נאו-קאנטיאניזם

אין לבלבל ערך זה עם הערך "פוסט-קאנטיאניזם" או "אידיאליזם גרמני".

עמנואל קאנט

אנשים

ג'ורג' ברקלי • רנה דקארט • יוהאן גוטליב פיכטה • פרידריך היינריך יעקבי • גאורג וילהלם פרידריך הגל • דייוויד יום • ארתור שופנהאואר • ברוך שפינוזה

עבודות חשובות

ביקורת התבונה הטהורה • ההקדמות • מהי נאורות? • הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות • ביקורת התבונה המעשית • ביקורת כוח השיפוט • הדת בגבולות התבונה בלבד • מטפיזיקה של המידות • לשלום הנצחי

קאנטיאניזם ואתיקה קאנטיאנית

אידיאליזם טרנסצנדנטלי • פילוסופיה ביקורתית • סכמה • אפריורי ואפוסטריורי • אנליטי וסינתטי • נואומנה • הדבר כשלעצמו • קטגוריות • הצו הקטגורי • צו היפותטי • מקסימה • "ממלכת התכליות" • אפרצפציה טרנסצנדנטלית • אסתטיקה טרנסצנדנטלית

נושאים קרובים

אידיאליזם גרמני • נאו-קאנטיאניזם

נאו-קאנטיאניזם (בגרמנית: Neukantianismus) הוא זרם פילוסופי אשר התהווה מתוך ניסיונות לפתח את הפילוסופיה של עמנואל קאנט, והיה הזרם הדומיננטי בפילוסופיה הגרמנית משנות ה-70 של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה.

פילוסופים בולטים באותה תקופה כמו קונו פישר (אנ'), הרמן פון הלמהולץ, אדוארד צלר (אנ') ופרידריך אלברט לנגה קראו לחזרה לפילוסופיה של קאנט כניסיון להחליף הזרמים המטריאליסטים והמטפיזיים אשר תפסו את מרכז הבמה הפילוסופית בת הזמן. החזרה לפילוסופיה של קאנט נבעה מההכרה בו כהשראה טובה להחייאת התרבות הגרמנית בסוף המאה ה-18, והגאווה של הגרמנים בהצלחה העולמית של תורתו, כך שהיה ההוגה הגרמני הראשון מאז גוטפריד לייבניץ שהגיע למעמד שכזה.

הזרם הנאו-קאנטיאני נחלק בעיקרו לשלוש אסכולות עיקריות: אסכולת מרבורג, אסכולת הדרום-מערב והאסכולה הנאו-פריסיאנית. חברי האסכולות השונות לא הציגו את עצמם כחלק מזרם אחד משותף, מאחר שהיו בין הדוקטרינות שלהם נקודות שוני משמעותיות, אך עם זאת בני דורם התייחסו אליהם ככאלה, מאחר שהיו להם מאפיינים משותפים רבים, וכך עשו גם היסטוריונים בתקופות מאוחרות יותר.

התחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני כוחות תרבותיים שניכרו כבר במאה ה-18, השפיעו רבות על התהוותו של הנאו-קאנטיאניזם. הראשון היה הלאומיות הגרמנית והאמונה באומה גרמנית אחת, שעדיין לא הייתה מציאות פוליטית בשנות ה-60 של המאה-19 והייתה כך רק בשנת 1871. השני היה ההיסטוריציזם הגרמני, אשר עודד הרהור בשורשים ההיסטוריים ואיסופם לצורך היזכרות. בראי ההיסטוריון, הליבה של מודעות עצמית של האדם היא הכרת מקורותיו ושורשיו, ומעקב אחר העבר שהפך אותו למי שהוא היום. זה היה ברור לכל הפילוסופים בראשית המאה ה-19 אשר התחשבו בהיסטוריה שקאנט היה ההוגה המהפכני הגדול המפריד ביניהם לבין החיים האינטלקטואליים של המאה ה-18, וכי הוא היה נקודת המוצא של כל הפילוסופיה הגרמנית המודרנית^[1]. מודעות עצמית, אם כן, דרשה להבין את קאנט, להתחקות אחר התפתחות השקפותיו ולראות כיצד השפעתו הולידה את הפילוסופיה העכשווית. על עניין זה כתב הפילוסוף הגרמני יוהאנס וולקלט (אנ') "עם יוצאי דופן מעטים זניחים, מכלול הפילוסופים הם בהסכמה על ההערכה הגבוהה של קאנט; כולם מנסים להתמצא בתורתו, ורואים בה אינדיקציות מפורשות על עמדתם שלהם".^[^{דרוש מקור]} ברוח זו פרסמו קארל רוזנקרנץ ופרידריך וילהלם שוברט (אנ') את האוסף הראשון של יצירותיו של קאנט שהושלם בשנת 1842^[2].

