נחום וייספיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נחום וייספיש
נחום וייספיש.jpg
לידה 13 במאי 1887
י"ט באייר ה'תרמ"ז
ירושלים
נרצח 3 ביולי 1938 (בגיל 51)
ד' בתמוז ה'תרצ"ח
פוריידיס
מדינה ישראל
מקום קבורה הר הזיתים
מקום מגורים ירושלים, המושבה מאיר שפיה
מקצוע חקלאי
צאצאים יעקב וייספיש, מינה לאה (וייספיש) אייזנשטיין, יוכבד (וייספיש) לוי, ר' שלמה זלמן וייספיש, מרים (וייספיש) לונדין, יחיאל וייספיש, אהובה ליבא (וייספיש) אפל, מלכה (וייספיש) גולדברג, עקיבא יוסף וייספיש, מנוחה (וייספיש) רקובסקי, חיה אסתר (וייספיש) נוביק
מספר צאצאים 11

נחום וייספיש (י"ט באייר ה'תרמ"ז, 13 במאי 1887ד' בתמוז ה'תרצ"ח, 3 ביולי 1938) היה מבני קהילת מאה שערים בירושלים ומאיכרי המושבה מאיר שפיה. פעל לקרב בין אנשי היישוב הישן בירושלים לבין ההתיישבות העובדת והחלוצים. נרצח על ידי כנופיית פורעים ערבים ב-1938. רציחתו גרמה להתפוררות ההתיישבות החקלאית בשפיה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחום וייספיש נולד בירושלים בשנת י"ט באייר ה'תרמ"ז (13 במאי 1887) לרבי דוד בהר"ן ולשרה שלזינגר, בתו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר. מצד אביו היה נכדו של רבי נחום לעווי, הידוע גם כ"צדיק משאדיק", ולמעשה הוא נקרא על שמו. נחום היה הילד השביעי מתוך שמונה ילדים.[1] בילדותו, למד נחום בישיבת "עץ חיים". בגיל 17 שודך לבתו של חיים דב קנטור - שידוך שהיה יוצא דופן מאוד באותם הימים, בין בתו של איש עובד אדמה מן המושבות לבין בחור ישיבה מנטורי קרתא. ר' חיים דוב, שגר במושבה מאיר שפיה, רצה שבנותיו יתחתנו עם בחורי ישיבה טובים מירושלים, ולכן, לפי תנאי החתונה היה מוכן לממן את חתנו כדי שיישב וילמד תורה. ציפורה רחל (שנודעה בכינויה "פייגה רוח'ל"), בתו של חיים דב, הייתה עלמה יפה ומטופחת, בת 18, גדולה בשנה מחתנה. ר' נחום אכן המשיך ללמוד בישיבת "אוהל משה" על חשבון חותנו. את ישיבת "אוהל משה" ניהל אביו, ר' דוד בהר"ן (בן הרב נחום). נחום נחשב לאחד מבחורי הישיבה המבריקים ביותר וכממשיך של אביו. ואולם לאחר כשלוש שנים, הוא החליט להפסיק את לימודיו בישיבה ועבר לשפיה לעבוד את האדמה. הוא האמין שעבודת האדמה תאפשר לו לקיים את מצוות ארץ ישראל הלכה למעשה. מעבר זה נעשה בהשפעת שלושה גורמים משמעותיים: בהשפעת סבו הרב עקיבא יוסף שלזינגר (בעל הלב העבר"י), שהיה מבוני ומתיישבי פתח תקווה. בהשפעת אשתו, שהתגעגעה לביתה בשפיה ובהשפעת חותנו ר' חיים דב (קנטור) אשר הראה דוגמה אישית בעבודת האדמה ובאמונה שיש אפשרות לגשר בין היישוב הישן לבין עבודת האדמה.[2] נחום וייספיש ואשתו פייגה רוח'ל יצאו בסביבות 1903 לשפיה הקטנה והמבודדת. העדות היחידה שיש על מעבר זה, היא ציטוט מדבריו של וייספיש: "אדם העוסק ביישוב ארץ ישראל יכול לשלב בעבודתו גם לימוד תורה, וליישם את הלימוד הקשור בהלכות הקשורות לארץ הלכה למעשה" (דברי החת"ם סופר).[3]

