ניחום אבלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ניחום אבלים הוא מצווה הכלולה במצוות גמילות חסדים, וענינו הוא לנחם את מי שמת לו קרוב, ולהשתתף בצערו, כדי לסייע .

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב הרמב"ם: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ... ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור ... הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך'" (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק י"ג הלכה א')

עניין ניחום אבלים מוזכר לראשונה בספר בראשית, לאחר שיעקב מתבשר שבנו יוסף נטרף בפי חיה רעה -"וַיָקֻמוּ כָל-בָנָיו וְכָל-בְנֹתָיו לְנַחֲמוֹ" (בראשית, ל"ז לה'). עם זאת, בתורה אין מוזכר דבר זה כמצוות עשה.

במסכת מועד קטן מוזכרת האימרה "בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה - ואנו לאנחה", הקוראת למנחמים למקד את צערם בעזרה לאבלים, ולא באבל על הנפטר. בעקבות כך, נוספו למנהגי ניחום אבלים גם הדאגה לצורכי האבלים, ובכללה סעודת הבראה שנהוג להכין לאבלים.

דיני ניחום אבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי הרמב"ם, תחילת המצווה לאחר הקבורה "... האבלים עומדים לשמאל המנחמין, וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד ואומרים להם 'תנוחמו מן השמים'", ואחר-כך "וכל יום ויום משבעת ימי אבלות באין בני אדם לנחמו" (שם, פ' י"ד הלכות א'-ב'). ועוד כותב הרמב"ם, "יראה לי שניחום אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים" (שם, הלכה ז').

נוסח ניחום האבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]