שני כוחות אלו הסבירו בצורה כללית מדוע הזרם הנאו-קאנטיאני התהווה לכדי זרם אינטלקטואלי אחד, ולא מדוע הוא הפך לזרם האינטלקטואלי הדומיננטי. חלק מההסבר המוצע הוא שלילי, כלומר שהדומיננטיות של הזרם הנאו-קאנטיאני הייתה תוצאה של הפגמים של הזרמים המתחרים באותה תקופה, הגדול מביניהם שהיה האידיאליזם הגרמני. הדעיכה של האידיאליזם הגרמני השאירה חלל גדול בסצנה האינטלקטואלית הגרמנית, אותו מילא הזרם הנאו-קאנטיאני^[3].

בחלקו האחר, ההסבר המוצע הוא גם חיובי אשר זוקף לזכות הפילוסופיה הנאו-קאנטיאנית את הצעת הפתרון המושך היחיד לשתי בעיות אינטלקטואליות גדולות באמצע המאה ה-19 - משבר הזהות הפילוסופי והמחלוקת המטריאליסטית^[4]. כלומר, הזרם הנאו-קאנטיאני התהווה כתגובה לשתי בעיות אלו. שני פילוסופים נאו-קאנטיאנים, יורגן בונה מאייר (גר') ופרידריך אלברט לנגה היו מבין הדמויות הפילוסופיות החשובות אשר סתרו את קידום המטריאליזם, זרם אשר צבר תאוצה באותה תקופה, ועזרו לחזק את מעמד הזרם הנאו-קאנטיאני^[3].

כוח פילוסופי חשוב נוסף אשר עיצב את הפילוסופיה הנאו-קאנטיאנית היה ארתור שופנהאואר, אשר היה נאו-קאנטיאני בעצמו, אך אתגר את החשיבה הרווחת בכך שהציע פתרון מתחרה למשבר הזהות הפילוסופי. עבורו, הפילוסופיה היא בראש ובראשונה השתקפות של "פאזל הקיום", כלומר השאלה של המלט: "להיות או לא להיות?". חשיבותה של שאלה זו והפופולריות שלה בקרב הציבור הכריחה את ההוגים הנאו-קאנטיאנים להגדיר מחדש את התפיסה הפילוסופית שלהם בשנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80 של המאה ה-19, כך שלא תכלול רק את תורת ההכרה אלא גם עקרונות של אתיקה, שלא תהיה רק מדע אלא גם תפיסה עולמית^[3].

בשנת 1870 היה בכל אוניברסיטה גרמנית גדולה לפחות פרופסור נאו-קאנטיאני אחד בפקולטה לפילוסופיה. לאור עובדה זאת ועובדות סטטיסטיות אחרות, קלאוס כריסטיאן קוהנקה, אחד מבכירי החוקרים הנאו-קנאטיאנים, כינה את העשורים הללו "התקופה הנאו-קאנטיאנית של פילוסופיית האוניברסיטה הגרמנית". כתוצאה מהתהוות הזרם הנאו-קאנטיאני בין כותלי האוניברסיטאות הגרמניות, נהוג כיום לחלק את הנאו-קאנטיאניזם לשלוש אסכולות עיקריות: אסכולת מרבורג, שגיבוריה הראשיים היו הרמן כהן, פול נטורפ (אנ') וארנסט קסירר; אסכולת הדרום-מערב, באדן או היידלברג, שנציגיה העיקריים היו וילהלם וינדלבנד (אנ'), היינריך ריקרט ואמיל לאסק (אנ'); והאסכולה הנאו-פריסיאנית בגטינגן בהנהגתו של לאונרד נלסון (אנ'). האוניברסיטאות הנאו-קאנטיאניות הדומיננטיות היו מרבורג, גטינגן, שטרסבורג והיידלברג.

