נחלת שבט יששכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נחלות שבטי ישראל. נחלת שבט יששכר צבועה באדום בצפון מפת ההתנחלות השבטים

נחלת שבט יששכר נקבעה בגורל הרביעי, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. תיאור התיישבותו של שבט יששכר בנחלתו מופיע בספר יהושע, פרק י"ט, פסוקים י"ז-כ"ג. נחלת השבט השתרעה מן הירדן עד אזור מגידו ומהתבור עד סביבות בית שאן.

גבולות נחלת השבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור הנחלה המופיע בספר יהושע, פרק י"ט, פסוקים י"ז-כ"ג אינו נותן מענה דיו להבנת גבולו של השבט. ניתן להבין את גבולו לפי תיאור נחלת שבט מנשה אשר לו גבול עם נחלת יששכר הפוגע בתבור מצידה המזרחי של הנחלה ואז פוגש הגבול מערבית את הערים דברת וכסולת שם ימשיך הגבול דרומה ויעבור באזור שריד בתחומי נחלת שבט זבולון. (שריד מזוהה עם תל שדוד). והעיר שונם בתחומי הנחלה ומשם ליזרעאל. מיזרעאל ממשיך הגבול מזרחה לעבר עמק חרוד עד שהוא נפגש עם הירדן.[1]

רשימת ערי הנחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שישה עשר ערים ברשימה המופיעה בספר יהושע:

יז לְיִשָּׂשכָר--יָצָא, הַגּוֹרָל הָרְבִיעִי: לִבְנֵי יִשָּׂשכָר, לְמִשְׁפְּחוֹתָם. יח וַיְהִי, גְּבוּלָם--יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת, וְשׁוּנֵם. יט וַחֲפָרַיִם וְשִׁיאֹן, וַאֲנָחֲרַת. כ וְהָרַבִּית וְקִשְׁיוֹן, וָאָבֶץ. כא וְרֶמֶת וְעֵין-גַּנִּים וְעֵין חַדָּה, וּבֵית פַּצֵּץ. כב וּפָגַע הַגְּבוּל בְּתָבוֹר ושחצומה (וְשַׁחֲצִימָה) וּבֵית שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹּצְאוֹת גְּבוּלָם הַיַּרְדֵּן: עָרִים שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. כג זֹאת, נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-יִשָּׂשכָר - לְמִשְׁפְּחֹתָם: הֶעָרִים, וְחַצְרֵיהֶן.

יהושע יט, יז-כג

החוקר הגרמני אלברכט אלט גרס כי שורה של אירועים מקומיים קשרה את התנחלות יששכר בחורבנה של שונם המקראית. שונם נחרבה בידי מלך שכם, כפי שמתואר במכתבי אל-עמארנה. שליט שכם שיתף פעולה עם מנהיגי ערים אחרות והחריב ערים נוספות בסביבה וכך נוצרה הזדמנות להתיישבות השבט. לפי הכתוב במכתבי אל עמארנה ומדרש שמו הכתוב בברכת יעקב: (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוקים י"ד-ט"ו), ייתכן כי השבט היה משועבד לערים כנעניות באזור וביניהן מגידו. במכתבי אל עאמרנה נכתב כי מלך מגידו עבר בעזרת פקידי המס בנחלות באזור שונם לאחר חורבנה, מסבירה את הפסוק בברכת יעקב לבניו: "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד."[2] ועם ההסבר לשמו של השבט איש-שכר. אלט הגיע למסקנה כי לשבט יששכר לא היה קיום עצמאי והוא נתלה בקיומו בשבט מנשה, ולמסקנה זאת הוא מגיע בעזרת הפסוק המופיע ביהושע י"ז: יא וַיְהִי לִמְנַשֶּׁה בְּיִשָּׂשכָר וּבְאָשֵׁר בֵּית-שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת-יֹשְׁבֵי דֹאר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי עֵין-דֹּר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי תַעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת".[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל אחיטוב, מקרא לישראל: יהושע, ירושלים, מאגנס, 1995, ע"מ 308
  2. ^ ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק ט"ו
  3. ^ צבי גל, רמת יששכר: התיישבות קדומה באזור שוליים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1980, ע"מ 86-85