נורמן לוריא

נורמן לוריא
Norman Lourie
	משמאל נורמן לוריא הבעלים של מלון בית דולפין בשבי ציון יחד עם מנהלו הראשון של המלון יוסף אקרמן, באירוע הפתיחה של אגף במלון בל"ג בעומר ב- 20 במאי 1954
לידה	1 ביוני 1909; דרום אפריקה
פטירה	27 במרץ 1978 (בגיל 68)
מקום קבורה	הר המנוחות
מדינה	ישראל
מספר צאצאים	3

נורמן (נחום) לוריא (Norman Lourie; ‏1 ביוני 1909 - 27 במרץ 1978) היה מפיק סרטים ישראלי, יליד דרום אפריקה, אשר הקים את "החברה הארצישראלית לסרטים בע"מ", והיה אחראי על הפקתם של סרטים רבים בתקופה שלפני הקמת המדינה ובראשית ימיה.

פרטים ביוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוריא נולד למשפחה יהודית-ציונית של מהגרים מליטא אשר השתקעו בדרום אפריקה בראשית המאה העשרים. אביו, הארי לוריא, היה איש עשיר, שבבעלותו היו שטחים רבים בדרום אפריקה. על אחד מהם ביקשה חברת הקולנוע "פוקס" להקים בית קולנוע, ובמסגרת ההסכם עמה הוחלט כי נורמן ינהל את המקום, לפי זיכיון מהחברה המשפחתית. הייתה זו כניסתו הראשונה של לוריא לעסקי הסרטים, ובהמשך הקים עם שותף חברה להפקת סרטי פרסומת בשם "אלכסנדר פילם".

נורמן היה נשוי פעמיים. מרעייתו הראשונה נולדו לו שני ילדים, בן דויד ובת. מרעייתו השנייה נולד לו ילד.

בשנת 2014 הקים בנו דייוויד בתל אביב את מלון נורמן היוקרתי, הנושא את שמו של אביו.

לוריא מכר את עסקי הסרטים שלו ב-1950 ובאותה שנה בעזרת הוריו הוא קנה את מלון בית דולפין בשבי ציון (ליד נהריה). המלון שופץ והפך למלון בוטיק הראשון במדינת ישראל. המלון משך אליו את שמנה וסלתה של החברה הישראלית, החל מנשיא המדינה (בן צבי) וכלה בעשירי ירושלים, תל אביב וחיפה. את המלון פקדו גם שחקנים ידועים מהוליווד דני קיי, סופיה לורן, קירק דאגלס ואחרים ומפורסמים כמו הסופר לאון יוריס. המלון נמכר בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת (1964-1965) למלונאי חיים שיף.

אחיו ארתור לוריא היה דיפלומט, שכיהן כקונסול ישראל בניו יורק (1948–1953; מ-1949 כיהן בנוסף כסגן ראש משלחת ישראל לאו"ם), שגריר ישראל בקנדה (1957–1960) ושגריר ישראל בבריטניה (1960–1965).

פעילות ציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעניינותו במפעל הציוני מצאה את ביטויה בכמה דרכים. בשנת 1941 ערך מקטעי יומני חדשות את הסרט "ארץ ישראל בהתקדמותה", על התפתחות הארץ וההתיישבות היהודית בה. במהלך מלחמת העולם השנייה החליט להפיק סרט על לוחמים מדרום אפריקה שהשתתפו בלחימה. לשם כך נסע לקהיר, אולם זנח את התוכנית המקורית לאחר מפגש עם משה שרת, אשר סיפר לו על הבריגדה היהודית – היחידה בצבא הבריטי המורכבת מיהודים בני הארץ, שלחמה במקומות שונים באירופה. לוריא הצטרף בעצמו לחטיבה זו. (מאוחר יותר הפיק סרט בשם "כאן נגמר היום", על תרומתם של חיילים דרום אפריקניים למלחמה).

בתום המלחמה, בעקבות נסיעתו עם גנרל מארק קלארק, המושל הצבאי של אוסטריה, דיווח במאמר נרגש בעיתון פלסטיין פוסט (שמו הקודם של ג'רוזלם פוסט) על מציאת קברו של הרצל בווינה. חינוכו הציוני מבית והחוויות שעבר במלחמה הניעו אותו לעלות ארצה, למרות הרכוש הרב שעמד לרשותו בדרום אפריקה. ביוני 1946 היו נורמן לוריא ואשתו בין הנוסעים בטיסת הבכורה של חברה חדשה, אשר קיצרה את משך הנסיעה לקהיר ליומיים בלבד. משם התקדמו לארץ ברכבת, אולם נתקעו בכניסה אליה בשל ליל הגשרים. בסופו של דבר התיישב לוריא בירושלים, והקים בה את החברה הארצישראלית לסרטים. עבודת החברה התנהלה מצריף קטן בשכונת טלביה בירושלים. בשנת 1949 העביר לוריא את החברה לתל אביב, ושינה את שמה לסרטי ישראל.