אסכולת מרבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לאתר את ההתחלות של אסכולת מרבורג לשנת 1871 כאשר הרמן כהן פרסם את המהדורה הראשונה של ספרו Kants Theorie der Erfahrung (תורת הניסיון של קאנט) בו הוא פירש את קאנט בצורה אנטי-פסיכולגיסטית ומצא בביקורת הראשונה שלו ביטוי של דרך חדשה לעסוק בפילוסופיה: השיטה הטרנסצנדנטלית. מאוחר יותר בשנת 1880 כאשר פול נטורפ (אנ') עבר למרבורג ועבד מתחת לכהן באוניברסיטה, אסכולת מרבורג נולדה ככוח מוסדי. מבין סטודנטים רבים של שני כהן ונטורפ אשר זיהו את עצמם עם האסכולה במרבורג, המשפיע ביותר היה ארנסט קסירר.

השיטה הטרנסצנדנטלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחויבות המרכזית של אסכולת מרבורג הייתה לשיטה הפילוסופית הטרנסצנדנטלית אשר, לפי נטורפ, כרוכה בשני שלבים. בשלב הראשון הפילוסוף מזהה "עובדה" תרבותית מסוימת. הפילוסופיה התאורטית מתחילה עם "עובדה מדעית"; הפילוסופיה הפרקטית עם עובדה של "סדר חברתי"; האסתטיקה עם עובדה של "יצירה אומנותית". אלו הן עובדות קונקרטיות, מפורטות וניתנות לאימות היסטורי. כדוגמה, תאורטיקן פילוסופי יתחיל את התהליך על ידי חקר התאוריות הטובות ביותר אותן מציעים בני דורו, כך שבשלב הראשון הוא יעבוד כאספן עובדות החוקר את השיטות השונות והמושגים החשובים השייכים לאותה תרבות שהוא חוקר. בשלב השני לעומת זאת, ימשיך הפילוסוף מעבר לאיסוף עובדות לזיהוי האספקטים של אותו תחום בתרבות המאפשרים את תוקפו האובייקטיבי של התחום. במילים של חברי האסכולה, התהליך מערב זיהוי של "החוקים" או "הצורה" של תחום תרבותי זה. שיטה זו מבוססת על המודל של קאנט בעבודתו "פרולגומנה לכל מטאפיזיקה עתידית" – הוא התחיל בלזהות מתוך התאוריה המדעית הטובה ביותר של זמנו – התאוריה של ניוטון – את החוקים, המושגים והשיטות הבסיסיות. בשלב השני הוא הראה כיצד הקיום של חוקים, מושגים ושיטות אלו מתאפשר על ידי מושגים וחוקים שהם אפילו עוד יותר בסיסיים – חוקים אשר מאפשרים את תוקף אובייקטיבי^[5].

מאחר שהשיטה הטרנסצנדנטלית מתחילה בעובדה של תרבות, נאו-קאנטיאנים השייכים לאסכולה זו דוחים את האפשרות של מטאפיזיקה ספקולטיבית. הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית כפי שהם הבינו אותה נבדלת גם מהפסיכולוגיה ולא תלויה בה. אף על פי שהמטרה של תורת ידע היא להבין מה מאפשר "חוויה", אלא שהם מבינים את המושג של "חוויה" בצורה לא פסיכולוגית כלל^[6].

