נייג'ל מנסל
 | |||||||||||||||||
| לידה |
8 באוגוסט 1953 (בן 70) אפטון-אפון-סוורן שבאנגליה | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם לידה |
Nigel Ernest James Mansell  | ||||||||||||||||
| לאום |
 בריטי | ||||||||||||||||
| מקום מגורים |
האי מאן, ברמינגהאם, Saint Brelade, אפטון-אפון-סוורן | ||||||||||||||||
| השכלה |
Birmingham Metropolitan College | ||||||||||||||||
| פרסים והוקרה |
| ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
|
www | |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
נייג'ל ארנסט ג'יימס מנסל (באנגלית: Nigel Ernest James Mansell; נולד ב-8 באוגוסט 1953 באפטון-אפון-סוורן, ווסטרשייר, אנגליה), חבר מסדר האימפריה הבריטית, הוא אלוף עולם לשעבר במרוצי פורמולה 1 ו-CART בריטי. הוא גם היחיד שאחז בתארים אלה במקביל (בשנת 1993) והראשון שזכה באליפות העולם במרוצי CART בעונתו הראשונה.
קריירת הפורמולה 1 שלו נמשכה על פני 15 עונות והוא התחרה שתי עונות ב-CART. הוא נבחר לעשיריית נהגי המרוצים הטובים ביותר בכל הזמנים על ידי מארי ווקר, פרשן מרוצי פורמולה 1 במשך 50 שנה.[1]
כיום נייג'ל מנסל מתחרה בסדרת מרוצי הגראנד-פרי לוותיקים. מנסל הוכנס להיכל התהילה של נהגי המרוצים בשנת 2005.[2]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
את מרבית שנות ילדותו ושנותיו הראשונות כבוגר בילה בהול גרין, ברמינגהאם. הוא למד בבתי הספר רוסלין והול גרין בילטרל, סיים תואר בהנדסה בקולג' מת'יו בולטון ועבד כמהנדס אווירונאוטיקה בחברת לוקאס אנג'ינירינג לפני שפתח בקריירת מרוצי מכוניות במשרה מלאה.
תחילת הקריירה של מנסל הייתה איטית, כשהוא מממן את עצמו ומטפס לאט בדירוג הנהגים. לאחר הצלחה רבה במרוצי קארטינג, הוא מכר את רוב רכושו ועלה למרוצי פורמולה פורד, בניגוד לעצת אביו.
נייג'ל מנסל נשוי לרוזאן. הזוג חי באי ג'רזי, עם בתם קלואי ושני בנים ליאו וגרג. ליאו וגרג התחרו בעונת 2006 של מרוצי הפורמולה BMW באנגליה והופיעו כאורחים במרוץ המסיים של עונת 2006 של הפורמולה 3, שנערך באנגליה.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורמולה פורד[עריכת קוד מקור | עריכה]
1976-1977[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הצלחה בתחרויות הקארטינג עבר מנסל להתחרות במרוצי הפורמולה פורד. ב- 1976 זכה מנסל בשישה מתוך תשעה מרוצים בהם התחרה, כולל הבכורה שלו במרוץ מלורי פארק. בעונה שלאחר מכן התחרה מנסל ב-42 מרוצים, מתוכם ניצח ב-33 וזכה באליפות הפורמולה פורד הבריטית בעונה זו. באחד המרוצים, בברנדס האטץ', נייג'ל מנסל התחרה למרות שבר בצוואר ובניגוד לדעת רופאיו, שהזהירו אותו שהוא קרוב לשיתוק בכל ארבעת גפיו. הרופאים המליצו לאשפזו למשך שישה חודשים, אבל הוא שחרר את עצמו מבית החולים וחזר לתחרות. שלושה שבועות בלבד לפני כן הוא התפטר מעבודתו כמהנדס אווירונאוטיקה ולאחר שמכר את רוב רכושו כדי לממן את דרכו בפורמולה פורד.[3] מאוחר יותר באותה עונה קיבל מנסל את ההזדמנות לנהוג במכונית הפורמולה 3 של קבוצת לולה במרוץ בסילברסטון, אנגליה. מנסל סיים רביעי במרוץ והחליט שהוא בשל לעבור למרוצי הפורמולה 3, רמה גבוהה יותר של מרוצים.[4]
