ניוטון ארווין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגום מכונה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עריכה
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגום מכונה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ניוטון ארווין
Newton Arvin
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 25 באוגוסט 1900
Valparaiso, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 במרץ 1963 (בגיל 62)
נורת'המפטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Frederick Newton Arvin
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת הרווארד עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית
פרסים והוקרה National Book Award, 1951
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פרדריק ניוטון ארווין (באנגלית: Fredrick Newton Arvin;‏ 25 באוגוסט 1900 – 21 במרץ 1963) היה מבקר ספרות ואיש אקדמיה אמריקאי. זכה להכרה לאומית בעקבות מחקריו על סופרים אמריקאים מהמאה התשע עשרה.

בשנת 1960 נאלץ ארווין לפרוש מתפקידו כמרצה במכללת סמית' בנורת'המפטון, מסצ'וסטס לאחר שעבד בתפקיד במשך 38 שנים. זאת לאחר שנמצאו בביתו תמונות של גברים עירומים למחצה, שנחשבו באותה תקופה לפורנוגרפייה אסורה על פי חוק.[1][2]

ארווין היה אחד ממאהביו הראשונים של הסופר האמריקאי טרומן קפוטה.

חיים וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארווין נולד בוואלפאראיסו, אינדיאנה. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת הרווארד וסיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 1921. קריירת הכתיבה שלו החלה כאשר ואן ויק ברוקס, מורה נערץ בהרווארד, הזמין אותו לכתוב במגזין הליברטריאני "האדם החופשי" בזמן שהיה עדיין תלמיד לתואר ראשון. לאחר תקופה קצרה בה לימד בבתי ספר תיכוניים, הצטרף ארווין לפקולטה לאנגלית במכללת סמית' בנורת'המפטון. על אף שמעולם לא כתב דוקטורט, זכה ארווין לקביעות. אחת מתלמידותיו הייתה המשוררת והסופרת סילביה פלאת'.

ארווין לימד אנגלית במכללת סמית' במשך 38 שנים, בהן עזב את נורת'המפטון לעיתים רחוקות בלבד. הוא ביקר באירופה רק פעם אחת, בקיץ 1929 או 1930. באמצע שנות ה-20, כיהן במשך שנה כעורך "Living Age", תקציר שבועי של מאמרים מכתבי עת בריטיים ואמריקאים.[3]

ארווין כתב לעיתים קרובות על נושאים פוליטיים ונקט עמדות פוליטיות ציבוריות. לדוגמה, בשנת 1936, ביום שבו חגגה אוניברסיטת הרווארד 300 שנה להיווסדה, הוא הצטרף למחאה כנגד נשיא הרווארד בדימוס, אבוט לורנס לואל, על שהשתתף בוועדה שקבעה כי סאקו וונצטי, אנרכיסטים שהוצאו להורג, קיבלו משפט הוגן. בין החותמים הנוספים היו העורך מלקולם קאולי והסופר ג'ון דוס פסוס.[4]

ספרו הראשון של ארווין, הות'ורן, הופיע ב-1929. ב-1935 הוענקה לו מלגת קרן גוגנהיים, שאיפשרה לו לקחת הפסקה מההוראה.[5] בזמן הזה השלים ביוגרפיה של המשורר וולט ויטמן.[6]

בשנת 1939 הפך לנאמן של יאדו, מושבת האמנים בסרטוגה ספרינגס, ניו יורק, לשם היה מגיע לעבוד לעיתים קרובות. בקיץ 1946, בעודו מבלה כמה שבועות ביאדו, פגש את הסופר טרומן קפוטה, הצעיר ממנו ב-24 שנים. בין השניים התפתח רומן שנמשך כשנתיים.[7] קפוטה הקדיש את הרומן הראשון שלו, קולות אחרים, חדרים אחרים, שפורסם בשנת 1948, לארווין. מאוחר יותר תיאר קפוטה כמה למד מארווין באומרו, "ניוטון היה ההרווארד שלי".[8]

ארווין פרץ לתודעה לאומית כאשר פרסם את הביוגרפיה הרמן מלוויל בשנת 1950. שנה מאוחר יותר זכה הספר בפרס הלאומי השנתי השני לספרי עיון לשנת 1951.[9] בשנת 1952 נבחר ארווין כחבר במכון הלאומי לאמנויות ומכתבים.[10] המבקר אדמונד ווילסון טען שמכל מבקרי הספרות האמריקאית רק ארווין ומורו ואן וויק ברוקס "יכולים להיחשב בעצמם לסופרים מהשורה הראשונה".[11]

