נחמן תמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נחמן תמיר
נחמן תמיר (בסביבות 1958)
נחמן תמיר (בסביבות 1958)
לידה 16 באוגוסט 1913
פינסק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 בספטמבר 1999 (בגיל 86)
ירושלים, מדינת ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נחמן (נְיוֹמָה) תמיר (מירְסקי) (16 באוגוסט 191321 בספטמבר 1999) היה פעיל ציוני סוציאליסטי בפולין ובארץ ישראל, ממנהלי ההסתדרות הכללית, עיתונאי ועורך ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמיר נולד בקיץ תרע"ג (1913) בעיירה פינסקרוסיה הלבנה; לאחר המלחמה בפולין), הרביעי משבעת ילדיהם של מלכה לבית קפלן וישראל מירסקי (בן הרב מרדכי-יעקב מירסקי). אביו היה בעל בית מסחר לצורכי בניין, ואמו הייתה אישה משכילה, שידעה עברית על בוריה. למד בגימנסיה העברית של רשת "תרבות" בעירו, ואחרי כן למד במכון למדעי היהדות בוורשה. במהלך לימודיו בגימנסיה הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", כיהן כראש ה"קן", כראש המחוז ולבסוף נבחר להנהגה הראשית של התנועה בפולין. בשלוש השנים שעשה בוורשה ערך את עיתון התנועה "המצפה" וכתב ספר הדרכה למדריכים ביידיש (1933).

בשנת 1934 נישא לטובה גוּרמַן (1909–1991), עלה לארץ ישראל עם גרעין "במסילה" של השומר הצעיר והיה ממייסדי קיבוץ מסילות שבעמק בית שאן. בארץ נולדו שתי בנותיו, אלדמע (1936) ונעמי (1946).

ראשית הקריירה הפוליטית שלו הייתה במזכירות מועצת פועלי נס ציונה (מקום מושבו הראשון של גרעין "במסילה"). בהמשך היה ל"תרבותניק" (אחראי תרבות) של הקיבוץ; העיסוק הכפול בפוליטיקה ובתרבות ליווה אותו כל חייו. בשנת 1937 נשלח כציר לקונגרס הציוני ה-20. במאי 1939 עשה את שליחותו הראשונה, לפולין, והספיק לחזור ארצה עם אשתו ובתו בספטמבר 1939, עם תחילת מלחמת העולם השנייה, ברכבות מופצצות.

אחיו הבכור אייזיק מירסקי היגר לארגנטינה, ושני אחים נוספים עלו לארץ ישראל בטרם המלחמה והיו פעילים בתעשייה (דב מירסקי) ובחינוך (דבורה גת מירסקי), אולם שלושת אחיו הנותרים והוריו נספו בשואה.[1] לימים הנציח את עיירת הולדתו בעריכת הכרך "פינסק: ספר עדות" של ספר היזכור "פינסק" (תשכ"ז 1966), ואת האלבום "יהודי פולין בטרם שואה / די פוילישע יידין פארן אומקום" (1983).

בהמשך התגייס ל"הגנה". מ-1941 שירת בש"י תחת שאול אביגור. במסגרת תפקידו זה גר כשנה וחצי בירושלים ואחר-כך בחיפה. לאחר מלחמת העצמאות השתחרר מצה"ל בדרגת סרן.

בשנים 19421949 כיהן כמנהל ועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה. ב-1950 עבר לנהל את בית הספר לפעילי ההסתדרות בתל אביב. בהמשך אותה שנה יצא בשליחות "האיחוד העולמי" לארגנטינה. ב-1956 יצא בשליחות ההסתדרות לארצות הברית, וב-1959 יצא לצרפת לערוך את העיתון היהודי Notre Parole. שימש עוד פעמיים בשליחות בדרום אמריקה, ופעם נוספת בארצות הברית.

היה חבר מרכז מפא"י ולימים חבר מרכז רפ"י, ושימש כדובר המפלגה. לאחר מכן היה חבר הוועד הפועל של ההסתדרות, כיהן כראש מחלקת החינוך של ההסתדרות והיה ממנהלי המרכז לתרבות. במסגרת זו ערך והוציא את ירחון ההסתדרות "החודש" ואת קובצי "עיונים" לבעיות חברה חינוך, תרבות ותקשורת. ב-1974 התמנה כמנהל המחלקה החדשה להסברה ותקשורת בהסתדרות.[2]

בין השנים תשכ"בתשכ"ו (19611965) ערך והוציא בהוצאה פרטית את הירחון "ליקוטים מעיתונות העולם" – מבחר מעיתונות העולם, שנועד להיות מעין גרסה עברית של Reader's Digest. במשך כל חייו פרסם כתבות על ההווי הקיבוצי, ביקורות פוליטיות, הומורסקות, מערכונים, סיפורים, ביקורות ספרותיות, ראיונות עם סופרים ואמנים וסיפורים לילדים, ביותר מ-20 עיתונים וכתבי עת (בהם "דבר", "הדור", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "מאזנים", "משמר לילדים"), חלקם בשמו וחלקם בשמות עט (מיראי, שמגר, אבי-נעמי, אלישע, ס"ש אורנה, ס"ש חמוטל, נ' בן ישראל ועוד). כמו כן היה בעל טורים בעיתונים "ואני אומר", "דגש קל" ועוד.

היה חבר אגודת העיתונאים ואקו"ם.

תמיר נפטר בירושלים בסתיו 1999, שמונה שנים לאחר אשתו. בן 86 במותו. נקבר בהר המנוחות. הותיר את שתי בנותיו, חמש נכדות וכן נינות.