פורמולה 3[עריכת קוד מקור | עריכה]
1978-1979[עריכת קוד מקור | עריכה]
עונתו הראשונה של מנסל בפורמולה 3 החלה עם זינוק מהעמדה הראשונה (פול פוזישן) ומקום שני במרוץ. למרות זאת, המכונית בה נהג הייתה נחותה ביחס לקבוצות האחרות, בשל הסכם שערכה הקבוצה עם חברת טריומף הבריטית, שמנועיה היו נחותים יותר ממנועי הטויוטה שהיו מותקנים במכוניות של הקבוצות המובילות. לאחר שלושה מרוצים בהם סיים במקום השביעי ועוד אחד בו סיים במקום הרביעי, הוא עזב את הקבוצה. בעונה לאחר מכן הוא התחרה בתשלום עבור קבוצת דייב פרייס. הוא ניצח במרוץ סילברסטון וסיים במקום השמיני בסה"כ באליפות.[4] במהלך העונה הפגין מנסל יכולת נהיגה יציבה, אבל התנגשות עם מכונית אחרת, שגרמה לתאונה של מספר רב של מכוניות, כמעט הרגה אותו והוא אושפז בבית חולים עם עמוד שידרה שבור. יכולת הנהיגה שלו הובחנה על ידי קולין צ'פמן, בעליה של קבוצת לוטוס, ונייג'ל מנסל נבחן במבחני הקבוצה כשהוא נוהג עם משככי כאבים במבחנים להיות נהג מבחן של הקבוצה בפורמולה 1.
פורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוטוס: 1980-1984[עריכת קוד מקור | עריכה]
יכולתו של מנסל כנהג מבחן בקבוצת לוטוס, כולל הצבת שיא המהירות במסלול בסילברסטון למכונית לוטוס באותה תקופה, שכנעו את הבעלים של הקבוצה לאפשר לו להשתתף בסדרה של שלושה מרוצים במהלך עונת הפורמולה 1 של 1980, כשהוא נוהג בגרסת פיתוח של מכונית הלוטוס 81. במרוץ הבכורה שלו באוסטריה דליפת דלק בתא הנהג של המכונית, שהחלה מיד בתחילת המרוץ, הותירה אותו עם כוויות מדרגה ראשונה ושנייה באחוריו. במרוץ זה וגם בזה שאחריו הוא נאלץ לפרוש מהמרוץ לאור כשלים במכונית ובמרוץ השלישי באותה עונה, במסלול אימולה, הוא לא העפיל לאחר תאונה בשלב המוקדמות למרוץ. מוביל הקבוצה, מריו אנדרטי, החליט לנהוג במקומו במרוץ האחרון של העונה. לאחר מכן הודיע אנדרטי שהוא עובר לקבוצת אלפא-רומיאו, דבר שהותיר מקום לנהג נוסף בקבוצת לוטוס. מנסל לא היה אהוד על אחד המממנים של הקבוצה, דייוויד תים, והעיתונות העריכה שז'אן פייר ז'רייה יהיה ממלא מקומו של אנדרטי, אבל צ'פמן החליט שיהיה זה מנסל.
מנסל נהג עבור קבוצת לוטוס במשך ארבע שנים, אבל בהצלחה מעטה בלבד, בשל אמינותן הנמוכה של המכוניות. מתוך 59 מרוצים בהם השתתף, סיים מנסל רק ב-24. המקום הגבוה ביותר אליו הגיע היה המקום השלישי, אליו הגיע בחמישה מרוצים במהלך ארבע העונות, כולל במרוצו השביעי בסה"כ בקריירת הפורמולה 1 שלו. עמיתו לקבוצה, אליו דה אנגליס ניצח במפתיע במרוץ באוסטריה 1982 והיה מהיר יותר באופן כללי ממנסל שהיה חסר ניסיון ביחס אליו.
