נזקי שכנים
| משנה | מסכת בבא בתרא, פרק א' - פרק ב' |
|---|---|
| ברייתא | תוספתא, מסכת בבא בתרא, פרק א' |
| תלמוד בבלי | מסכת בבא בתרא, דף י"ז, עמוד א' - דף כ"ז, עמוד ב' |
| תלמוד ירושלמי | תלמוד ירושלמי, מסכת בבא בתרא, פרק ב' |
| משנה תורה | ספר קנין, הלכות שכנים |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנ"ג - סימן קנ"ו |
  | |
נזקי שכנים (או דיני שכנים) הוא ענף במשפט העברי העוסק ביחסים משפטיים המתקיימים בין אנשים החיים בשכנות. מקורו של הענף הוא במשנה, במסכת בבא בתרא (פרקים א-ב). הענף עוסק בזכויותיהם של השכנים ובחובותיהם אחד כלפי השני, וכן ביישוב סכסוכים בין שכנים.
הסוגיות בנזקי שכנים כוללות כללים משפטיים וחברתיים, חלקם לקוחים מדיני נזיקין, חלקם מדיני קניין[דרושה הבהרה], וחלקם ייחודיים לתחומם.
נזקי שכנים אינם בהכרח נזק ממוני או גופני, אלא הם כוללים גם פעולות במרחב האישי המפריעות לשימושו המלא של השכן בחצרו,[1] כדוגמת היזק ראייה.
מקורותיו של ענף נזקי שכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנן דעות הרואות בנזקי שכנים חלק מהענף המשפטי הכללי של דיני הנזיקין, ומנגד, ישנן דעות הרואות בו ענף משפטי עצמאי, הנובע מדיני הקניין.[2] ההצדקה לקיומו של ענף עצמאי נובעת מן הנסיבות המיוחדות של חיים משותפים סביב נכסים שהם בבעלויות נפרדות.[3] נסיבות אלו מציפות נושאים מתחומים שונים – דיני הקניין האישי, תחרות מסחרית, נזיקין, ופרטיות, אשר כולם חוסים תחת דיני השכנים.
המקור המרכזי במשפט העברי העוסק בנזקי שכנים הם הפרקים הראשונים של המשנה במסכת בבא בתרא (פרקים א-ב). פרקים אלו עוסקים בהסדרים שנועדו לאפשר חיים בצוותא של שכנים (בבית, בחצר, בגנה ובבקעה). הסדרים אלה מבקשים למנוע פגיעה באיכות החיים של שכן אחד ע״י חברו, והם קובעים את החיובים המשותפים של השכנים.
בעקבות המשנה העיסוק בהלכות נזקי שכנים נמשך בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, בפרשנים הראשונים על המסכת, ברמב"ם בספרו "משנה תורה" (ספר קנין, הלכות שכנים), ובשולחן ערוך (חושן משפט, הלכות נזקי שכנים).
הרחקת נזיקין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הרחקת נזיקין
ככלל, אדם חייב להרחיק דברים הגורמים נזק לחברו, אפילו כשעושה אותם בתוך רשותו. אף על פי שדברים אלו נעשים באופן שגם אם יזיקו יהיה פטור מלשלם (כדין גרמא בנזיקין), הרי הם אסורים.[4]
נזק ישיר לעומת נזק עקיף[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיון בסיסי בנזקי שכנים מצוי במשנה במסכת בבא בתרא:
מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה. אם הבור קדמה – קוצץ ונותן דמים, ואם אילן קדם – לא יקוץ... רבי יוסי אומר אף על פי שהבור קודמת לאילן – לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו
הבעיה בה עוסקת המשנה, היא נטיעת אילן על ידי אדם בקרבת בור (מאגר מים) של שכנו, כך ששורשי האילן יכולים להזיק לבור. המשנה מציגה מחלוקת בשאלה האם מוטלת חובה על בעל האילן לקוצצו. לדעת חכמים, אכן מוטלת על בעל האילן חובה כזו. מנגד, רבי יוסי סובר שהאחריות היא על הניזק, כי ה'מזיק' עושה את מעשיו ברשותו שלו, ולכן הניזק הוא זה שצריך להרחיק את עצמו.