בתו אלדמע יזרעאלי עסקה בחינוך, מתגוררת ביישוב מכמנים שבמשגב. בתו נעמי ענֵר היא פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, מתגוררת בירושלים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחמן תמיר (עורך), ששת הימים: ילקוט, תל אביב: תרבות וחינוך, תשכ"ז.[3] (קובץ)
  • זאב רבינוביץ (עורך), פינסק: ספר עדות וזיכרון לקהילת פינסק-קארלין, כרך ב: פינסק: ספר עדות; העורך נחמן תמיר (מירסקי), תל אביב – חיפה: ארגון יוצאי פינסק-קארלין במדינת ישראל, תשכ"ז 1966.[4] (ספר יזכור)
  • אנשים פשוטים הם; ערך נחמן תמיר; עיצב אליהו ורדימון; כתב יהונתן גפן, תל אביב: המרכז לתרבות ולחינוך בשיתוף עם הוצאת יפת, תש"ל.[5] (אלבום, "לקראת שנת החמישים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל")
  • נחמן תמיר (עורך), 40 שנה לבאר טוביה: י"א אדר תר"ץ – י"א אדר ב’ תש"ל, תל אביב: יו"ל על ידי ועד המושב (דפוס א’ מוזס), תש"ל.
  • יעקב שרת ונחמן תמיר (עורכים), אנשי העלייה השנייה: פרקי זכרונות, 6 כרכים, תל אביב: המרכז לתרבות ולחינוך של הסתדרות העובדים בשיתוף עם תרבות וחינוך), תשל"א–תשל"ד. (תמיר ערך את כרכים ב–ו)
  • נחמן תמיר (עורך), שלום אהרוני: תרנ"ו–תשל"ב 1895–1972: קובץ לזכרו, תל אביב: יתד, [תשל"ג?].
  • שלמה טנאי ונחמן תמיר (עורכים), ימי המלחמה: פרקי תשרי תשל"ד, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – הוועד הפועל-המרכז לתרבות ולחינוך בשיתוף חברת העובדים ומפעלי תרבות וחינוך, תשל"ד 1973. (מלחמת יום הכיפורים)
  • דברים על בצלאל שחר ולזכרו: ח’ חשן תרס"ה (1907) – ג’ סיון תשל"ה (1975); ליקט וערך: נחמן תמיר, תל אביב: [חמו"ל], תשל"ה.
  • בצלאל שחר, תמורות בחינוך מבוגרים בישראל; ערך נחמן תמיר, תל אביב: עם עובד – תרבות וחינוך, תשל"ו. (קיצור עבודת הדוקטור של שחר, במלאת שנה לפטירתו)
  • בצלאל: דברים על בצלאל שחר ולזכרו; ליקט וערך נחמן תמיר, תל אביב: יו"ל בסיוע המרכז לתרבות ולחינוך של הו"הפ של ההסתדרות, בית הספר לפעילי ההסתדרות בת"א ואיגוד יוצאי קוברין בישראל, תשל"ו. (דברים משלו ולזכרו)
  • נחמן תמיר (עורך), לעת יובל: 50 שנה לבאר טוביה, באר טוביה: באר טוביה, תש"מ.
  • ברוך רבינוב: א’ כסלו תר"ע 14.11.1909 – י’ תמוז תשל"ט 5.7.1979; ריכז וערך נחמן תמיר, תל אביב: הוצאת המשפחה, [תש"ם?]. (דברים לזכרו)
  • נחמן תמיר (עורך); חברי המערכת: ישראל גלילי, ישעיהו אברך, גולדה: קובץ לזכרה, תל אביב: עם עובד – תרבות וחינוך, תשמ"א 1981.
  • עזרא המנחם (עורך), הישראלי כיהודי: מתוך דברים בכנסי עיון לזכר סגן ישי רון, 3 כרכים, גבעתיים: הקרן לזכר סגן ישי רון, תשל"ד–תשמ"ג 1982. (תמיר ערך את כרך ג)
  • נחמן תמיר (עורך), רטנה: סיפורה של קהילה יהודית שהושמדה, תל אביב: ארגון יוצאי רטנה בישראל, 1983. (ספר יזכור)
  • נחמן תמיר (עורך), יהודי פולין בטרם שואה / די פוילישע יידין פארן אומקום, עיצוב שמואל ברנדט, תל אביב: הפדרציה העולמית של יהודי פולין, 1983. (אלבום תמונות בלווית מבואות ודברי הסבר בעברית, יידיש ואנגלית)
  • אליעזר לידובסקי, לעת גבורות: מסר מדור לדור; ערך נחמן תמיר, [ירושלים?]: ברית ראשונים, תש"ן. (מימי השואה)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו דפי העד שמילא: אביו ישראל איסר מירסקי, אמו מלכה מירסקי, אחותו הגדולה בלומה זנדווייס ו-בנה הפעוט, ואחיו הצעירים סוניה מירסקי ו-מרדכי יעקב (ישה), במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  2. ^ מינויים בוועה"פ של ההסתדרות, דבר, 13 בספטמבר 1974.
  3. ^ ביקורת: י. ח. בילצקי, ילקוט "ששת הימים", דבר, 22 במרץ 1968.
  4. ^ סקירה: יוסף פרידלנדר, ספר עדות וזכרון: יד לקהילת פינסק, מעריב, 11 באוגוסט 1967.
  5. ^ ביקורת: דב בן-מאיר, רעננות בפרסומים הסתדרותיים, דבר, 21 בנובמבר 1969.