במהלך עונת 1982 תכנן מנסל להצטרף למרוץ היוקרתי בלה-מאן, בו מתחרות המכוניות במשך 24 שעות ברציפות, תמורת כסף נוסף. באותה עונה הרוויח מנסל 50,000 ליש"ט והוצעו לו 10,000 ליש"ט נוספים עבור ההשתתפות. צ'פמן, שחשב שמנסל מסכן את עצמו בעבור ההשתתפות העדיף לשלם את הסכום ובלבד שמנסל לא יתחרה בלה-מאן. לאחר מכן הוארך חוזהו של מנסל עד שנת 1984, בעסקה שהפכה את מנסל למיליונר.[5]
מחוותיו של צ'פמן כלפי מנסל, כמו אלה שהוזכרו קודם לכן, גרמו לכך שהשניים היו קרובים מאוד. מנסל היה הרוס ממותו של המנהל בשנת 1982. באוטוביוגרפיה שלו כתב מנסל, שכשצ'פמן מת "הקרקע נשמטה מתחת לרגליי. חלק ממני מת כשהוא מת. איבדתי בן משפחה." לאחר מותו של צ'פמן היחסים עם קבוצת לוטוס נהיו מתוחים בעיקר על רקע חוסר ההערכה שרחש המנהל המחליף, פטר וואר למנסל. וואר חשב לא לכבד את העונה האחרונה של מנסל על פי החוזה שלו עם לוטוס, אבל בלחץ המממנים הוחלט לכבד את החוזה לעונתו האחרונה בקבוצה.
בעונת 1984 נייג'ל סיים בין עשרת הראשונים, לראשונה בקריירה שלו, וזינק מהפול פוזישן בפעם הראשונה. בגרנד פרי מונקו הפתיע מנסל כשהוא עוקף את אלן פרוסט ונוטל את ההובלה במרוץ על מסלול רטוב וחלקלק. מאוחר יותר, איבד שליטה על הרכב כשהוא מחליק מחוץ למסלול. במהלך העונה החתימו המנהלים החדשים של הקבוצה את איירטון סנה כשהם מותירים את מנסל מחוץ לקבוצה בעונה הבאה. מנסל קיבל הצעה מקבוצות ארווס וויליאמס ולבסוף חתם בקבוצת ויליאמס לעונת 1985.
רבים זוכרים בעיקר את מנסל מתמוטט בעודו דוחף את המכונית מעבר לקו הסיום במרוץ בארצות הברית, לאחר כשל במערכת התמסורת. המרוץ היה חם במיוחד, בטמפרטורה של 40 מעלות, ולאחר נהיגה במשך שעתיים הצליח מנסל להשיג נקודה ראשונה כשהוא מסיים במקום השישי של המרוץ ומתמוטט. באותו מרוץ זינק מנסל מהמקום הראשון והוביל במשך מחצית מהזמן.[6]
המרוץ האחרון של מנסל בקבוצת לוטוס הותיר טעם רע במיוחד, כשוואר החליט לא לתת למנסל להשתמש במערכת הבלמים שהוא ביקש. 18 הקפות לסיום המרוץ, בעוד מנסל היה במקום השני, הבלמים במכוניתו כשלו. וואר בתגובה אמר את הציטוט הידוע לשימצה שלו: "הוא לעולם לא יזכה במרוץ כל עוד יש לי חור בתחת שלי".[7]
ויליאמס: 1985-1988[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעונת המרוצים 1985 פרנק ויליאמס לקח את מנסל לנהוג לצידו של קקה רוזברג בקבוצת ויליאמס. מנסל אמר על קקה, שהוא "קרוב לוודאי היה העמית הטוב ביותר שהיה לי בקבוצה כלשהי". מנסל נהג במכונית "5 אדום", שלאחר מכן זכתה לפרסום רב באמצעות הפרשנות של מורי ווקר ב-BBC. במכונית זו נהג במשך הקריירה שלו בקבוצת ויליאמס וניומן/האס.
תחילת העונה הייתה דומה לעונות הקודמות של מנסל, למרות שהוא התחיל להתקרב להובלה ובעיקר לאחר שמנועי הונדה החלו להשתפר לקראת אמצע העונה. מנסל סיים במקום השני במרוץ בבלגיה ולבסוף ניצח במרוצו ה-72 בגרנד פרי אירופה במסלול ברנדס-האץ' בבריטניה. במרוץ לאחר מכן הוסיף ניצחון שני ברציפות בגרנד פרי דרום אפריקה. בזכות הישגיו אלה הפך מנסל לכוכב.
בעונת 1986, מנסל היה עמיתו של נלסון פיקה בקבוצת ויליאמס. הברזילאי אמר על מנסל שהוא "בור חסר השכלה", והעביר ביקורת על אשתו של מנסל, בעוד שמנסל עצמו בשיחות פרטיות אמר שפיקה לא עומד בלחץ ועוסק בעיקר בפוליטיקה פנימית. עם חמישה ניצחונות בעונה מנסל כמעט זכה באליפות, כשרק כשל בצמיג במרוץ סיום העונה באוסטרליה גרם לו להפסיד את התואר. מנסל סיים שני לפרוסט. ה-BBC בחר בו כאיש השנה בספורט בעקבות ההישגים של עונה זו.