הגמרא[5] בבא בתרא, מעמתת את דברי רבי יוסי עם מקרה נוסף, בו אדם שם סולם בחצרו, וגורם נזק לשובך של השכן כיוון שהיונים עשויות להיתקע בסולם ולהינזק ממנו. ההלכה במקרה זה היא שבעל הסולם הוא האחראי למניעת הנזק, והוא נדרש להזיז את הסולם.
הסתירה בין שני מקורות אלו, מיושבת כך שלעיתים רבי יוסי דורש מן המזיק להרחיק את נזקיו. כך יהיה במקרה שבו המטרד נעשה בצורה ישירה כלפי השכן, ולא בצורה עקיפה. התלמוד מכנה מקרה זה "גיריה דיליה" (= חיציו שלו [של המזיק]). ההבחנה בין מטרד ישיר למטרד עקיף מופיעה בתלמוד במקרה נוסף, שבו דייר בקומה עליונה גורם נזקי רטיבות לדייר בקומה תחתונה, בשל מים שהוא שופך מדירתו. לפי אחת הדעות חבות התיקון מוטלת על הדייר שבקומה העליונה, כגורם ישיר לנזק.[6] לפי הסברו של רש"י שם:
"היכא דאדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו, כי הכא ששופך המים על ראשו - מודה הוא דלא גרמא דניזקין הוא דתיפטר, אלא מזיק ממש הוא".
בהמשך לדבריו של רש"י יש להבחין בין מים הנשפכים ישירות לקומה התחתונה (נזק ישיר) לבין מים הנספגים בקומה העליונה ולאחר מכן מחלחלים לקומה התחתונה (נזק עקיף). חובת הרחקת הנזק מוטלת על בעל קומה העליונה רק במקרה הראשון, שבו הנזק הוא ישיר.[7] כך פסק הרמב"ם,[8] וכך נפסק גם בטור ובשו"ע.[9]
גודל הנזק וקלות ההרחקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי פוסקים אחרים, המבחן לחיוב הרחקת הנזק אינו ישירות הנזק, אלא גודלו והאפשרות למונעו. כך קובע הרא"ש בתשובותיו.[10] -לפי דבריו חיוב הרחקת הנזק מוטל על המזיק כאשר הנזק הוא גדול או כשהנזק גורם הפרעה לשימוש הקבוע של הניזק בנכסיו. באופן אחר החיוב להרחיק את הנזק תלוי בעלויות ההרחקה. החיוב יוטל אם המזיק יכול לסלק את גורם הנזק בקלות, ללא הוצאת כספים רבים וללא טירחה מרובה, או, לחלופין, אם אין לניזק אפשרות סבירה להתרחק מן המזיק.
הדיין הדן בדבר צריך לשקול את כלל התנאים הנזכרים לעיל, ולדון בכל מקרה לגופו.[11]
הרחקת נזקים – דיני נזיקין או יחסי שכנים?[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשונים נחלקו בהבנת המושג "הרחקת נזיקין". הרי"ף והרמב"ם (ובעקבותיהם השולחן ערוך) סבורים כנראה[דרושה הבהרה] שיסוד הרחקת נזיקין הוא בדיני הנזיקין (להלן – הגישה הנזיקית). לכן לפי רבי יוסי יש להבדיל בין נזק ישיר לגרמא ובין כוח ראשון לבין כוח שני, לפי הדין המקובל בכלל דיני הנזיקין. מנגד, הרא"ש והמרדכי (ובעקבותיהם הרמ"א) סבורים כנראה שיסוד הרחקת נזיקין בשכנים הוא ברצון ליצור שכנות טובה, ולכן יש לצמצם את זכויותיהם של השכנים ולהטיל אחריות נזיקית רק כאשר הזכויות מתנגשות (להלן – גישת יחסי שכנים).[12] ע"פ הגישה הנזיקית על דין 'הרחקת נזיקין' חלים דיני הנזיקין הרגילים כגון: הגדרת פשיעה, הגדרת כחו (של האדם), ועוד. כך גם כשהנזק נגרם בגרמא - פטור, ואם בגרמי – חייב, כמקובל בדיני הנזיקין. ע"פ גישת יחסי השכנים, 'הרחקת נזיקין' נועדה להסדיר יחסי שכנות, כך שכל אחד יוכל להשתמש בתוך שלו בלי הפרעה. דיני נזיקין אינם ההסדר המתאים לכך.
