ניחוש

ערך זה עוסק בפעולה של חיזוי העתיד. אם התכוונתם לאיסור הלכתי ביהדות, ראו ניחוש (יהדות).

ניחוש הוא ניסיון ללמוד על העתיד באמצעים לא רציונליים^[1].

במזרח התיכון הקדום

בעת העתיקה רווחה האמונה כי אירועים ותופעות מסוימים הם אותות הנושאים מסרים אלוהיים, וכי פענוחם חיוני להבנת רצון האלים ולצורך בחיזוי אירועים עתידיים. תפיסה זו הולידה את הצורך במקצוענים מיומנים שתפקידם היה לפרש את משמעותם של אותות אלה עבור הציבור הרחב והשלטון. אותות אלה כללו קשת רחבה של תופעות, כגון: תופעות טבע דרמטיות (כמו ליקויי חמה או ירח שנתפסו כמנבאי אסון), התנהגות חריגה של בעלי חיים (במיוחד בהקשר של טקסי הקרבת קורבנות), ומומים ולידות חריגות בקרב בעלי חיים ובני אדם.

לשם פירוש האותות פעלו בעלי מקצוע מלומדים שנקראו "מנחשים" או "חוזים". עבודתם התבססה על ידע נרכש שתועד בספרים ובטקסטים מיוחדים. שיטות הניבוי היו מגוונות וכללו שימוש בעזרים טבעיים ומלאכותיים כאחד. העזרים הטבעיים כללו שימוש בגרמי שמיים (אסטרולוגיה), תופעות מטאורולוגיות, תצורות גאוגרפיות, תנועת נוזלים (כגון שמן צף על מים או זרימת מים), עשן קטורת ומעוף ציפורים.

כמו כן, המנחשים השתמשו בבדיקה מדוקדקת של איברים פנימיים מבעלי חיים שהוקרבו, כאשר העדיפות הייתה לכבד של כבש. הם נעזרו גם בעזרים מלאכותיים, למשל דגמי חימר של כבדי כבש, ששימשו לשחזור וניתוח הממצאים בכבד. במקרים רבים, התשובות לשאלות שהופנו למנחשים היו פשוטות ודיכוטומיות: תשובות של "כן" או "לא". ניתוחי המצב והתחזיות של המנחשים תועדו ונשמרו, כאשר לוחות כתובים המתארים את ניתוחי הניבוי' וכן דגמי חימר של כבדי כבש נמצאו בחפירות ארכאולוגיות באתרים שונים ברחבי המזרח הקדום, באוגרית, חצור, מגידו.

ביהדות

ערך מורחב – ניחוש (יהדות)

החוק המקראי שהכיר נחשים, אסר על הסתייעות בהם: ”לֹא תְנַחֲשׁוּ, וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.” (ויקרא י"ט כו). אולם התנ"ך מזכיר מספר פעמים שהפרקטיקה הזו הייתה מקובלת, למשל על מנשה מלך יהודה נאמר: ”והעביר מנשה את בנו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידענים הרבה לעשות הרע בעיני יהוה להכעיס” (מלכים ב' כ"א ו).