מנסל זכה בשישה מרוצים נוספים בעונת 1987, כולל ניצחון אמוציונלי במסלול הביתי בסילברסטון, בו הוא צמצם יתרון של 30 שניות של פיקה ב-30 הקפות בלבד. בהקפת הניצחון עצר מנסל על המסלול ונישק את האספלט במקום בו הוא עקף את פיקה. המשך העונה האיר למנסל פחות, כשהוא מפספס החלפת הילוך בהקפה הראשונה במרוץ באיטליה וסובל מפציעה נוספת בגב כתוצאה מתאונה במוקדמות למרוץ ביפן. כתוצאה מפציעה זו הפסיד מנסל את מרוץ סיום העונה והאליפות נפלה לידיו של פיקה.
מנסל הפך לחביב הקהל, כשחוש ההומור המוצלח שלו וגישתו הלא־מתנשאת הזכירו לרבים את גרהאם היל המנוח, שלקח שתי אליפויות עולם במרוצי פורמולה 1 בשנות ה-60 של המאה ה-20. הוא היה פופולרי גם בגין הנהיגה המהירה והאגרסיבית שלו. יחד עם זאת, בקרב אנשי הפורמולה 1 הדעה עליו הייתה שהוא מתלונן כל הזמן על פרטים קטנים ובעיקר חושד שקושרים נגדו.
בעונת המרוצים 1988 איבדה קבוצת ויליאמס את המנועים המוגדשים של הונדה לטובת המנועים הרגילים של קבוצת ג'אד. עונה איומה עברה על מנסל בה הוא סיים רק שניים מתוך 14 מרוצים בהם השתתף. הוא לקה גם באבעבועות רוח לאחר שנדבק משני בניו ולא השתתף בשני מרוצים נוספים לאחר המרוץ בהונגריה בו השתתף. יחד עם זאת, כדי לא לאכזב את אוהדיו הצליח מנסל להתחרות במרוץ הביתי באנגליה וסיים במקום השני.
פרארי: 1989-1990[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהכנות לעונת 1989 היה מנסל הבחירה האחרונה של אנצו פרארי המנוח לקבוצת הפורמולה 1 של פרארי לפני מותו באוגוסט 1988. מנסל תיאר בחירה זו כבוד זה כ"אחד הגדולים בקריירה שלי".[8] באיטליה הוא נודע במהרה כ"il leone" ("האריה") על ידי קבוצת האוהדים של פרארי. בעונה זו חלו שינויים רבים בפורמולה 1, עם האיסור על שימוש במנועים מוגדשים (טורבו) ועם הכנסת תיבות הילוכים אלקטרוניות. מנסל האמין שהוא יוכל להתקדם בעונה זו ולאיים על תואר האליפות. הוא פתח את העונה בניצחון מפתיע במרוץ בברזיל, מסלול שהיה שנוא עליו במיוחד וביתו של יריבו המר נלסון פיקה. הוא אמר שהזמין כרטיסים לטיסה הביתה בשעה של אמצע המרוץ כי לא האמין שהמכונית תחזיק מעמד יותר מסיבובים ספורים. המשך העונה לא היה מוצלח כתחילתה וסומן בעיקר על ידי כשלים בתיבת ההילוכים. במרוץ בקנדה הוא נפסל כמו גם במרוץ בפורטוגל ולאחר מכן נאסר עליו להתחרות במרוץ העוקב בספרד. למרות כל הקשיים סיים מנסל במקום הרביעי באותה עונה וניצח במרוץ בהונגריה, בו זינק מהמקום השנים-עשר.