בהלכות שכנים יש שני היבטים, האחד חיובי והאחר מניעתי. היסוד החיובי הוא, שאדם אדון ברכושו, ויש לו זכויות הנובעות מכך. לכן הוא יכול להשתמש ברכושו ככל העולה על דעתו, כל עוד השימוש אינו מגביל שימוש של חברו ולא מזיקו. היסוד המניעתי מתקיים במקרה של התנגשות אינטרסים וזכויות בין השכנים. אם הנזק גדול ותדיר, והשכן (הנפגע) אינו יכול להימנע ממנו בנקל, על השכן הפוגע לסלקו, על אף שהוא משתמש ברכושו ובתוך שלו. מאידך, אם הנזק קטן יחסית, קל לתיקון, וגם אינו קבוע, והניזק יכול בקלות להימנע ממנו, על הניזק להרחיק את ההטרדה, ואין להגביל את זכויותיו של הראשון על עוד הוא פועל לפי דין. על פי גישה זו, על בית הדין לדון בכל מקרה לגופו של עניין, ולשקול את הפרת הזכויות מול הנזק הנגרם. התנאים השונים ממקום למקום ומזמן לזמן, מצריכים היוועצות בבית הדין ("בקיאין"),[13] והפעלת "שיקול הדעת על מי למנוע ההיזק".[14]
תשלומי נזק[עריכת קוד מקור | עריכה]
חובה להרחקת נזיקין אינה גוררת אחריה בהכרח חובה לשלם את הנזק, אם חובת ההרחקה לא בוצעה. למעשה, נחלקו ראשונים בדבר: לדעת הראב"ד אם לא הרחיק את אחד ההיזקים שהיה עליו להרחיק, וגרם נזק לחבירו - פטור מלשלם, משום שגרימת הנזק עקיפה, וגרמא בנזקין פטור.[15] לעומתו, בעל העיטור מחייב לשלם.[16]
בשאלת התשלומים ישנן דעות ראשונים נוספות, והמרכזיות בהן הן דעת הרמב"ם,[17] הרמב"ן, המהרש"ל, ונתיבות המשפט.[18]
עקב ריבוי הדעות קשה להכריע בשאלת חיוב התשלומים, ואף השו"ע משאיר זאת במחלוקת:
"סמך באחד מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו יש מי שפוטר מלשלם ויש מי שמחייב".[19]
עם זאת, לפי כל השיטות נראה שיש שני מקרי קצה בהם חיוב התשלומים הוא מוסכם: אם אדם עושה בשלו בלי פשיעה ומבלי לגרום נזק במישרין, ובנוסף מרחיק את ההיזק באופן סביר וכדין אם הזיק - פטור מלשלם. לעומת זאת, אם לא שמר על כללי ההרחקה, ולחלופין, עשה את מעשיו בתוך שלו בפשיעה, והזיק על ידי מעשה ידיו - חייב לשלם, אפילו לשיטת הראב"ד.[20]
מחילה וחזקת תשמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדם הנוהג להשתמש בחפציו או בחצרו של שכנו, והלה ידע ושתק – עומדת לזכות המשתמש חזקת תשמישים, כלומר, השכן אינו יכול למנוע את השימוש ולטעון שהוא מפריע לו, אלא אם כן מחה כנגד השימוש מתחילתו . אם לא מחה ההנחה היא שמחל לחברו על השימוש, והוא לא יכול לחזור בו לאחר מכן.[21]
עם זאת, הגמרא מציינת שיש דברים שלא ניתן למחול עליהם, כגון "קוטרא" – ריח רע.[22] המשמעות היא שגם אם השכן לא מחה על הריח הרע – לא נאמר שמחל, ולכן בכל רגע שימחה, קמה חובה לסלק את הריח הרע.