תורה של ידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליבה של תאוריית הידע הנאו-קאנטיאנית של מרבורג היא תפיסה של "תוקף אובייקטיבי"^[7]. ב"תוקף האובייקטיבי "של הידע, הם מתכוונים לעצמאות שלו מנבדקים בודדים, לאמיתתו, וליחס שלו לאובייקטים^[6]. תאוריה של תוקף אובייקטיבי, אז, היא גם תאוריה של "התעלות" של האובייקט - באיזה מובן האובייקט הוא סטנדרט עצמאי של נכונות לידע. בנוסף לתאוריית האובייקטיביות, עוד מחויבות מרכזית בכתיבה של אסכולה זו היא הדחייה של "הנתון". במחויבות זו הם מתרחקים באופן מפורש מקאנט. לפי קאנט, לקושר הקוגניטיבי שלנו יש שתי זרועות: זרוע קולטת (רגישות) וזרוע ספונטנית (הבנה). דרך רגישות חפצים ניתנים לנו, ודרך הבנה חפצים באים לידי מחשבה. הייצוגים של רגישות הם אינטואיציות, אשר מקושרות לאובייקטים בצורה ישירה; הייצוגים של הבנה הם מושגים, אשר מקושרים לחפצים דרך תיווך. הספקנות של חברי אסכולת מרבורג כלפי הבחנות אלה הגיעה לשיאה בלוגיקה של הידע הטהור של כהן, שם הן נדחות באופן סופי.

דחיית "הנתון" של חברי אסכולת מרבורג יכולה להיות קשה לפירוש. זה נראה שהם מכחישים את העובדה הברורה שישנו אלמנט פסיבי כלשהו בתפיסה, והם אינם משאירים מקום לניסויים במדעי הטבע^[6]. בבואנו לתת פירוש לדוקטרינה זו, יהיה לעזר רב לזכור כי תאוריית הידע של מרבורג נוגעת ליחסים בין תוכן הידע - כיצד חלק אחד מתוכו מצדיק חלק אחר. היא לא עוסקת ביחסים סיבתיים בין מעשי הנפש לבין התפיסה. הגיונית, התוכן היחיד שיכול להצדיק מחשבה חייב להיות בעצמו משהו בר-חשיבה, מכיוון שלפי נטורפ, "ידע מבוסס רק על ידי ידע אחר"^[6].

הפילוסופים של מרבורג אפיינו את הפילוסופיה שלהם כמעין "אידיאליזם". יש להבחין בחדות בין אידיאליזם זה לבין "סובייקטיביזם", מכיוון שהם אינם מאמינים כי אובייקטים של ידע הם ייצוגים - הם אינם מאמינים כי הקיום מושאי הידע תלוי בקיומם של מוחות שיחשבו עליהם^[8]. אידיאליזם זה מנוגד גם לדעה כי הידע שלנו אשלייתי באמת; הם לא קובעים שיש אובייקטים שלא ניתנים להכרה, או שטבעם האמיתי של אובייקטים של ידע הוא באופן בלתי אפשרי בלתי ידוע^[9].

אסכולת הדרום-מערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוכרת גם כאסכולת באדן או אסכולת היידלברג. ניתן לטעון כי התחלתה הייתה במאמרו של וילהלם וינדלבנד (אנ') בשנת 1883 בשם "השיטה הביקורתית או הגנטית?" אשר בפעם הראשונה גם נותנת חשיפה ברורה לנקודת המבט הפילוסופית אשר תאפיין את אסכולת הדרום-מערב, ותקרא במפורש לחזרה של קאנט. עם זאת, רבים מהרעיונות המרכזיים במאמר זה כבר ניסחו על ידי המורה של וינדלבנד, הרמן לוטצה (אנ'), בעבודתו בשם "הגיון" (1874). הרעיונות שהציג וינדלבנד בתאוריה של הידע פותחו בצורה מערכתית על ידי הסטודנט שלו היינריך ריקרט. מאוחר יותר, סטודנט של וינדלבנד וריקרט בשם אמיל לאסק (אנ'), שהזדהה עם נקודת מבטם הפילוסופית, תרם גם הוא רבות לפיתוח הזרם הדרום-מערבי בפילוסופיה הנאו-קאנטיאנית. פילוסוף נוסף שתרם לפיתוח הזרם הדרום-מערבי היה ריכרד קרונר. הסוציולוג מקס ובר, שהיה תלמיד של ריקרט, הופשע מהמתודולוגיה הנאו-קאנטיאנית של האסכולה, כולל בטביעת המושג ה"טיפוס האידיאלי".^[10]