עונת 1990 הייתה קשה גם כן, עם בעיות נוספות באמינות של המכוניות. מנסל פרש משבעה מרוצים. בעונה זו היה מנסל שותף לאלן פרוסט, אלוף העולם המכהן, בקבוצת פרארי. אלן פרוסט נטל את עמדת הנהג הבכיר, תוך שהוא מגביר את תסביך הנחיתות של מנסל. מנסל מתאר תקרית אחת, במרוץ בבריטניה, שהמכונית לא התנהגה כפי שהוא ציפה לאחר שבמרוץ לפני כן זינק מהפול-פוזישן. כשהתעמת עם המכונאים הסתבר שפרוסט חשב שהמכונית של מנסל עדיפה ובהיותו הבכיר בקבוצה הוחלפו המכוניות ללא ידיעת מנסל.[9] לאחר שפרש מהמרוץ, הודיע מנסל שיפרוש מתחרויות בפורמולה 1 בכלל. מנסל זכה במרוץ אחד באותה עונה, בפורטוגל וסיים חמישי באליפות. מנסל ביטל את הפרישה שלו כשפרנק ויליאמס החליט להחתים אותו. מנסל הכניס לחוזה סעיף שקובע שהוא מרכז הקבוצה, לאחר פרשיית ה"נהג המשני" שלו בפרארי. מנסל הרוויח בעונתו בוויליאמס 4.6 מיליון ליש"ט, מה שהפך אותו לספורטאי הבריטי המרוויח ביותר באותם זמנים.[10]
ויליאמס: 1991-1992[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה"רומן" המחודש של מנסל בקבוצת ויליאמס היה מוצלח אפילו יותר מהראשון. בחזרה במכונית ה"5 אדום" שלו, הוא זכה בחמישה ניצחונות בעונת 1991, כשהמרוץ בספרד היה הזכור ביותר באותה עונה. במרוץ זה הוא סיים יחד עם איירטון סנה ואלן פרוסט כשהפרש של סנטימטרים בודדים מפריד בין המכוניות של השלושה, כשהם נוהגים במהירות שגבוהה מ-320 קמ"ש. במרוץ בבריטניה הפגין מנסל את הרוח הספורטיבית שלו, כאשר בהקפת הניצחון שלו הוא אסף למכוניתו את איירטון סנה, שמכוניתו כבתה בהקפה האחרונה של המרוץ. מנסל לקח את סנה עד לרחבת הטיפולים. למרות חצי שני מוצלח של העונה, שכלל גם רצף של שלושה ניצחונות רצופים, לא זכה מנסל באליפות באותה שנה בשל החלטתה של ויליאמס לפתח את תיבת ההילוכים החצי אוטומטית שלהם. בתחילת העונה צבר מנסל שש נקודות אליפות בלבד, לעומת 40 של סנה, ובסוף העונה היה זה סנה שלקח את האליפות ומנסל סיים שני אחריו.
עונת 1992 של מנסל הייתה אמורה להיות האחרונה שלו בסבב והחלה בחמישה ניצחונות רצופים, שיא עולמי שהושווה רק על ידי מיכאל שומאכר בשנת 2004. מנסל זכה באליפות העולם לנהגים, כשהוא מציב שיא עולמי נוסף למירב הניצחונות של נהג בעונה אחת (9) ושיא לזינוקים מהמקום הראשון (14). הוא הפסיד, בהפרש זעום, את המרוץ במונקו לסנה בחום רב, עקב תקר בצמיג, והגיע למקום השני, וכמעט התעלף על דוכן המנצחים. מנסל זכה באליפות כבר במרוץ בהונגריה, כשהוא מציב שיא לזכייה באליפות במספר מינימלי של מרוצים מאז שהעונה הוארכה ל-16 מרוצים. בעקבות הישגיו בעונה זו, זכה מנסל שוב בתואר איש השנה בספורט של ה-BBC. רק שלושה אנשים נוספים זכו בתואר זה פעמיים.