נזקי רעש[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשנה במסכת בבא בתרא עוסקת בנזקי רעש של שכנים:
"חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסים ומקול היוצאים. אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק, ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחיים ולא מקול התינוקות."[23]
המשנה מתארת מקרה בו בן חצר מעוניין לפתוח חנות בחצר, ופתיחת החנות תוביל לתנועה ערה ורועשת של אנשים בחצר. המשנה קובעת כי השכן יכול למנוע את פתיחת החנות בגין הרעש שעלול להיווצר. לעומת זאת, אדם יכול ליצור כאומן בחצרו ולמכור את הסחורה מחוץ לחצר, ושכנו אינו יכול למנוע זאת ממנו בטענה שרעש כלי העבודה מפריע לו.
באשר להבחנה בין מטרד בגין חנות (ברישא) לבין מטרד בגין אומנות (בסיפא) הוצעו הסברים שונים:[12]
א. גישת הרמב"ם[24] - עקרונית ניתן למחות גם על רעש שבגין אומנות. ההבחנה בין חנות לאומנות היא לעניין חזקה בעשיית הרעש. לרעש החנות (קול הנכנסים והיוצאים), לא מועילה חזקה (בדומה לקוטרא ובית הכסא). לרעש האומנות (קול הפטיש), - מועילה חזקה.[25]
ב. גישת הרמב"ן ורשב"א[26] - רעש אינו נחשב למטרד, ולכן לא ניתן למחות על קול הפטיש. המטרד שב"קול הנכנסים והיוצאים" אינו רעש אלא ההפרעה לתנועה בחצר, הנגרמת על ידי הלקוחות שמגיעים לחנות.
ג. גישת התוספות[27] - רעש שאדם עושה ברשותו (קול הפטיש) – אינו מטרד, ולא ניתן למנוע אותו רעש הנעשה בחצר המשותפת לשניהם (בחנות שבחצר), הוא מטרד ולכן רשאי השכן-השותף בחצר למחות כנגד הרעש ולמנוע אותו.[28]
ד. גישת המאירי[29] - חכמים לא מנעו מאדם לעשות ברשותו דברים שמקובל לעשותם בבית פרטי, כמו אומנות בפטיש ובריחיים. לעומת זאת, פעולות שלא מקובל לעשותן בבית פרטי, כמו מסחר (חנות) - הן מטרד, ושכן יכול לתבוע את מניעתן.
ה"שולחן ערוך" מבחין, בדומה לרמב"ם, בין רעש 'מקובל' – שאינו מטרד, לבין רעש חריג – שניתן למחות כנגדו, אלא אם למרעיש יש חזקה על עשיית הרעש:
"חנות שבחצר – יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו – אין אנו יכולים לישון מקול הנכנסים והיוצאים, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק. אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחיים, מאחר שכבר החזיק לעשות כן, ולא מיחו בידו".[30]
הרמ"א פסק כשאר הראשונים, הסבורים שקול הפטיש אינו מטרד. עם זאת, לא פירש באיזו מגישות הראשונים הוא מצדד. הרמ"א מוסיף מבחן להגדרת מטרד – רגישותו של השכן כלפי המטרד. לפי מבחן זה הדין משתנה בין אדם חולה לבריא:
"ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם – יכולים למחות".