פילוסופיה כתאוריה של ערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קאנט הניח תפיסה חדשה של משימת ואופן הידע של הפילוסופיה כנגד הפסיכולוגיזם של בני דורו", כותב וילהלם וינדלבנד בחיבורו הפרוגרמטי, "שיטה ביקורתית או גנטית?". וינדלבנד טען כי נושא הפילוסופיה הוא "תוקף" של "אקסיומות". על הפילוסופיה לזהות את האקסיומות הללו, להכניסן למערכת ולהסביר כיצד הן שולטות בפעולות הידיעה, ההתנהגות והשיפוט. משימה אחרונה זו מחייבת לתת דין וחשבון כללי לגבי תוקף, זאת בנוסף לזיהוי האופן שבו המדעים ואזורי התרבות השונים נשלטים על ידי אקסיומות ספציפיות. לוגיקה (או פילוסופיה תאורטית, או תורת הידע) היא מדע האקסיומות לידיעה; אתיקה היא מדע הנורמות למשחק; אסתטיקה היא מדע הכללים של "השפעות הרגשות"^[11].

תפיסה זו של פילוסופיה מספקת לאסכולת הדרום-מערב תרופת נגד לפסיכולוגיזם, השונה באופן מהותי מסוג האנטי-פסיכולוגיזם שמציעה אסכולת מרבורג. מבחינת וינדלבנד אקסיומות מובנות באופן "טלאולוגי": הם הכללים שיש לעקוב אחריהם כדי לממש מטרות מסוימות. למשל, ההיגיון נותן את הנורמות שיש לעקוב אחריהן אם רוצים להאמין למה שנכון. אקסיומות הן נורמות, וההכרחיות שלהן היא צורך נורמטיבי^[6]. בעיקרו של דבר, הפילוסופיה נבדלת מהפסיכולוגיה מכיוון שנורמות נבדלות מעובדות. מה שוינדלבנד מכנה "השיטה הגנטית" מכיר בתוקף או כלליות עובדתית בלבד. שיטה זו מבקשת להדגים את תקפות האקסיומות בכך שהיא מראה שהאקסיומות הללו מובנות בפסיכולוגיה שלנו, או שהן אוניברסליות לכל התרבויות. לכן השיטה הגנטית הופכת את הפילוסופיה לתלויה בפסיכולוגיה ובהיסטוריה התרבותית. אך השיטה הגנטית היא חסרת סיכוי: לא ניתן להוכיח את האקסיומות השולטות בכל המדעים באמצעות פסיכולוגיה או אנתרופולוגיה, מכיוון שמדעים עצמם מניחים את האקסיומות הללו. אכן, השיטה הגנטית מאיימת על רלטיביזם, מכיוון שאיננו יכולים לומר במה בני אדם יאמינו בכל עת ובכל מקום, אלא רק במה שהם מאמינים כעת, או במה שמאמינים בתרבות זו או אחרת. ואכן, בשיטה הגנטית, האמת והטוב מצטמצמים לכוח חברתי או לדעת הרוב.

יש להדגיש כי עבור וינדלבנד ושאר חברי אסכולת הדרום-מערב, מטרת הפילוסופיה הביקורתית הייתה להפוך "לפילוסופיית תרבות כוללת"^[12]. בפרט, הם רצו להרחיב את הפרויקט הביקורתי של קאנט לאזורי התרבות שהטיוטה המקורית של קאנט הזניחה: מה שנקרא "Geisteswissenschaften", בעיקר היסטוריה.