CART[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניומן/האס: 1993-1994[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות זכייתו באליפות, מנסל הסתכסך עם קבוצת ויליאמס על רקע כלכלי ובעקבות הצטרפותו של אלן פרוסט לקבוצה. ויליאמס צרפו את פרוסט לקבוצה מאחר שבחרו ברנו כספקי המנועים לקבוצה, ולא הודיעו למנסל על הצטרפותו של פרוסט לקבוצה עד למרוץ השני של העונה במקסיקו. כתוצאה מכך, עזב מנסל את הקבוצה והצטרף למרוצי ה-CART בקבוצת ניומן/האס בעונת 1993. הוא תפס את המושב של מייקל אנדרטי, שבאופן אירוני הצטרף לקבוצת מקלארן במרוצי הפורמולה 1. במרוץ הפתיחה, באוסטרליה, היה מנסל ל"טירון" הראשון שמזנק מהפול-פוזישן ולאחר מכן שמנצח במרוץ הבכורה שלו. מספר שבועות מאוחר יותר הוא נפצע בגבו שוב כתוצאה מתאונה במרוץ בפיניקס. במרוץ באינדיאנפוליס 500, המסלול הסגלגל הראשון שלו, הוביל מנסל במשך רוב המרוץ וסיים שלישי. בסיום העונה ניצח בחמישה מרוצים וזה הספיק לו לסיים כאלוף כבר בעונת הבכורה שלו. בכך היה הנהג היחיד עד היום שהחזיק בתואר אלוף הפורמולה 1 וה-CART בו זמנית. ב-31 באוקטובר 1993 מנסל השתתף במרוץ ה-TOCA shootout בפארק דאנינגטון, כשהוא נוהג במכונית פורד מונדיאו לעיני קהל של 90,000 צופים. הוא פרש מהמרוץ לאחר התנגשות בגשר כתוצאה מתאונה עם טיף נידל. הוא איבד את הכרתו כתוצאה מהתאונה אבל השתקם באופן מלא. בעקבות העונה המוצלחת במרוצי ה-CART הוא זכה במספר פרסים מארגונים שונים.
בעונה הבאה סבל מנסל ממכונית ניומן/האס לא אמינה. בעונה זו גם איבד מנסל את אהדת הקהל, גם כתוצאה מהתנהגות גסה, בייחוד לאחר שהודח מהמרוץ היוקרתי אינדיאנפוליס 500 כתוצאה מתאונה. מנסל סירב לקבל טיפול בבית החולים במסלול ולשאלת עיתונאי שסיקר את המרוץ האם "דיבר עם דניס ויטולו", הנהג שהתנגש בו במרוץ, ענה מנסל: "לא יודע. דבר אתה איתו." מנסל גם הסתכסך עם מריו אנדרטי, לא מעט בשל התנהגותו של מנסל עצמו. מריו אמר מאז: "אני מניח שאם רוני פטרסון היה העמית הטוב ביותר שהיה לי בקבוצה, נייג'ל מנסל הוא הגרוע ביותר" ו-"הייתה לי הרבה הערכה אליו כנהג, אבל לא כאדם".[11]
השיבה לפורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאמס: 1994[עריכת קוד מקור | עריכה]
ובכל זאת חזר מנסל לפורמולה 1. לאחר מותו של איירטון סנה, הוא חזר לוויליאמס כשהוא מחליף את הטירון דייוויד קולתארד החל מהמרוץ בצרפת ועד לתום העונה. מנסל השתכר בערך 900,000 ליש"ט לכל מרוץ, בהשוואה לנהג הבכיר של הקבוצה, דיימון היל, שהשתכר רק כ-300,000 ליש"ט לכל העונה.[12] מנסל זכה בניצחון האחרון שלו באוסטרליה, שהיה גם המרוץ האחרון בעונת 1994, כשהוא מקדים את שני המתמודדים על התואר דיימון היל ומיכאל שומאכר.
מקלארן: 1995[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנסל סיים את הקריירה שלו בקבוצת מקלארן בעונת 1995, אבל, כשהוא מתוסכל מביצוע אחיזת הכביש של הרכב, הוא בחר לפרוש כבר אחרי שני מרוצים. הוא הפסיד גם את תחילת העונה לאחר שתא הנהג לא היה גדול מספיק בשבילו לשבת בו בנוחות.
