ניל"י - יצירת הקשר עם הבריטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניל"י

לאחר שהחליטו אהרן אהרנסון, אבשלום פיינברג ואלכסנדר אהרנסון על הקמת רשת ריגול (ניל"י[1]) במטרה לסייע לצבא הבריטי לכבוש את ארץ ישראל עלה הצורך ביצירת קשר עם הבריטים, שבסיסם הקרוב היה במצרים. הניסיונות ליצירת הקשר עם הבריטים נתקלו בקשיים רבים, ונמשכו, למעשה, מאמצע שנת 1915 ועד תחילת 1917.

ניסיונות ראשונים - הפלגות למצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1915 יצאו אלכסנדר אהרנסון ואחותו, רבקה, למצרים, לשם יצירת קשר ראשוני עם הבריטים. לאחר תלאות בדרך נחתו ב-8 באוגוסט באלכסנדריה, וניסו לעניין את המודיעין הבריטי בשירותיהם. אלכסנדר, בנסותו למשוך את תשומת לבם של אנשי המודיעין הבריטי, כתב סדרת מאמרים בעילום שם בעיתון מקומי באנגלית (ה"אג'יפשן גאזט") על המצב בארץ ישראל, כולל סקירות צבאיות וכלכליות. הוא תיאר את חולשת הצבא הטורקי ומוראל חייליו הירוד, והצביע על האפשרות לנחיתה בריטית בחופי הארץ.

כעבור כמה זמן עלה בידו לשוחח עם קצין מודיעין בריטי, אך זה דחה אותו ואף הוציא נגדו צו גירוש ממצרים. ייתכן שמה שעורר את חשדו היה הצליל הגרמני של שמו של אהרנסון, והעובדה שבא בלי לדרוש תמורה על הצעתו. ב-3 בספטמבר הפליג עם אחותו ממצרים בדרכו לארצות הברית.

אבשלום פיינברג

זמן מה לאחר מכן, ב-30 באוגוסט, יצא אבשלום פיינברג למצרים באוניה האמריקנית נושאת הפליטים "דה מוין" (Des Moines) תחת השם הבדוי "הירש נארונסקי" עם תעודות שזייף בחיפזון. לאחר כשבוע, ירד מן האוניה באלכסנדריה, ושם הצליח להתקבל לריאיון אצל קצין בריטי אחר, לייטננט לנרד וולי, שקיבל את הצעתו. בשהותו במצרים כתב גם דו"ח בן למעלה ממאה עמודים להנרייטה סאלד, מזכירת חבר הנאמנים הניו יורקי של תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית שבה עבדו הוא ואהרן אהרנסון, שבאופן רשמי היה דין וחשבון על פעילות התחנה, אך למעשה כלל גם מידע רב על הנעשה בארץ ישראל ועל קשיי היישוב. הדו"ח נכתב במטרה לעורר את דעת הקהל האמריקנית לנעשה בארץ ישראל, אך לא עשה רושם רב, ככל הנראה.

לייטננט וולי סיכם עם פיינברג את הקמת רשת הריגול, והם קבעו ביניהם פרטים. פיינברג קיבל מוולי הנחיות לנסות לברר את תוכניותיהם הצבאיות של הטורקים, לעקוב אחרי תנועות הצבא, לאמוד אומדן סביר את גודלם של הכוחות הצבאיים, את יכולותיהם של הכוחות ושל מפקדיהם. פרט לכך, נדרש לבריטים גם מידע על הכלכלה בארץ: עד כמה חמור המשבר הכלכלי הפוקד את אנשי הארץ, ועד כמה הוא משפיע על הצבא. כמו כן, וולי הורה לפיינברג לברר מה עלה בגורלם של שני טייסים צרפתים שנחתו נחיתת אונס בבאר שבע, ולא נודע מה עלה בגורלם.