האחרונים ערערו על פסק הרמ"א, משום שמבחן הרגישות הוא סובייקטיבי ביותר, וקשה לקבוע מיהו "חולה שרעש מזיק לו".[31]
ה'חזון איש' מגביל את פסק הרמ"א למקרים בהם מניעת הרעש לא פוגעת בשימוש העיקרי של אדם ברשותו. מנגד, כאשר הפעילות המטרידה היא השימוש העיקרי ברשות, היא לגיטימית אף על פי שהדבר מפריע לשכן ה"חולה".[12]
ככלל נראה שרעש שמקובל לעשותו ולא נחשב כחריג – אינו מטרד, ואילו רעש חריג – אסור. כך למשל אדם רשאי לגדל בביתו ילדים גם אם הם מרעישים, אבל אינו רשאי להפוך את ביתו למפעל גדול ורועש.[12]
המשפט העברי אל מול החוק במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד השיקוליים המרכזיים בפסיקה בדיני שכנים הוא מנהג המדינה[32]. נכון ל-2021, בתי דין רבים מיישבים סכסוכי שכנים באמצעות פסיקה המשלבת שימוש בחוק המקרקעין ובחוק התכנון והבנייה, מהם ניתן ללמוד מהו "מנהג המדינה", ומה הן הציפיות הקנייניות והנורמטיביות בין שכנים.[33] כמו כן, ניתן ללמוד מן החוק על מידת ההתחשבות בשכנים, לעניין תכנון ובנייה במרווחים מסוימים בין בתים ובין חלונות, וכן על נורמות ראויות של בניה פרטית תוך שמירה על מרחב מספיק של שטחים ציבוריים.[34]
בעניין הרחקת נזיקין, ניתן ללמוד מחוק המקרקעין, כי כחלק מהתפישה של החיים בבית משותף, האחריות של כל דייר בבית היא על שטחו. בנוסף, ישנם שטחים המוגדרים כ"שטח משותף", אשר שייכים לכל דיירי הבית המשותף והאחריות עליהם מוטלת על כל דיירי הבית. חוק זה תקף גם לפי ההלכה, משום שהוא קובע את מנהג המדינה[35] וכפי שפוסק הרמב"ם:
"וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג."[36]
לחוק המקרקעין מעמד הלכתי גם מסיבה נוספת והיא קניינית: הרישום בטאבו כפוף לחוקי המקרקעין, והואיל והצדדים מעוניינים שהמכירה תהיה רשומה בטאבו, הם מקבלים עליהם את הוראות החוק.[33]
בתי המשפט בישראל משבצים מעת לעת מקורות מהלכות נזקי שכנים בפסיקותיהם. כך לדוגמה, השופט קיסטר עסק בשתיקתו של הנפגע כמחילה על הנזק, תוך שימוש בדיני שכנים בפסק דינו בבג"ץ 182/75;[37] השופט ח. כהן עסק בגרימת נזק בעקיפין וחובת הרחקת נזיקין בע"א 302/67;[38] ועוד.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הרב שלמה לוי, נזקי שכנים, תורת הר עציון.
- ^ פרופ' זאב לב "נזקי שכנים בבית משותף", תחומין יא תש"ן, 378-369, 73, 74; הרב יאיר וסרטיל "יסודות דיני נזקי שכנים" אתר ישיבה (תשע"ו).
- ^ הרב משה פאלוך "חצר השותפים – יחיד, קהילה והקניין האישי. עיון בספרות התנאים" תזה, בר-אילן, תשעא. בעמ' 81.
- ^ אנציקלופדיה תלמודית כרך י, הרחקת נזיקין, עמ' תרכח.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ב, עמוד ב'
- ^ בבלי, בבא מציעא קיז, ע"א.
- ^ ראה המאירי, בבא מציעא שם: "אבל אם הייתה התקרה חשובה עד שאין המים יורדים מיד, אלא נבלעין ולאחר שעה מיטפטפין ויורדים ומנטפין, על התחתון לתקן ולהרחיק עצמו מן הנזק."
- ^ רמב"ם, הלכות שכנים, י, ו: "בעל העלייה שהיה שופך מים והן יורדין על חדר למטה - אם הייתה שם מעזיבה, שהמים כלים בה בעת שפיכה אחר שיפסיק עליון מלשפוך יתבלע המים וירדו וינטפו על התחתון, צריך התחתון לתקן ולהרחיק מן עצמו הנזק; ואם אין שם מעזיבה, אלא כשישפוך ירדו המים מיד, הרי זה כמזיק בחציו, והעליון מתקן, או ימנע מלשפוך וכל כיוצא בזה."
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנ"ה, סעיף ד'. ראה עוד פרופ' זאב לב "נזקי שכנים בבית משותף", תחומין יא תש"ן, 378-369.
- ^ תשובות הרא"ש, כלל קח, י. ראה, בדומה, שו"ת הריב"ש, סימן תקיז; חזון איש, בבא בתרא יד, יג.
- ^ כך עולה מדברי הראבי"ה המובאים במרדכי (ב"מ, פ"י), בבואו להסביר את דברי הרמ"א בחושן משפט, סימן קנה, סעיף ד. ועל-פי זה פסק החזו"א, ב"ב, יד, ; פרופ' זאב לב "נזקי שכנים בבית משותף", תחומין יא תש"ן, 378-369, 73.