אליפות הטורינג הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורד: 1998[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנסל חזר למרוצי המכוניות בשנת 1998 במרוצי אליפות הטורינג הבריטית, כשהוא נוהג במכונית פורד מונדיאו במשך שלושה חודשים. המכונית עצמה הייתה בלתי תחרותית והיצרן סיים במקום ה-7 מתוך 9 יצרנים באותה עונה. כשהמספר 5 תפוס על ידי ג'יימס תומפסון, מנסל התחרה במספר 55.[13][14]
במרוץ הראשון שלו הוא פרש כבר אחרי שלוש הקפות הרצה, דבר שהעמיד אותו במקום ה-19 בזינוק למרוץ. ככל שתנאי המסלול השתנו והמסלול נהיה חלקלק, מנסל התקדם בדירוג ואף הוביל את המרוץ למשך כמה הקפות ולבסוף סיים במקום החמישי.[15] המרוץ נחשב על ידי רבים כאחד הגדולים ביותר בתולדות מרוצי הטורינג.[16]
במרוץ זה סיים מנסל במקום הגבוה ביותר באותה עונה, כאשר במרוצים הנוספים הוא מסיים במקומות האחד עשר והארבעה עשר.[17][18] לאחר שלושת המרוצים בהם השתתף הוא סיים במקום ה-18 מתוך 21 נהגים באליפות.[19]
מרוצי גראנד פרי לוותיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
2005[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-17 ביולי מנסל השתתף ב"מרוץ האגדות", מרוץ ראווה בנוריסרינג.[20] הוא התחרה נגד אלופי עולם לשעבר ונהגים בכירים נוספים, ובהם ג'ודי שכטר, אלן פרוסט, מיק דוהאן, אמרסון פיטיפלדי וג'וני סקוטו, כשלכל נהג הזדמנות לנהוג במכוניות של היצרנים אאודי, מרצדס ואופל. פרוסט הוכרז על ידי המארגנים כמנצח במרוץ.[21]
מנסל הפך לבעל מניות ונהג בסדר מרוצי הגראנד פרי לוותיקים. לאחר תקופה של פיתוח המכונית ובחינתה, זכה מנסל במרוץ הבכורה בנובמבר 2005.[22]
2006[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הצלחת מרוץ הבכורה נקבעו ארבעה מרוצים נוספים בסבב האליפות לוותיקים בשנת 2006, כולל אחד בסילברסטון. מנסל זכה במרוץ הפותח בקטר באפריל לאחר זינוק מהפול-פוזישן. המרוץ במונזה בוטל בשל מגבלות רעש באזור, ובעיות טכניות מנעו את השתתפותו של מנסל במרוץ בסילברסטון.[23]
מנסל ביצע גם מספר סיבובים במאי 2006 במסלול בברנדס-האץ', מקום זכייתו הראשונה במרוץ הפורמולה 1, כשהוא נוהג במכונית ה-BMW M3 GTR שאנדי פריו ניצח בה במרוץ ה-24 שעות בנורבורינג, במסגרת מרוצי הטורינג.
תוצאות במרוצי פורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
(מרוצים בכתב מודגש הם מרוצים מהם זינק בפול-פוזישן).
| שנה | קבוצה | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | מיקום | נקודות |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1980 | לוטוס |  פרש |
 פרש |
 DNQ |
- | 0 | |||||||||||||
| 1981 | לוטוס |  פרש |
 11 |
 פרש |
 |
 3 |
 פרש |
 6 |
 7 |
DNQ |
 פרש |
פרש |
פרש |
פרש |
 פרש |
4 |
14 | 8 | |
| 1982 | לוטוס |  פרש |
3 |
7 |
|
פרש |
4 |
פרש |
פרש |
DNS |
פרש |
DNS |
9 |
פרש |
 8 |
7 |
פרש |
14 | 7 |
| 1983 | לוטוס | 12 |
12 |
פרש |
פרש |
פרש |
פרש |
6 |
פרש |
4 |
פרש |
5 |
פרש |
8 |
3 |
DNF |
12 | 10 | |
| 1984 | לוטוס | פרש |
פרש |
פרש |
פרש |
3 |
פרש |
6 |
פרש |
6 |
פרש |
4 |
פרש |
3 |
פרש |
פרש |
 פרש |
9 | 13 |
| 1985 | ויליאמס | פרש |
5 |
5 |
7 |
6 |
פרש |
DNQ |
פרש |
6 |
פרש |
6 |
11 |
2 |
1 |
1 |
 פרש |
6 | 31 |
| 1986 | ויליאמס | פרש |
2 |
פרש |
4 |
1 |
1 |
5 |
1 |
1 |
3 |
 3 |
פרש |
2 |
1 |
 5 |
פרש |
2 | 70 |
| 1987 | ויליאמס | 6 |
1 |
פרש |
פרש |
5 |
1 |
1 |
פרש |
14 |
1 |
3 |
פרש |
1 |
1 |
 DNS |
Inj |
2 | 61 |
| 1988 | ויליאמס | פרש |
פרש |
פרש |
פרש |
פרש |
פרש |
פרש |
2 |
פרש |
פרש |
Inj |
Inj |
פרש |
2 |
פרש |
פרש |
9 | 12 |
| 1989 | פרארי | 1 |
