נחמיה רבין

נחמיה רבין
	נחמיה רבין, 1940
לידה	3 בפברואר 1886; סידורוביצ'י, האימפריה הרוסית
פטירה	5 בדצמבר 1971 (בגיל 85); מנרה, ישראל
מדינה	ישראל

נחמיה רבין (רביצוב) (3 בפברואר 1886 – 5 בדצמבר 1971^[1]) היה פעיל ציבור, חבר מועצת עיריית תל אביב, מועצת פועלי תל אביב, ופעיל מרכזי ב"הגנה". אביו של ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבין נולד למנחם רביצוב וללאה בשנת 1886 בסידורוביצ'י (אוק') באימפריה הרוסית (באוקראינה המודרנית). הוא התייתם מאביו בגיל עשר. בשנת 1904 בגיל שמונה עשרה נסע לארצות הברית, שם שינה את שם משפחתו לרבין. היה פעיל בתנועת פועלי ציון, ובמועדון "פאריין יידיש קולטור" בשיקגו.

בשנת 1917 התגייס לגדוד העברי, שהוקם בארצות הברית על ידי יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון, והפליג עם הגדוד לקנטרה במצרים. הוא שירת בגדוד 39 של קלעי המלך ואחר כך בגדוד 38. הוא הגיע עם הגדודים לארץ ישראל. לאחר פירוק הגדודים העבריים, התעקשו הוא וחבריו שהבריטים יאפשרו להם להישאר בארץ ישראל ולבסוף הסירו הבריטים את התנגדותם לכך. בארץ למד את תחום תקשורת טלפונים, והתקבל לעבודה ממשלתית כמפקח על רשת הטלפונים מראש הנקרה ועד שפרעם, אולם משרדו היה בירושלים.

בעקבות מאורעות תל חי, התארגן ועד הגנה בירושלים בראשות זאב ז'בוטינסקי, בין חברי הוועד נמנו נציגי השומר רחל ינאית, וצבי נדב, נציג ארגון מכבי אביעזר ילין ושני נציגים של החיילים המשוחררים מהגדודים, נחמיה רבין ו-יהושע צ'צ'יק. בניגוד לז'בוטינסקי שסבר שיש להקים ארגון הגנה מוכר רשמית באישור ובסמכות הבריטים ושניתן לסמוך על הבריטים בהגנת היהודים מפני הערבים, סברו נחמיה רבין ורחל ינאית שצריך להקים את הארגון בחשאי ושלא ניתן לסמוך על הבריטים. רבין מונה כאחראי על מחסן הנשק וההדרכה.

ועד ההגנה בירושלים החל בגיוס אנשים מכל החוגים, בעיקר מקרב אלה ששירתו קודם לכן בגדודים העבריים. הוועד הקים שירות עזרה ראשונה ושירות איתות בדגלים. בינתיים אימונים גלויים של יחידות ההגנה נערכו בחצרות בתי הספר "למל" ו"אליאנס". הם עסקו בעיקר בתרגילי ספורט ובקרב מקלות פנים אל פנים. כחודש לאחר מאורעות תל חי, התרחשו פרעות תר"פ, במהלכן הסתנן רבין לעיר העתיקה יחד עם חברו צבי נדב, לבושים בחלוקים לבנים בתוך אמבולנס. הם ניסו לארגן את התושבים היהודים למשמרות והנחו אותם להכין אבנים ומים רותחים על הגגות, כדי להרתיע את הפורעים, ואחר כך סייעו לכמה מהם לצאת מהעיר העתיקה. בשער יפו פגש לראשונה את רוזה כהן, לימים אשתו, אשר אף היא סיכנה עצמה ונכנסה לעיר העתיקה מחופשת לאחות, על מנת לסייע לפצועים^[2]. במהלך הפרעות סייע לחלץ את היהודים שהיו נצורים בחצר החבצלת ברובע המוסלמי, דרך שער שכם לכיוון השכונות היהודיות שמחוץ לחומות. אחר כך חזר לרובע היהודי ושהה שם עוד שבועיים, וסייע בהגנה על התושבים^[3].

רבין נתפס על ידי הבריטים ושהה במעצר יחד עם זאב ז'בוטינסקי מספר ימים. ב"ספר העלייה השלישית" (הוצאת "עם עובד"), כרך ב', בעמודים 763–765 פרסם מזכרונותיו: "ההגנה בעיר העתיקה בירושלים בפסח תר"פ" (אפריל 1920). במסגרת עבודתו כמפקח הטלפוניה באזור הצפון עבר רבין לחיפה, שם נפגש שוב עם רוזה שהייתה ממייסדות ארגון ההגנה בעיר. ב-1922 נולד להם בנם הראשון יצחק^[4]. ב-1926 עברו במסגרת עבודתו בחברת החשמל, לתל אביב, רבין היה למעשה בין עובדי חברת החשמל הראשונים^[5]. באותן שנים התמנה גם לחבר מועצת ההסתדרות. בתל אביב המשיך להיות מעורב בפעילויות ציבוריות שונות, ובפעילויות ביטחוניות שונות בגינן אף נעצר מספר פעמים. בשבת השחורה נעצר יחד עם בנו יצחק ושוחרר לאחר שלושה שבועות^[6]. ב-1937 נפטרה אשתו רוזה^[7]. בשנים 1955—1923 היה חבר הוועד הפועל של ההסתדרות ובוועד הארצי של פועלי המתכת. היה שנים רבות חבר מועצת פועלי ת"א־יפו^[8]. תפקידים שמילא בהתנדבות, כאשר בקביל המשיך לעבוד במשרה מלאה בחברת החשמל^[9].

כחבר בתנועה לאחדות העבודה, הוצב במקום ה-74 ברשימת מפ"ם בבחירות לאספה המכוננת, ולא נבחר.

בשנותיו האחרונות התגורר אצל בתו רחל בקיבוץ מנרה, וכשנפטר ב-1971 נקבר שם^[10]^[11]. בריכת השחייה במנרה, שהקמתה מומנה בחלקה מתרומות של עובדי חברת החשמל לזכרו, קרויה על שמו^[12].