ב-8 בנובמבר חזר אבשלום פיינברג בחשאי לארץ, בספינה הבריטית "סנט אן" (St. Anne). בלילה ירד לחוף וחזר לתחנה בעתלית. הוא יצא ליפו, לבקר את בני משפחתו, שם הורה להם להפיץ שמועות כי יצא לדמשק והוא עתיד לצאת לשם שוב בזמן הקרוב. למעשה, יצא לירושלים להשיג רישיון נסיעה ברחבי הארץ, שהיה דרוש כדי לנסוע למרחקים ארוכים בארץ (תקנה שתוקנה בתקופת שהותו במצרים). בפועל ניצל את הימים האלה לפעילות ריגול. הוא שהה בבית מלון שבו התגוררו קצינים טורקיים וגרמנים, שוחח עם אנשים, רחרח וחיפש מידע מעניין. לאחר ארבעה או חמישה ימים (13 בנובמבר - 16 בנובמבר/17 בנובמבר) היה בידו מידע רב ובעל ערך. הוא גילה מה עלה בגורל שני הטייסים הצרפתיים ("הם הסגירו את עצמם בלי התנגדות, לחיילים... הובלו ירושלימה... אומרים, כי הסיעום לקושטא, אך ספק אם זה אכן כך... אשתדל להתחקות אחריהם... נראה כי נהגו עמם כשורה" (מתוך דו"ח ששלח לוולי בהמשך). מאוחר יותר הוא מדווח כי "ידידינו עדיין נמצאים, ככל הנראה, בירושלים"), בירר את גודלם המדויק של הכוחות בירושלים וברמלה, חימושם, יכולת התובלה שלהם ועוד פרטים רבים. גם אהרן אהרנסון יצא (ב-22 בנובמבר) למסע ריגול, בצפון הארץ. הוא עבר בסביבות חיפה, טבריה, ראש פינה, צידון, ביירות, צור ועכו. הוא שב לעתלית ב-28 בנובמבר עם שלושה פנקסים מלאים מידע. כדי להימנע מצרות אם ייתפס, כתב את הפנקסים בצורה לכאורה פטריוטית-עות'מאנית ("אני נרגש למחשבה, כי מחנה זה... עלול להיות מותקף בפחות מעשר דקות על ידי אווירון ים").

לאחר המאמצים הללו, יצאו מדי לילה אבשלום פיינברג ומנשה ברונשטיין, אחד מעובדי התחנה בעתלית שהצטרף לרשת, במטרה לראות את האונייה הבריטית שסוכם שתגיע בתקופה זו ולהעביר לה את המידע שנאסף.

בתחילת דצמבר, הגיעה האונייה הבריטית "סנט אן" לחופי עתלית, על מנת ליצור קשר עם אנשי רשת הריגול. משום מה, ככל הנראה באשמת מלחי האוניה, לא נוצר קשר. פרט לכך שהאונייה לא ביצעה את משימתה, היא עוררה חשדות אצל הטורקים, שהושתקו בבקשישים. קצין טורקי שהגיע לבקר בתחנת הניסיונות ב-4 בדצמבר הושקה עד לשכרות.

מעצרו של אבשלום פיינברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף לישנסקי

למעשה, הקשר עם הבריטים נותק עוד בטרם הועברו ידיעות כלשהן. האונייה לא ביצעה את מלאכתה בפועל אפילו פעם אחת, וחדלה לבוא. קצין בריטי סיפר לאחר מכן, שעשו זאת כדי למנוע חשדות מיותרים מאנשי הרשת, אך גרסה זו מוטלת בספק. כדי לחדש את הקשר יצא פיינברג ב-9 בדצמבר מביתו שבחדרה למצרים בדרך היבשה. אפרים כהן, עגלון מיפו שהכיר את הנגב ואת סיני היטב והיה קרוב משפחה רחוק של אבשלום, ליווה את פיינברג בדרכו. השניים התחזו ללוחמים במכת הארבה שתקפה את ארץ ישראל בעוצמה רבה באותה תקופה. הם נסעו לעזה ומשם לבאר שבע, שם שהו בביתו של פקיד החקלאות אליהו מזרחי. הם נסעו לאל עריש, וכדי שלא לעורר חשד, ביקרו את מפקד הצבא הטורקי במקום. דווקא עובדה זו סיבכה אותם בהמשך. הם המשיכו למדבר, אך שם נתקלו בבעיה: פיינברג רכב על גמל, ואילו מלווהו, כהן, רכב על סוס. הגמל נע מהר יותר, והוחלט כי כהן יחזור ארצה בעוד פיינברג ימשיך. העובדה שכהן שב לאל עריש לבדו, עוררה את חשדו של המפקד הטורקי שאותו ביקרו קודם.

