נורמן לברכט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נורמן לברכט
NormanLebrecht.jpg
לידה 11 ביולי 1948 (בן 72)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
השכלה אוניברסיטת בר-אילן עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, מגיש רדיו, מבקר מוזיקה, מוזיקולוג, סופר, מחבר רומנים עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
פייסבוק norman.lebrecht.5
טוויטר NLebrecht
www.normanlebrecht.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נורמן נפתלי לברכטאנגלית: Norman Lebrecht; נולד ב-11 ביולי 1948 בלונדון) הוא פרשן בנושאי מוזיקה וענייני תרבות וסופר יהודי בריטי. עסק בנושאים אלה ברשות השידור, בעיתונים בבריטניה ובתחנת הרדיו BBC. הוא בעל בלוג למוזיקה קלאסית בשם Slipped Disc. פרסם תריסר ספרים בנושאי מוזיקה וכן ספרי סיפורת.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נורמן לברכט נולד בשנת 1948 בלונדון, בן לסולומון ומרגריט לברכט. בשנים 1964–1965 למד בישיבת קול תורה בירושלים, ובשנים 1966–1968 למד באוניברסיטת בר-אילן.[1]

בשנים 1970–1972 היה כתב ומפיק ברשות השידור. בשנים 1973–1978 היה מנהל החדשות בלונדון ובניו יורק של סוכנות הידיעות Visnews. משנת 1981 הוא כותב בשבועון החדשות "סאנדיי טיימס". בשנים 1994–2002 היה בעל טור ב"דיילי טלגרף". בשנים 2002–2015 היה בעל טור ועורך משנה בעיתון "איבנינג סטנדרד" (Evening Standard). ברדיו BBC 3 הוא מגיש את "לברכט.חי" (lebrecht.live) משנת 2000 ואת "לברכט מראיין" (The Lebrecht Interview) משנת 2006. כמו כן הוא כותב טור חודשי לכתב העת "סטנדפוינט" (Standpoint (magazine)).

בשנת 2007 החל לפרסם את הבלוג למוזיקה קלאסית "Slipped Disc", הזוכה לפופולריות רבה.

בשנת 1977 נישא לאלבי ספיבק ולהם שלוש בנות.[1]

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מיתוס המאסטרו" (The Maestro Myth) ‏ (1991) ממפה את תולדות הניצוח מאז הופעתו כמקצוע עצמאי בשנות ה-70' של המאה ה-19 עד למעורבותו בשנים הבאות עם שליטה, עושר וידוענות.
  • "כשהמוזיקה נעצרת" (When the Music Stops) ‏ (1997), תולדות עסקי המוזיקה הקלאסית, חושף את המתרחש מאחורי הקלעים ומנבא את התמוטטות תעשיית ההקלטות.
  • "רבי-אמן, יצירות מופת ושיגעון: החיים הסודיים והמוות המחפיר של תעשיית ההקלטות הקלאסיות" (Maestros, Masterpieces and Madness: The Secret Life and Shameful Death of the Classical Record Industry) ‏ (2007) מוצג בפרסומת כדין וחשבון פנימי של עלייתה ונפילתה של ההקלטה, בשילוב עם מבחר ביקורתי וניתוח של 100 תקליטורים ו-20 אסונות הקלטה.

לברכט כתב על המלחין גוסטב מאהלר, בספרים "לזכור את מאהלר" (Mahler Remembered) ‏ (1987) ו"למה מאהלר?" (Why Mahler?) ‏ (2010). עדות לעניינו במוזיקה בת-זמננו היא "אנציקלופדיה שלמה למוזיקה של המאה העשרים" (The Complete Companion to 20th Century Music) ‏ (2000) (שהמהדורה הראשונה שלה, "אנציקלופדיה למוזיקה של המאה ה-20" (The Companion to 20th Century Music) ‏ (1996) יצאה בעברית בהוצאת לדורי, בתרגומה של שלומית קדם) ובסדרת הביוגרפיות של מלחינים מן המאה ה-20 בהוצאת פיידון, שהוא מייסדה והעורך שלה.

עוד ספרים שכתב בנושאי מוזיקה הם "ספר האנקדוטות המוזיקליות" (The Book of Musical Anecdotes) ‏ {1985), "מוזיקה בלונדון" (Music in London) ‏ (1992) ו"קובנט גארדן: הסיפור שלא סופר" (Covent Garden: The Untold Story) ‏ (2000)

הקריירה שלו כסופר החלה ב"שיר השמות" (The Song of Names), סיפורם של שני נערים הגדלים בלונדון של תקופת המלחמה, שיצא לאור בשנת 2001 וזכה בפרס וִיטְבְּרֶד לרומן ראשון לשנת 2002. הרומן השני שלו, "משחק הניגודים" (The Game of Opposites) יצא לאור בשנת 2009 בארצות הברית. הרומן עובד לסרט בשם זה בכיכובם של טים רות' וקלייב אוון.

בדצמבר 2019 ראה אור בהוצאת סיימון אנד שוסטר ספרו "Genius and Anxiety: How Jews Changed the World, 1847-1947", שראה אור בעברית ב-2020 בהוצאת דביר בשם: גאונות וחרדה : כיצד שינו היהודים את העולם, 1847–1947.

לברכט מרצה במוסדות תרבות חשובים ובאוניברסיטאות. הוא הגיש הרצאות וקורסים באוניברסיטאות שונות, בהן אוניברסיטת לונדון, אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת סירקיוז, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת גראנאדה בספרד. כמו כן עבד עם תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג, הפילהרמונית של לוס אנג'לס, סאות'בנק סנטר בלונדון, התזמורת הסימפונית של ברמינגהאם, התזמורת הפילהרמונית המלכותית של ליברפול ועוד; כמו כן עבד עם פסטיבל ורבייה, פסטיבל צ'לטנהם, פסטיבל אדינבורו ופסטיבל מרלבורו, בין השאר.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו הפולמוסיים של לברכט מעוררים לא פעם תגובות נוקבות. בעוד שרוברט קראפט שיבח את "מיתוס המאסטרו" כ"חשיפה של הנהלים העסקיים של ניצוח תזמורת, [ש]יש סיכוי שיהיה ספר המוזיקה הקלאסית הנקרא ביותר של השנה",[2] הרי מבקר האופרה מייקל טאנר כתב בשבועון The Times Literary Supplement, ש"זה אולי הספר הדוחה ביותר שקראתי מעודי".[דרוש מקור] המוזיקולוג ריצ'רד טארוסקין תיאר את לברכט כ"מבקר בריטי תוקפני, מרושל אך מבדר".[3] מנצחים רבים ידועי-שם, מולדימיר אשכנזי ודניאל בארנבוים עד ויליאם כריסטי ופרנץ ולזר-מסט, מקיימים יחסים לבביים עם לברכט ומופיעים בתוכניות הרדיו שלו, אך יש גם המביעים דעות מנוגדות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נורמן לברכט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Lebrecht, Norman 1948–, Encyclopedia.com
  2. ^ Robert Craft (26 באפריל 1992). "Masters of the Pit and the Podium". The Washington Post. בדיקה אחרונה ב-11 ביולי 2017. 
  3. ^ Taruskin, Richard (22 באוקטובר 2007). "Books: The Musical Mystique". The New Republic.