למרות שהביוגרפיה שכתב אודות וויטמן שיקפה חלק מדעותיו השמאלניות של ארווין, הוא הגיב למלחמה הקרה בפטריוטיות תרבותית מחודשת. בשנת 1952 פרסם במגזין Partisan Review מאמר בשם "המדינה שלנו והתרבות שלנו", שם כתב:

That period, at any rate is over, and the habit of rejection, of repudiation, of mere exacerbated alienation, has ceased to seem relevant or defensible-inevitably, since the culture we profoundly cherish is now disastrously threatened from without, and the truer this becomes, the intenser becomes the awareness of our necessary identification with it.[12]

סקנדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1960, יזם משרדו של מנהל הדואר הכללי של ארצות הברית (אז ארתור אלסוורת' סאמרפילד) קמפיין נגד הפצה והחזקה של חומרי זימה, בעיקר תמונות המכילות תכנים הומוסקסואליים. במקביל, פקידים מקומיים בנורת'המפטון עסקו במסע צלב כנגד הומוסקסואלים (ראה בהלת הלבנדר). ב-2 בספטמבר עצרו קציני משטרת מדינת מסצ'וסטס את ארווין באשמת פורנוגרפיה. המשטרה האשימה את ארווין ב"היותו אדם זימה", והאשימה אותו את הקולגה שלו, אדוארד ספופורד, בהחזקת "תצלומים מגונים". לטענת המשטרה, ארווין סיפק את התצלומים לספופורד ושניהם ניסו לערב חברי סגל אחרים. עוד טענה המשטרה כי ארווין הודה בפניהם ש"הציג את התמונות בדירתו והחליף אותן עם אחרים".[13] דיווחים נוספים ציינו כי התמונות היו של גברים, שנחשפו מאוחר יותר כגליונות של ה-Grecian Guild Pictorial and Trim: Young America's Favorite Physique Publication, המכילים תמונות של גברים עירומים למחצה.[7][14] לבסוף הודה ארווין באשמה, שילם קנסות בסך 1,200 דולר וקיבל שנה מאסר על תנאי.[11]

ארווין הושעה מהוראה, אך הוחזק על ידי המכללה בחצי משכורת עד גיל פרישה. מושבת יאדו הוציאה אותו מהדירקטוריון שלה, אך עד מהרה הציעה לו מענק. אף על פי כן, ארווין מעולם לא ביקר שוב במושבה. זמן לא רב לאחר מעצרו, אושפז ארווין בבית חולים למשך זמן מה, בשל דיכאון אובדני.[7][15]

מלבד ארווין, חבר הסגל היחיד שנקלע לחקירת המשטרה היה ג'ואל דוריוס. הביוגרף של ארווין טען כי ארווין סיפק למשטרה את שמותיהם של דוריוס וספופורד, אך קרובי משפחתו של ארווין (אחותו ואחיינו) טענו שארווין תמיד הכחיש זאת ואמר שהמשטרה השיגה את השמות מחומרים שנמצאו בביתו.[15][16] נאמני מכללת סמית' פיטרו את דוריוס ואת ספופורד, שלאף אחד מהם לא הייתה קביעות.[11] הרשעותיהם בוטלו בשנת 1963.[2]

אדוארד "נד" ספופורד (1931 - 17 בפברואר 2013[17] ) המשיך ללמד ספרות באוניברסיטת סטנפורד. בפרסומיו ניתן למצוא את הספר The Social Poetry of the Georgics.[18]

ריימונד ג'ואל דוריוס (4 בינואר 1919 - 14 בפברואר 2006) עזב את ארצות הברית לאחר השערורייה ועבד כפרופסור באוניברסיטת המבורג בגרמניה המערבית. בשנת 1964 חזר לארצות הברית ולימד כפרופסור באוניברסיטת סן פרנסיסקו סטייט. דוריוס נפטר בביתו בסן פרנסיסקו מסרטן מח העצם בשנת 2006.[19][20][2][21]

מוות והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומו האחרון של ארווין, העוסק במשורר הנרי וודסוורת' לונגפלו, הופיע זמן קצר לפני מותו. לפי עיתון הניו יורק טיימס, הספר העריך מחדש את חשיבותו של לונגפלו בספרות האמריקאית.[22]

ב-21 במרץ 1963 נפטר ארווין מסרטן הלבלב בנורת'המפטון, ונקבר בבית הקברות של העיר העתיקה במחוז פורטר, אינדיאנה.

