דיני חיובים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף נושה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיני החיובים (Law of obligations) הם אחד משני הענפים של המשפט האזרחי, לצד דיני הקניין. הם נחלקים לתחומים שונים, כדלקמן:

כמו כן, נהוג להבחין בין חיובים רצוניים (חוזים) לחיובים בלתי רצוניים (נזיקין, עשיית עושר).

דיני הקניין עוסקים בסטטוס של נכס כלשהו, בעיקר בשאלה איזה אדם רשאי ליהנות מזכות הבעלות וזכויות אחרות שהן כלפי כולי עלמא (כלפי העולם כולו), in rem. לעומתם, דיני החיובים עוסקים במערכת יחסים הנוצרת בין שני אנשים או יותר. החיובים קיימים בין אותם צדדים בלבד. לדוגמה, לפי דיני הקניין, בעל מקרקעין זכאי לדרוש מכל אדם בעולם שלא יכנס אליהם; לפי דיני החיובים, מי שכרת חוזה לרכישת מקרקעין יכול לדרוש את קיום החוזה רק מהמוכר, לא מכולי עלמא. זאת, אף אם מתברר שהמקרקעין שייכים מלכתחילה לאדם שלישי. לכן, נהוג לומר שדיני החיובים עוסקים בזכויות כלפי אדם, in personam. זכות לפי דיני החיובים מכונה גם זכות אובליגטורית.

יסודות החיוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמויות המרכזיות בדיני החיובים הן הנושה והחייב. נושה (creditor) הוא מי שמגיע לו חיוב; חייב (debtor) הוא מי שמוטל עליו חיוב. לנושה יש זכות ולחייב יש חובה.

השימוש במושגים אלו מתפרש על פני כל דיני החיובים, ללא תלות במקור החיוב. כך, למשל, מי שביצע עוולה בנזיקין הופך לחייב ומי שהעוולה בוצעה נגדו הופך לנושה. בחוזים, כאשר אדם מלווה כסף לחברו, המלווה הופך לנושה והלווה הופך לחייב. בדיני עשיית עושר ולא במשפט, המתעשר נעשה חייב והמזכה נעשה נושה.

לעתים קרובות, כל אחד מהצדדים הוא גם נושה וגם חייב: כל צד נושה בחברו את חלקו של האחר בחיוב וחייב לו את חיובו-שלו. לדוגמה, עם כריתת חוזה למכירת חפץ, המוכר נושה את התשלום מהרוכש ואילו הרוכש נושה את החפץ עצמו מהמוכר. חיובים יכולים להיות לא-מוניטריים (נעדרי יסוד כספי), לדוגמה, כאשר הנושה זכאי לדרוש מהחייב שיעשה דבר או שיחדל מעשייתו. קיימות אבחנות רבות נוספות בין חיובים שונים; כך, בין היתר, חיוב יכול להיות מובטח על ידי משכון. במצב זה, עומדת לנושה זכות קניינית הקשורה וכרוכה עם זכותו האובליגטורית.

כדי שיווצר חיוב בעל תוקף משפטי, צריכים להתקיים תנאים ההופכים אותו לכזה. כך, למשל, הסכם שבכבוד[1] אינו חוזה ולפיכך אינו מקים חיוב. לפי התפיסה המקובלת במשפט הקונטיננטלי, לכל חיוב יש ארבעה יסודות (the elements of obligation):

  1. הנושה;
  2. החייב;
  3. נושא החיוב;
  4. הזכות המשפטית לקיום החיוב.

ההיסטוריה של דיני החיובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני החיובים החלו להתפתח במשפט הרומי כדי לכסות על פער שנוצר בין המשפט הרומי המסורתי, שעסק בעיקר בדיני קניין ומשפחה, לבין המציאות בה בני אדם ביצעו עוולות איש כלפי רעהו. עד להתפתחות דיני החיובים, מצבים כאלו הולידו נקמת דם של ממש; בהדרגה, המשפט הרומי עבר מנקמה לפיצוי. דיני החיובים התחילו את דרכם, אם כן, בדיני הנזיקין.[2]

בשלב מאוחר יותר של המשפט הרומי, הופעת הקורפוס יוריס סיוויליס, היה ניתן לראות כבר תורה מאוחדת למדי של דיני חיובים. חיוב מוגדר שם כ"קשר משפטי, המחייב אותנו לבצע פעולה כלשהי בהתאם לחוקי המדינה".[3] כיום, התחום של דיני החיובים, כמושג נפרד, מוכר בעיקר בארצות המשפט הקונטיננטלי.

במשפט המקובל, דיני החיובים התפתחו פחות כדיסציפלינה משפטית ואקדמית נפרדת ויותר כאוסף מושגים קרובים – "חייב", "נושה", "ביצוע" ואחרים – החלים הן בדיני החוזים, הן בדיני הנזיקין והן ביחס לחיובים אחרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דיני חיובים – חלק כללי (דניאל פרידמן עורך, 1994).
  • משה בר-ניב דיני חיובים – חוזים ונזיקין (1995).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גבריאלה שלו "הסכמים ג'נטלמניים (שם זמני)" משפטים לב 3 (2002).
  2. ^ Zimmermann, Reinhard. "The Law of Obligations: Roman Foundations of the Civilian Tradition" (Oxford: Oxford University Press, 1996) 2.
  3. ^ Justinian. "Institute". Trans. John B. Moyle (Oxford: Oxford University Press, 1889) 132.