נטאלי קליפורד בארני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נטאלי קליפורד בארני

נטאלי קליפורד בארני (Natalie Clifford Barney; ‏31 באוקטובר 1876 - 2 בפברואר 1972), סופרת ומשוררת אמריקאית שהתגוררה בפריז.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטאלי קליפורד בארני נולדה בדייטון שבאוהיו למשפחה עשירה של יצרני קרונות רכבת. כאשר הייתה בת שש בילתה את הקיץ עם הוריה בלונג איילנד שבמדינת ניו יורק, שם הופיע אוסקר ויילד כחלק ממסע הרצאותיו. הוא המליץ בפני הוריה שתתחיל ללמוד ציור. מאוחר יותר, הייתה תלמידתם של הציירים קארולוס דוראן ו ג'יימס מקניל ויסלר. כיום המוזיאון לאמנות אמריקאית בוושינגטון די. סי. מציג את ציוריה. היא נסעה לצרפת בחברת אמה ואחותה, שם למדה צרפתית בבית ספר לבנות. כתוצאה, דיברה צרפתית שוטפת וכמעט כל יצירותיה נכתבו בלשון הצרפתית. מאוחר יותר, החליטה להשתקע בפריז.

כבר בהיותה בת שתים עשרה שנה הייתה מודעת לנטיותיה המיניות, אך החליטה לא להסתירן. ב-1899 פגשה בשחקנית הצרפתייה המפורסמת ליאן דה פוגי והפכה למאהבתה. ב-1901 פרסמה דה פוגי רומן מפתח בשם "אידיליה סאפית" (על שם סאפפו מלסבוס) שבו תיארה את יחסיה עם נטאלי בארני. ספר זה הפך לשם דבר בפריז והודפס מחדש 69 פעמים בשנה הראשונה. נטאלי בארני עצמה תרמה פרק לספר זה שבו היא מתארת את ביקורה בחברת מאהבתה במחזה "המלט" בכיכובה של שרה ברנאר היא משווה את גורלן של הנשים לזה של המלט וכותבת: "איזה חופש פעולה נשאר לנשים אם הגורל אסר אותן בכבלים? הגורל עשה אותנו נשים בעוד שרק חוקי הגברים מוכרים." היא כתבה נובלה משלה על יחסיה עם דה פוגי, שאם כי לא זכתה לפרסום, נודעה בשל התייחסותה להומוסקסואליות, שאותה ראתה נטאלי בארני כטבעית לחלוטין בדומה ללבקנות: "ההומוסקסואליות שלי איננה פשע, היא איננה נעשית מתוך כוונה ואינה פוגעת באיש."

בנובמבר 1899 פגשה ברנה ויוויאן - משוררת בריטית שכתבה בלשון הצרפתית ברוח תנועת הסימבוליזם - והפכה למאהבתה. כמודל של אהבה בין נשים הן העריצו את סאפפו מלסבוס ולמדו יוונית כדי לקרוא את מה ששרד משירתה של משוררת יוונייה עתיקה זו בשפת המקור. שתיהן כתבו מחזות על חייה של סאפפו. הן נסעו לאי לסבוס שביוון והקימו שם בית ספר לשירה לנשים, כפי שעשתה זאת סאפפו 2500 שנה לפניהן.

ב-1902, עם מות אביה, השתמשה בכספי הירושה כדי לקנות בית בנואי-סור-סן (כיום פרבר של פריז). ב-1909 עברה להתגורר בגדה השמאלית של פריז (רו ז'אקוב 20). בבית זה ניהלה במשך כשישים שנה חוגים ספרותיים שבהם השתתפו במשך הזמן אוגוסט רודן, ריינר מריה רילקה, ג'יימס ג'ויס, קולט, פול ואלרי, פייר לויס, אנטול פראנס, גרטרוד שטיין, ז'אן קוקטו, עזרא פאונד, סומרסט מוהם, מקס ז'אקוב, אנדרה ז'יד, פול קלודל, סינקלר לואיס, טרומן קפוטה, פרנסואז סאגאן, מרגריט יורסנאר ורבים אחרים.

לנטאלי בארני היו שורשים יהודיים, והיות שבילתה את תקופת מלחמת העולם השנייה באיטליה עם מאהבתה, הציירת הבריטית רומן ברוקס, הייתה סכנה שתילקח למחנה ריכוז. כדי להוכיח שהיא נוצרייה ביקשה מאחותה לשלוח לה מכתב המעיד על כך שעברה טקס קונפירמציה. היא האמינה בתעמולה הנאצית שתיארה את בנות הברית כתוקפניות. בתקופה זו כתבה מאמר, שלא פורסם, שהצביע על תמיכתה באנטישמיות והכיל ציטוטים מדבריו של היטלר. ייתכן שעשתה זאת על מנת להתכחש לשורשיה היהודיים, או משום שהאזינה לשידורי הרדיו האנטישמיים של עזרא פאונד. מאידך, עזרה לזוג יהודי להימלט מאיטליה לארצות הברית. עם סיום המלחמה שינתה את דעתה וראתה בצבא בנות הברית כוח משחרר. אחרי המלחמה סירבה רומן ברוקס לשוב לפריז ונשארה באיטליה, אך הן ביקרו זו אצל זו לעתים קרובות. באמצע שנות החמישים פגשה נטאלי בארני במאהבתה האחרונה - ז'נין לאובארי - שהייתה אשתו של דיפלומט רומני.

נטאלי קליפורד בארני מתה בפריז ב-1972 כתוצאה מהתקף לב.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1904 כתבה את ספרה "אני זוכרת" בפרוזה ובחרוזים המתארים את יחסיה עם מאהבתה רנה ויוויאן. ב-1910 פרסמה את הספר "תפזורת" - לקט של אמרות ופתגמים. לקט זה הבטיח את פרסומה הספרותי ומשך את תשומת לבו של הסופר והמשורר הצרפתי רמי דה גורמון, שהתאהב בה וכתב לה מכתבי אהבה נלהבים שנודעו בשם "מכתבים לאמזונה". ב-1920 פרסמה את הספר "מחשבותיה של אמזונה" שבו פיתחה את נושאי הפמיניזם והפציפיזם ותיארה את המלחמה כהתאבדות קולקטיבית. ב-1939 פרסמה את הספר "מחשבותיה החדשות של אמזונה". ב-1960 הופיע ספרה "זיכרונות" וב-1963 - הספר "דמויות". בשני ספרים אלה היא מתארת את חייהם ואת יצירותיהם של סופרים שהכירה. אחרי מותה נשכחו יצירותיה, אך הייתה לה השפעה על הספרות באמצעות החוגים הספרותיים שקיימה בביתה בפריז. סופרים רבים מתארים אותה ביצירותיהם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]