סרטים בהפקת החברה הארצישראלית לסרטים וחברת סרטי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוריא רכש ציוד ששימש להפקת הסרט בית אבי (1947), הזמין ארצה מארצות הברית את הבמאי ג'וזף קרומגולד, ויחד הפיקו במסגרת החברה יומנים וסרטי תעודה עבור המוסדות הלאומיים. אחד הטובים שבהם, "בית במדבר" (הידוע גם בשם "בית הערבה"), מציג את מאבקם של חלוצים להצמיח חיים מתוך הקרקע המדברית המליחה שליד ים המלח. סרט זה זכה בפרסים נחשבים בפסטיבלים של פראג ושל ונציה.

במהלך 1948, בסמוך לסיום המנדט הבריטי, הפיקה החברה הארצישראלית לסרטים את הסרט "אין זו אגדה", המציג את סיפורו של פליט המגיע ארצה בספינת מעפילים. הוא מתקשה להתאקלם בארץ, אך מצליח לעשות זאת לאט לאט בזכות מפעליה השונים של הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל – מהטיפול שהוא מקבל בקופת חולים ועד לחברותו בקיבוץ דגניה. סרט זה היה בין הסרטים העלילתיים הראשונים דוברי עברית שהוצגו במדינת ישראל. הסרט נעשה במקור כאמצעי לגיוס תרומות עבור המגבית של ההסתדרות באמריקה, אולם הוחלט להציגו בארץ גם באופן מסחרי. הוא נכשל מסחרית, בדומה לסרטים רבים בהפקה מקומית בשנים שלאחר מכן.

לאחר קום המדינה, הופקו בחברה מספר סרטים בולטים נוספים. הסרט "48 שעות ביממה" הוזמן על ידי ההסתדרות הציונית הדסה, והוא מציג יומיים בחייה של אחות בבית החולים הדסה בירושלים בזמן מלחמת השחרור. סרט נוסף, אשר הופק בזמן הדיונים על מעמדה של ירושלים כבירת המדינה (בניגוד לדעת הקהילה הבינלאומית, שביקשה להקים בעיר משטר בינלאומי), נקרא "ירושלים עירי". הסרט הופק ב-1950, והוא מציג את חייה של העיר המערבית המתחדשת דרך סיפורו של בחור צעיר אשר איבד את מאור עיניו במהלך מלחמת השחרור. האיש, חיים בלנק, היה אז סטודנט באוניברסיטה העברית, ולימים שימש כפרופסור לבלשנות באוניברסיטה העברית. הסרט משופע בדברי תעמולה והסברה, המציגים את העמדה הישראלית הרשמית ולפיה אין לנתק את ירושלים המערבית משאר חלקי המדינה. בין הנימוקים מוצעים גם המאבק וההקרבה שחוו מגיני העיר וסביבותיה במהלך מלחמת השחרור. בהקשר זה מוצגות תמונות קשות של הרס וחורבן בקיבוץ רמת רחל, כשהמצלמה מתמקדת במיוחד בפסנתר הרוס הניצב במרכז החצר. כנגד זאת, נראה גיבור הסרט מנגן בפסנתר בהזדמנויות שונות לאורך הסרט, כאומר שהמנגינה והחיים נמשכים. הסרט בוים על ידי הבמאי היהודי-צרפתי ויקטור ויקאס.

הסרט "הבית על הגבעה" הופק בשנת 1950, עבור האוניברסיטה העברית בירושלים הוא מציג את סיפור עמידתה של האוניברסיטה במהלך מלחמת השחרור, ואופן תפקודה בתקופה שלאחריה, לאחר שנאלצה לגלות מהר הצופים. גיבור הסרט הוא מרצה באוניברסיטה, אשר מאמץ סטודנט אחד כבן. בנו של המרצה, הדומה לאותו סטודנט, נהרג במהלך המלחמה. בין היתר מוצג בסרט שחזור של המתקפה על השיירה להר הצופים, אשר השתתפו בו כמה מניצולי אותה תקרית.

סרט אחר הוא "מעשה בכפר", והוא מתמקד במשפחה של עולים המגיעים ארצה מיוגוסלביה. הסרט אינו חוסך מהצופה את הקשיים שבהם נתקלים העולים החדשים בתהליך קליטתם בישראל – כמו אי יכולתו של אבי המשפחה לעסוק במשפטים בשל אי ידיעת השפה, או המעבר מחיי עיר נוחים בגולה לחיים בכפר ערבי נטוש בישראל. הפתרון למצוקות נמצא בארגון ויצו, המסייע בקליטה, ואשר עבורו הופק הסרט הזה. שני הסרטים האחרונים בוימו בידי הבמאי היהודי ג'ורג' לויד ג'ורג'.