טרומן קפוטה ייסד בצוואתו את פרס טרומן קפוטה לביקורת ספרות שיוענק "לכבוד המבקר ניוטון ארווין". הפרס מוענק על ידי אוניברסיטת איווה אחת לשנה החל מ-1994. הוא נחשב לפרס הכספי הגדול ביותר לביקורת ספרותית בשפה האנגלית.[23]

בשנת 1966 פרסמו חבריו של ארווין אוסף של מאמרים וביקורות ספרותיות שכתב, בשם הפנתיאון האמריקאי. בין המחברים העיקריים שנדונו בספר: לואיזה מיי אלקוט, הנרי אדמס, אמילי דיקינסון, ראלף וולדו אמרסון, וויליאם דין האולס, הנרי ג'יימס, ג'יימס וויטקומב ריילי, הנרי דייוויד ת'רו, מארק טוויין וג'ון גרינליף וויטייר, וכן הות'ורן, מלוויל, ווויטמן. מבקר אחד ניצל את הספר כהזדמנות לסכם את תרומתו של ארווין לחקר הספרות האמריקאית, וטען כי הוא "חידד בדיוק כמעט בלתי נסבל את הקונפליקט בין 'שלמות אישית' לבין הסביבה החברתית".[24]

ב-2001 פרסם בארי ורת' ביוגרפיה אודות ארווין, The Scarlet Professor: Newton Arvin: A Literary Life Shattered by Scandal. הספר עורר תגובה מאחיינו של ארווין, שביקר את דמותו של ארווין ובמיוחד את האישום כי ארווין סיפק שמות של קולגות למשטרה ב-1960.[15][16]

בביקורת על הביוגרפיה שכתב ורת', טען המבקר בנג'מין דהמוט כי "ספריו הנוקבים של ארווין על הות'ורן ווויטמן... היו פורצי דרך בזמנם ונשארו קריאים היום".[11]

וויליאם הייט בתור נד ספפורד וקית' פארס בתור ניוטון ארווין בסצנה מתוך פרופסור הארגמן מאת הארלי ארדמן ואריק סוייר, 2017

מכללת מאונט הוליוק ערכה סימפוזיון על ניוטון ארווין ב-2001. בשנת 2002 ייסדה מכללת סמית' את "פרס ניוטון ארווין בלימודים אמריקאים", המוענק לסטודנטים.[25] בשנת 2006 שודר סרט תיעודי בשם The Great Pink Scare בערוץ PBS האמריקני. הסרט עוקב אחר מעצרם של ארווין, ספופורד, ודוריוס, ועל הקריירות שלהם לאחר הפרשה.[26]

פרופסור הארגמן, אופרה על ארווין מאת אריק סוייר והארלי ארדמן, המבוססת על הביוגרפיה שכתב ורת', הועלתה בבכורה בסמית' קולג' ב-2017.[27]