- ^ 1 2 3 4 הרב מרדכי רלב"ג "נזקי שכנים: רעש, היזק ראיה, ורטיבות" תחומין כג תשס"ג, 442-434.
- ^ רמ"א, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנ"ה, סעיף ד'.
- ^ חזון איש, בבא בתרא יד, יד.
- ^ שו"ע, חו"מ, קנה, לג; טור, חו"מ, קנה, סעיף מט בשם הראב"ד.
- ^ שו"ע, חו"מ, קנה, לג; טור, חו"מ, קנה, סעיף נ בשם העיטור. מדברי בעל העיטור, וכן מסיכום דבריו על ידי הרא"ש, עולה שבמקרים שקיימת סבירות שהנזק יקרה, אזי אפילו הרחיק כשיעור שקבעו חכמים, מכל מקום חייב לשלם ככל בעל ממון שממונו הזיק.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות שכנים, פרק י"א, הלכה ג'. מדברי הרמב"ם משמע שחיוב התשלומין חל רק "אם הזיק בעת הנדנוד", ולכן לא ברור אם יחול חיוב תשלומים בכל המקרים שיש בהם חיוב הרחקה.
- ^ הרמב"ן חילק בין נזקים עקיפים שונים – בחלקם חייב ובחלקם פטור, לדעת מהרש"ל שיעורי ההרחקה אינם קבועים, ותלויים בדרכי השימוש, ונתיבות-המשפט,תולה את חיוב התשלומין בכך שהמזיק היה צריך לבטל את שימושו בחצרו. להרחבה ראו פרופ' זאב לב "נזקי שכנים בבית משותף", תחומין יא תש"ן, 378-369, 76.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנה, סעיף לג.
- ^ כך לפי מאמרו של הרב מרדכי רלב"ג "נזקי שכנים: רעש, היזק ראיה, ורטיבות" תחומין כג תשס"ג, 442-434.
- ^ הרב חיים סבתו "הלכות שכנים/היזק ראיה", מעליות ד, מעלה אדומים, תשמג, עמ' 10-4.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ג, עמוד א'.
- ^ משנה בבא בתרא ב, ג.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות שכנים, פרק ו', הלכה י"ב.
- ^ נתיבות-המשפט (קנו,א) מבאר את ההבחנה בין שני סוגי הרעשים: "דווקא בנכנסים ויוצאים, שבכל יום ויום איכא נכנסים ויוצאים אחרים (רעש משתנה), לא מהני חזקה נגדם, דדמי לקוטרא שיכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל. משא"כ קול הפטיש (רעש קבוע) - אחד הוא - מהני חזקה."
- ^ חידושי רמב"ן, ב"ב, כ, ב; רשב"א, ב"ב, כ, ב ד"ה חנות שבחצר
- ^ תוספות, מסכת בבא בתרא, דף כ"א, עמוד א', ד"ה גרדי.
- ^ כך מתפרשת שיטת התוס' בסמ"ע, קנו, י.
- ^ מאירי, בית הבחירה, ב"ב, כא, א. ד"ה אחד מבני חצר.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנ"ו, סעיף ב'.
- ^ חזון איש, בבא בתרא, יג, יא.
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק א', משנה א'.
- ^ 1 2 הרב יועזר אריאל, הרב בניהו ברונר, הרב אורי סדן, מחלוקות בין שכנים, ארץ חמדה גזית 72113, אתר דין תורה. https://www.dintora.org/article/348
- ^ חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965.
- ^ הרב יועזר אריאל, הרב בניהו ברונר, הרב אורי סדן, מחלוקות בין שכנים, ארץ חמדה גזית 72113, אתר דין תורה.https://www.dintora.org/article/348
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מכירה, פרק כו, הלכות ז-ח.
- ^ בג"ץ 182/75 בטון מוכן "תדיר" בע"מ נ' ראש עירית פתח-תקוה, פ"ד ל(1) 314,312,311, מתוך נחום רקובר, המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל 545 (כרכים א-ב, 1989).
- ^ ע"א 302/67 מפ"י בע"מ ואח' נ' משק אשכנזי ושות', פ"ד כב(1), 211, 218-220. מתוך נחום רקובר, שם 550 (כרכים א-ב, 1989).