי בעיסוק, בית הספר למקצועות הבריאות, אוניברסיטת תל אביב.
  2. ^ וינבלט, נ. ואברך בר, מ. (2003). תגמולי פנאי והשתקפותם בזיקנה. גרונטולוגיה, 30, 47-61
  3. ^ הגברת נגה זיו, החוג לריפוי בעיסוק, בית הספר למקצועות הבריאות, אוניברסיטת תל אביב
  4. ^ Weinblatt, N., & Avrech-Bar, M. (2001). Postmodernism and its application to the field of occupational therapy. Canadian Journal of Occupational Therapy, 68(3),163-170.
  5. ^ ISOT- עמותה ישראלית לריפוי בעיסוק, הזוכים באותות הוקרה לאורך השנים