מחקריו ויצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחבר
    • Hawthorne (Boston: Little, Brown, 1929), ISBN 1-4047-6722-3.
    • Whitman (NY: Macmillan Company, 1938).
    • Herman Melville (NY: Sloane 1950), ISBN 0-8021-3871-3.
    • Longfellow: His Life and Work (Boston: Little, Brown, 1963), ISBN 0-8371-9505-5.
    • Daniel Aaron and Sylvan Schendler, eds., American Pantheon: Essays (NY: Delacorte Press 1966).
    • "Individualism and American Writers" in The Nation, October 14, 1931.
    • "Religion and the Intellectuals" in Partisan Review, January, 1950.
    • "Our Country and Our Culture" in Partisan Review, May 1952.
  • עורך
    • The Heart of Hawthorne's Journals, ed., (Boston: Houghton Mifflin Company, 1929).
    • Hawthorne's Short Stories, ed., (NY: Vintage Books, 1946)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ In 2006, The New York Times described the objectionable materials as "'beefcake' magazines and pictures of men — illegal pornography then, but much of it like today's Calvin Klein underwear ads."
    • McFadden, New York Times, February 20, 2006.
  2. ^ 1 2 3 McFadden, Robert D. (20 בפברואר 2006). "Joel Dorius, 87, Victim in Celebrated Anti-Gay Case, Dies". New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ Daniel Aaron and Sylvan Schendler, eds., American Pantheon: Essays (NY: Delacorte Press 1966), xxii, 251
  4. ^ New York Times: "Assail Dr. Lowell on Sacco Decision," Sept. 19, 1936, accessed Dec. 28, 2009; see also Barry Werth, The Scarlet Professor: Newton Arvin: A Literary Life Shattered by Scandal (NY: Doubleday, 2001), 54-6
  5. ^ John Simon Guggenheim Memorial Foundation: Newton, accessed January 5, 2010
  6. ^ For a largely critical assessment of Whitman, see: New York Times: "Walt Whitman as the Poet of Socialism," November 27, 1938, accessed January 12, 2010
  7. ^ 1 2 3 New York Times: Charles McGrath, "Shadows of Yaddo," October 23, 2008, accessed January 5, 2010
  8. ^ Werth, Scarlet Professor, 3, 61-66, 108-13
  9. ^ "National Book Awards – 1951", National Book Foundation, accessed March 19, 2012
  10. ^ American Academy of Arts and Letters: Deceased Members (אורכב 26.07.2011 בארכיון Wayback Machine), accessed January 5, 2010
  11. ^ 1 2 3 4 The New York Review of Books: Benjamin DeMott, "The Sad Tale of Newton Arvin", November 29, 2001
  12. ^ Robert S. Ward, "Review of American Pantheon," in New England Quarterly, v. 39 (1966), 413-5
  13. ^ New York Times: "2 Smith Teachers Held in Vice Case," September 4, 1960, accessed January 5, 2010
  14. ^ For the finding of the General Counsel's Office of the Post Office Department with respect to these publications, see United States Postal Service: "Departmental Decision," April 28, 1960 (אורכב 09.05.2009 בארכיון Wayback Machine), accessed January 6, 2010
  15. ^ 1 2 3 Caleb Crain, "'The Scarlet Professor': Search and Destroy". The New York Times, August 5, 2001. Accessed January 5, 2010.
    In the review Crain called The Scarlet Professor "lively, well-researched but shamefully footnoteless."
  16. ^ 1 2 New York Times: "'The Scarlet Professor'," Aug. 26, 2001, accessed Dec. 29, 2009. Letter to the editor from Newton's nephew.
  17. ^ "Edward Spofford Obituary (2013) The Berkshire Eagle". Legacy.com. נבדק ב-2021-11-09.
  18. ^ Edward Spofford, The Social Poetry of the Georgics (NY: Beaufort Books, 1981), in the series Monographs in Classical Studies
  19. ^ Dorius was born in Salt Lake City, Utah, the son of strict Mormon parents who were a salesman and a teacher respectively. He studied at the University of Utah and Harvard University. In 1949 he got a job as professor at Yale University and in 1958 he became a professor at Smith College. His publications include Shakespeare's "King Henry IV, Part 1": A Collection of Critical Essays (1971), Discussions of Shakespeare's Histories (1964), My Four Lives: An Academic Life Shattered By Scandal (2004).
    • Heredia, The San Francisco Chronicle, February 2, 2006.
  20. ^ Heredia, Christopher (2 בפברואר 2006). "Joel Dorius -- Gay Professor in '60s Porn Scandal". The San Francisco Chronicle. pp. B-8. נבדק ב-2 ביולי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ "Joel Dorius, 87; Educator Convicted, Exonerated in '60s Gay Pornography Case". Los Angeles Times. 23 בפברואר 2006. p. 194 – via newspapers.com. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ New York Times: Lawrence Thompson, "A Tarnished Reputation Reappraised," May 5, 1963, accessed January 6, 2010
  23. ^ New York Times: "First Capote Award Goes to Alfred Kazin," Jan. 10, 1996, accessed Dec 29, 2009; University of Iowa News Services: "Helen Small wins 2008 Truman Capote Award for literary criticism"
  24. ^ Arnold Goldman, "The Tragic Sense of Newton Arvin," in The Massachusetts Review, v. 7 (1966), 823-7
  25. ^ Smith College News: "Actions of the Smith College Board of Trustees Regarding Issues of Civil Liberties Past and Present," March 26, 2002, accessed Dec. 29, 2009
  26. ^ Independent Lens: "The Great Pink Scare", accessed Dec. 29, 2009; Internet Movie Database: "The Great Pink Scare", accessed Dec. 29, 2009
  27. ^ Karen Brown, "Opera Revisits 57-Year-Old 'Smut' Scandal At Smith College", WBUR, July 10, 2017.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ניוטון_ארווין&oldid=38292574"