תורה של ידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן 4 מאפיינים בסיסיים לתאוריית הידע הנאו-קאנטיאנית של אסכולת הדרום-מערב:

אובייקטיביות ו-Objecthood - השאלה המרכזית שהציג ריקרט בעבודתו "האובייקט של הידע ", שהיא העבודה המפותחת והיסודית ביותר בתורת הידע של אסכולת הדרום-מערב, היא" מהו מושא הידע, שאינו תלוי בנושא, או בזכות מה משיגה ההכרה אובייקטיביות?"^[13]. בפרט, ריקרט עוסק ב"התעלות" של האובייקט: שהאובייקט הוא סטנדרט עצמאי לידע, שהוא קובע אם ידע הוא אמיתי או אובייקטיבי. התשובה של ריקרט לשאלות אלו היא שהאובייקט "צריך להתעלות", ולא ביסודו "ישות טרנסצנדנטית" או "מציאות". השקפה זו נחשבת לייחודית.
מעשה, תוכן ומושא חשיבה - לוטזה הבחין בין הפסיכולוגיה לתורת הידע (מה שהוא מכנה "לוגיקה") בכך שהוא הבחין בין פעולות החשיבה, שהן אירועים המהווים את נושא הפסיכולוגיה, לבין תוכני החשיבה, שהם תקפים ומהווים את נושא הלוגיקה^[14]. הבחנה זו נלקחה וסועפה על ידי ריקרט ולאסק: ריקרט טען כי התוכן של שיפוט צריך להיות מפוצל לשני חלקים: התוכן האובייקטיבי הלא אמיתי, והחוש הסובייקטיבי האימננטי^[13]. ההבחנה של ריקרט בין חוש אימננטי לתוכן אובייקטיבי מתאימה באופן טבעי לתפיסה של אסכולת הדרום-מערב של הפילוסופיה כתורת ערכים, יותר מאשר ההבחנה הפשוטה של מעשה/תוכן, ובכך היא מתאימה יותר לתפיסתם את תורת הידע ככזאת שנוגעת לנורמת האמת.
דחיית תורת ההעתקות של הידע - רעיון נוסף, שנמצא בלוטזה, אם כי נגזר בסופו של דבר מקאנט, הוא דחיית תאוריית ההעתקות של הידע. ההתקפה המפורשת של תורת ההעתקות הופכת מפורשת יותר בכתביהם של וינדלבנד וריקרט אורך זמן: ריקרט מקדיש קטע מתוך עבודתו "אובייקט הידע" (1915) במפורש לתקיפת תורת ההעתקות, והוא מקדיש מאמר מאוחר (1934) למה שהוא תופס כהחייאת השגיאות של תורת ההעתקות בפילופסופיה של מרטין היידגר^[6].
הנתון - אף על פי שגם אסכולת מרבורג וגם אסכולת הדרום-מערב מסכימות בדחייתם את תורת ההעתקות, הם נוקטים עמדות שונות מאוד כלפי ההבחנה בין אינטואיציות ומושגים, וכלפי "הנתון". עבור אסכולת מרבורג, אין שום דבר שניתן; אסכולת הדרום-מערב טוענת רק כי הידע אינו העתק של הנתון, אלא דורש טרנספורמציה שלו. עבור אסכולת מרבורג, אין הבחנה בין אינטואיציות ומושגים; עבור אסכולת הדרום-מערב, אינטואיציות אינן ניתנות להפחתה למושגים. שתי נקודות אלה פותחו על ידי ריקרט תחילה ולאחר מכן על ידי לאסק^[6].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאו-קאנטיאניזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ניאו-קנטיאניזם, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Rozenkranz K., Geschichte der kantischen Philosophie, Leipzig: Leopold Voß, 1840
^ Rozenkranz K. & Schubert F.W., Immanuel Kant's sämmtliche werke, Leipzig: Leopold Voß, 1838
^ ¹ ² ³ Frederick C. Beiser, The Genesis of Neo-Kantianism, 1796-1880, Oxford University Press, 2014-11-20, עמ' 328–355, ISBN 978-0-19-872220-5
^ Beiser, Frederick C., 1949 - author., After Hegel : German philosophy, 1840-1900, ISBN 978-1-4008-5253-6
^ כל מה שנכתב בתת-סעיף זה הוא תמצות של חלקים מספרו של נטורפ Über objektive und subjektive Begründung der Erkenntnis (1887).
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Heis, Jeremy, Neo-Kantianism, https://plato.stanford.edu/archives/sum2018/entries/neo-kantianism, ‏May 18, 2018
^ לקוח מתוך הספר של נטורפ Über objektive und subjektive Begründung der Erkenntnis (1887)
^ נלקח מעבודתו של ארנסט קסירר בשם Substanzbegriff und Funktionsbegriff (1910)
^ נלקח מעבודתו של הרמן כהן בשם Logik der reinen Erkenntnis (1902)
^ Peter-Ulrich Merz-Benz: Max Weber und Heinrich Rickert. Die erkenntniskritischen Grundlagen der verstehenden Soziologie. Königshausen & Neumann, Würzburg 1990, [[:de:Spezial:ISBN-Suche/3884793268|ISBN 3-88479-326-8]].
^ כל מה שבא בפסקה זו הוא סיכום ותרגום מעבודתו של וילהלם וינדלבנד בשם Kritische oder genetische Methode? (1883)
^ נלקח מעבודתו של וילהלם וינדלבנד בשם Über Gleichheit und Identität (1910)
^ ¹ ² מעבודתו של היינריך ריקרט בשם Kulturwissenschaft und Naturwissenschaft (1915)
^ מעבודתו ש הרמן לוטזה בשם Metaphysik (1874)