פרש |
פרש |
פרש |
פרש |
נפסל |
2 |
2 |
3 |
1 |
3 |
פרש |
נפסל |
- |
פרש |
פרש |
4 | 38 |
| 1990 | פרארי | פרש |
4 |
פרש |
פרש |
3 |
2 |
18 |
פרש |
פרש |
17 |
פרש |
4 |
1 |
2 |
פרש |
2 |
5 | 37 |
| 1991 | ויליאמס | פרש |
פרש |
פרש |
2 |
6 |
2 |
1 |
1 |
1 |
2 |
פרש |
1 |
נפסל |
1 |
פרש |
2 |
2 | 72 |
| 1992 | ויליאמס | 1 |
1 |
1 |
1 |
1 |
2 |
פרש |
1 |
1 |
1 |
2 |
2 |
פרש |
1 |
פרש |
פרש |
1 | 108 |
| 1994 | ויליאמס | פרש |
פרש |
4 |
1 |
9 | 13 | ||||||||||||
| 1995 | מקלארן | |
|
10 |
פרש |
- | 0 |
רשימת תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| קודם | תואר | יורש |
|---|---|---|
| בארי מקוויגן |
איש השנה בספורט של ה-BBC שנה: 1986 |
פאטימה וויטברד |
| איירטון סנה | אלוף פורמולה 1 שנה: 1992 |
אלן פרוסט |
| ליז מק'קולגן | איש השנה בספורט של ה-BBC שנה: 1992 |
לינפורד כריסטי |
| סטפן יוהנסון | טירון השנה במרוצי CART שנה: 1993 |
ז'אק וילנב |
| בובי רהל | אלוף מרוצי CART שנה: 1993 |
אל אונסר הבן |
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המילטון, מוריס Frank Williams Macmillan ISBN 0-333-71716-3
- מנסל, נייג'ל My Autobiography Collins Willow ISBN 0-00-218497-4
- BTCC Pages
- Crash.net
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של נייג'ל מנסל (באנגלית)
נייג'ל מנסל, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- נייג'ל מנסל, באתר DriverDB לנהגי מרוצים
- King Nigel Mansell - Unofficial site
- Biography of Nigel Mansell (Driver's life)
- BBC Sport - News of Return in Gand Prix Masters
- Grand Prix Masters
- Nigel Mansell statistics
- People Against Proposed Go Kart Track In Devon
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Murray Walker's F1 Greats Video
- ^ Waltrip Heads Class of 2005 at Motorsports Hall of Fame
- ^ Mansell, Nigel My Autobiography page 88 Collins Willow ISBN 0-00-218497-4
- ^ 1 2 King Nigel Mansell Statistics
- ^ Mansell, Nigel My Autobiography page 120 Collins Willow ISBN 0-00-218497-4
- ^ grandprix.com: United States GP, 1984
- ^ Mansell, Nigel My Autobiography page 141 Collins Willow ISBN 0-00-218497-4
- ^ Mansell, Nigel My Autobiography page 199 Collins Willow ISBN 0-00-218497-4
- ^ Mansell, Nigel My Autobiography page 222 Collins Willow ISBN 0-00-218497-4
- ^ Hamilton, Maurice Frank Williams page 186 Macmillan ISBN 0-333-71716-3
- ^ "Mario: Nige my worst team-mate". ITv-F1. אורכב מ-המקור ב-2007-09-29. נבדק ב-23 באוגוסט 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hamilton, Maurice Frank Williams page 244 Macmillan ISBN 0-333-71716-3
- ^ Redshoes Archive:James Thompson - Honda Accord 1998
- ^ Redshoes Archive:Nigel Mansell - Ford Mondeo 1998
- ^ BTCC Pages:Donington Park June 14 1998
- ^ Crash.net: Reid 150 Not Out
- ^ BTCC Pages:Brands Hatch August 31 1998
- ^ BTCC Pages:Silverstone September 20 1998
- ^ BTCC 1988 Season
- ^ "The € 500,000 Euro Race - World Champions in DTM Cars". DTM.de. נבדק ב-22 בדצמבר 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Prost wins the €500,000 charity race". DTM.de. נבדק ב-22 בדצמבר 2006.
{{cite web}}: (עזרה). Note: In-depth information on times set by each driver do not appear to have been formally published by the organisers. - ^ Mansell secures GP Masters glory
- ^ Odds against Mansell in GP Masters