החיים בשפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפער הגדול בין חייו כתלמיד ישיבה בירושלים לבין חייו כחקלאי בעל אדמות במקום קטן ומבודד היה גדול מאוד. ר' נחום קיבל מחותנו ר' חיים דוב בית מגורים ושטחים לחקלאות והחל לפתח את המשק. היו לו שטחים רחבים של מטעים, פלחה, זיתים וכרמים. הוא גם היה אחראי על כשרות הענבים מהעורלה ביקב זכרון יעקב ופיקח על כשרות החלב, שקנה מן הערבים בכפר פוריידיס, עבור תעשיית הגבינה שהקים במשק שלו.[4][5] הרבה מתוצרתו החקלאית העביר לירושלים לתמיכה בבית אביו ובכולל ורשה, שסבל ממחסור החל מהתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. אנשי הכולל חיו בתנאי רעב. על כן התוצרת החקלאית ששלח נחום וייספיש לירושלים הייתה מקור חיים למשפחתו ולשכניו. הוא נהג לשלוח ברכבת לירושלים פחים של כיכרות גבינה מחלב עזים ("שפיה ד'קז" = הגבינה משפיה), קמח בשקים, פחי שמן ובורגול, פחי זיתים כבושים ואפילו עופות שנשחטו בירושלים[6][5]. בכל הפעולות הללו המשיך את המודל הייחודי שבו התחיל חותנו ר' חיים דב, האיכר החרדי-הציוני. מכריו ראו בו אישיות ייחודית בדמותה ובפעולותיה, שנודעה בזכות השילוב שעשה בין תורה לעבודה.[7]

לפי עדותו של ליפא ויסמן, בן הדור השני למייסדי שפיה, שניתנה לחוקר תולדותיהן של מושבות העלייה הראשונה שאול דגן: "חורף וקיץ באשמורת שלישית, היה ר' נחום וייספיש רותם את עגלתו ועליה כדים וסירים לחליבה, ועושה דרכו לפוריידיס. שם היו הרועים חולבים הישר לכלים של ר' נחום, שלא תהיה חלילה טריפה..."[3]

נחום וייספיש עומד רביעי ומשמאל. אשתו פייגה רוחל עומדת לידו. לפניו יושבת בתו ומאחוריו על העגלה יושבים שאר ילדיו
תמונת האיכרים מהמושבה מאיר שפיה: נחום וייספיש עומד רביעי משמאל. אשתו פייגה רוח'ל עומדת לידו. לפניו יושבת בתו ומאחוריו על העגלה יושבת קבוצה נוספת של ילדיו.

ערב מלחמת העולם הראשונה התארגנה משלחת רבנים ירושלמיים בראשות הרב קוק והרב זוננפלד על מנת לבנות גשר אידאולוגי בינם לבין בני המושבות כאשר הגיעו לשפיה הם התקבלו בכבוד רב על ידי בני המושבה. באחד מעיתוני התקופה מתואר את האירוע:

"קבלת הפנים הייתה חמה ונלהבת. עוד בטרם נכנסה העגלה למושבה כבר עמדו בני המקום וציפו לה. הילדים היו מלובשים בבגדי חג והחזיקו בידיהם זרי פרחים. לפתע הבחינו הרבנים בתופעה מוזרה. מול העגלה צעדה קבוצת איכרים כשבידיהם כיכרות לחם וצרורות מלח, וביניהם אחד בעל קומה ואדום זקן, כשהוא לבוש ב"קפטן" (קפוטה) ירושלמי מוזהב ולראשו שטריימל גדול. "חובש שטריימל בשפיה?" פרצה קריאת תימהון מהרבנים. זה ר' נחום ר' דוויד'ס (של דוד בהר"ן) והוא גר כאן קרוב לעשר שנים - איכר מבני ירושלים, תלמיד חכם וחובש שטריימל לראשו – צריכים לברך עליו שהחיינו."[8]

30 שנים חי נחום וייספיש בשפיה והיה דמות יוצאת דופן בחיי המושבות בארץ: בן ישיבה מירושלים, העובד גם את אדמתו ומעורה בחיי המושבה. ביתו היה פתוח לכל והכנסת האורחים שלו הייתה מן המפורסמות. בביתו התארחו איכרים, פועלים, חלוצי העלייה השנייה, חברי ההגנה וערביי הסביבה. כולם אהבו וכיבדו אותו.[6] למרות היותו איכר, לא שינה נחום את לבושו הירושלמי.