[1] Rozenkranz K., Geschichte der kantischen Philosophie, Leipzig: Leopold Voß, 1840

[2] Rozenkranz K. & Schubert F.W., Immanuel Kant's sämmtliche werke, Leipzig: Leopold Voß, 1838

[:0-3] ¹ ² ³ Frederick C. Beiser, The Genesis of Neo-Kantianism, 1796-1880, Oxford University Press, 2014-11-20, עמ' 328–355, ISBN 978-0-19-872220-5

[4] Beiser, Frederick C., 1949 - author., After Hegel : German philosophy, 1840-1900, ISBN 978-1-4008-5253-6

[5] כל מה שנכתב בתת-סעיף זה הוא תמצות של חלקים מספרו של נטורפ Über objektive und subjektive Begründung der Erkenntnis (1887).

[:1-6] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Heis, Jeremy, Neo-Kantianism, https://plato.stanford.edu/archives/sum2018/entries/neo-kantianism, ‏May 18, 2018

[7] לקוח מתוך הספר של נטורפ Über objektive und subjektive Begründung der Erkenntnis (1887)

[8] נלקח מעבודתו של ארנסט קסירר בשם Substanzbegriff und Funktionsbegriff (1910)

[9] נלקח מעבודתו של הרמן כהן בשם Logik der reinen Erkenntnis (1902)

[10] Peter-Ulrich Merz-Benz: Max Weber und Heinrich Rickert. Die erkenntniskritischen Grundlagen der verstehenden Soziologie. Königshausen & Neumann, Würzburg 1990, [[:de:Spezial:ISBN-Suche/3884793268|ISBN 3-88479-326-8]].

[11] כל מה שבא בפסקה זו הוא סיכום ותרגום מעבודתו של וילהלם וינדלבנד בשם Kritische oder genetische Methode? (1883)

[12] נלקח מעבודתו של וילהלם וינדלבנד בשם Über Gleichheit und Identität (1910)

[:2-13] ¹ ² מעבודתו של היינריך ריקרט בשם Kulturwissenschaft und Naturwissenschaft (1915)

[14] מעבודתו ש הרמן לוטזה בשם Metaphysik (1874)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]