רצח ר' נחום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי מאורעות הדמים תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) ביום ד' בתמוז תרצ"ח (3 ביולי 1938), יצא נחום השכם בבוקר כדרכו לפוריידיס. הוא נהג לעשות זאת כי שנה זו הייתה שנת שמיטה. על כן בשנה זו הרחיב וייספיש את משק החלב והגדיל את אספקת מוצרי החלב לקהל, שסמך על השגחתו (הקהל הירושלמי). כדי לספק את הדרישה, רכש וייספיש חלב אצל תושבי הכפר השכן, ומדי בוקר יצא לשם להשגיח על החלב בשעת החליבה.[3] בדרך בין זכרון יעקב לבין פוריידיס הוא נורה, כנראה, בידי כנופיות ערבים שהסתובבו באזור. הוא הובא לקבורה בבית הקברות שעל הר הזיתים בירושלים. ראשי היישוב הישן הירושלמי ליוו אותו למנוחות יחד עם אנשי שפיה וזכרון יעקב ונכבדי הערבים בסביבה. יו"ר ועד המושבה שפיה הספיד אותו על הר הזיתים ואמר: "הבאנו לך ירושלים גיבור. גיבור הלאום והדת".[9] נחום וייספיש הניח אישה, ארבעה בנים ושבע בנות. פחי החלב, שנשארו זרוקים במקום הירצחו של נחום, לא הוזזו ממקומם במשך שנים מפאת הכבוד והקדושה שייחסו לו ערביי פוריידיס. הם היוו מעין מצבה לזכרו.[4]

תיאור האירועים ביום הרצח מתוך ספרו של שאול דגן "מזמארין לזכרון יעקב":[10]

"כשפרצו המאורעות החלו כולם להפציר בו שיחדל ממנהגו לצאת יחידי ובטרם שחר לפוריידיס, שמא יארבו לו וירצחוהו, אבל ר' נחום לא נעתר להפצרות ולא פסק ממנהגו. נסתיימה השבת ור' נחום כהרגלו באשמורת השלישית רתם את עגלתו, העמיס עליה את הכדים והסירים, טען את רובהו ויצא לדרך. בשעת בוקר מוקדמת הבחין אחד האיכרים באחת מפרדותיו של ר' נחום שהיא עושה דרכה למושבה, ועליה הרתמות. האיכרים נזעקו וכעבור זמן קצר נתגלתה גופתו נקובת הכדורים של ר' נחום וייספיש מוטלת על עגלתו. רוצחיו ארבו לו וירו בו בגבו, הם לא העזו לצאת מולו פנים אל פנים",[10] נרצח בידי כנופיה ערבית בד' תמוז תרצ"ח במהלך המרד הערבי הגדול ודמותו היא עד היום אחת מדמויות המופת של החברה החרדית הירושלמית.

מותו הוסיף להתפוררות ההתיישבות בשפיה. רוב משפחות האיכרים עזבו את המשקים ועברו לזכרון יעקב.[11][3] במקום נשאר רק המוסד החינוכי.[3]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אליעזר ריבלין, ספר היחס - צאצאי נחום לעווי ומינה לאה לבית ריבלין, 2010
  2. ^ דוד תדהר, חיים דוב (קנטור), אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, 1947, עמ' 588
  3. ^ 1 2 3 4 5 יואב רגב, מאיר שפיה מושבה בכרמל, ישראל: אחיאסף הוצאת ספרים בע"מ, 2008, עמ' 106 - 107; 115 - 116
  4. ^ 1 2 משרד הביטחון - אגף השיקום היחידה להנצחת החייל, יזכור - פרשיות חייהם ומותם של הקורבנות בדרך להקמת מדינת ישראל משנת תר"ך ועד ט"ז בכסלו תש"ח (1860 - 29.11.1947), ישראל: משרד הביטחון, 1993, עמ' 96
  5. ^ 1 2 מנחם תלמי, ללא ממשל צבאי, מעריב, 22 בפברואר 1963, עמ' 5, באוסף העיתונות באתר הספריה הלאומית nli.org.il
  6. ^ 1 2 יוסיפה נחשון, סבתא מרים מספרת - מרים לונדין, ישראל: סטודיו צפריר, 2011, עמ' 29
  7. ^ יוסי לונדין, ר' חיים דוב קנטור - איש שפיה, מגד ירחים, סיוון תש"ע, בית הרב - הרב קוק
  8. ^ המסע של הרב קוק לקירוב לבבות בארץ ישראל, web.nli.org.il
  9. ^ החקירה ברצח נחום וייספיש, עיתון "דבר", 4.7.1938, עמ' 1, 3, באוסף העיתונות באתר הספריה הלאומית nli.org.il
  10. ^ 1 2 ש' דגן, מזמארין לזכרון יעקב, 1988, עמ' 111
  11. ^ מתוך מכתבו של ר' חיים דוב להנהלת פיק"א, בו הוא מבקש לאפשר לאלמנה וילדיה לקבל דירה בזכרון יעקב, כי רוב המשפחות כבר עברו או נמצאות בשלבי מעבר. הוא גם מציין שר' נחום לא רצה לעבור והוא זה שתמך במשפחות שגרו במאיר שפיה.