נעמן בלקינד

כהן נחקר באל עריש ונשלח לעיר עזה בליווי חייל טורקי. הוא פחד שייאסר שם, ולכן חמק ממלווהו בהזדמנות כלשהי בדרך. בינתיים, נעצר (ב-19 בדצמבר) אבשלום פיינברג בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאנים והבריטים. הוא הספיק להשמיד את החומר המרשיע שהיה עליו (רשימות צבאיות שכתב בדרכו ודרגות קצונה עות'מאניות, שלבש ללא הצדקה חוקית) בטרם נעצר, אולם השטח בו שהה היווה עילה מספקת למעצר בחשד לריגול. תשובותיו לא סיפקו את הטורקים, והוא נשלח לבית סוהר בבאר שבע. הידיעה על מעצרו הגיעה לאהרן אהרנסון; הוא ניסה לשכנע את הטורקים כי אבשלום היה שליחו במלחמה נגד הארבה – שהיה אחראי עליה תקופה מסוימת בתוקף היותו אגרונום. כדי להניח את דעת הטורקים, הסגיר אפרים כהן את עצמו, בטענה כי איבד בטעות את מלווהו ושמע כי מחפשים אחריו. בהיותו בכלאו ניהל אבשלום חליפת פתקים ומכתבים עם שאר אנשי הרשת.

לצורך קיום הקשר בין כלאו של פיינברג לאנשי אהרנסון בעתלית ובזכרון יעקב, הצטרפו אל רשת הריגול מספר אנשים חדשים: נעמן בלקינד, חייל בצבא הטורקי מראשון לציון שהיה בן דודו של אבשלום פיינברג ואחיינו של מייסד ביל"ו ישראל בלקינד, ויוסף לישנסקי, שומר במושבה רוחמה, שהיה חבר בארגון השומר לשעבר ומנהיג ארגון המגן. נוספו גם איתן בלקינד, אחיו של נעמן וקצין בצבא הטורקי, ואבשלום פיין. הם היו מעבירים את המכתבים שהשליך פיינברג מכלאו לאהרון אהרנסון ב"דואר שליחים". בסופו של דבר, שוכנעו הטורקים כי פיינברג איננו מרגל, והוא שוחרר ב-11 בינואר (או ב-12 בו) 1916.

שרה אהרנסון מגיעה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרה אהרנסון

במהלך תקופת ישיבתו של פיינברג במעצר, הגיעה לארץ שרה אהרנסון - אחותו של אהרון, שחזרה מקושטא לבית הוריה לאחר כשלוש שנות נישואים לחיים אברהם, יהודי תושב קושטא ועסקן ציוני. הנישואים לא עלו יפה: שרה חשה בודדה ומשועממת, וגעגועים תקפו אותה. בעת שבעלה שהה בגרמניה, חזרה בהסכמתו לארץ ישראל במסע בן שלושה שבועות: מה-25 בנובמבר 1915 עד ה-16 בדצמבר. על פי התכנון, הייתה אמורה שרה לחזור לאחר פרק זמן, אולם היא לא חזרה מעולם; בכל פעם שהתקרב מועד חזרתה לקושטא, הודיעה לבעלה על דחיית שובה עד שלבסוף הוא שלח לה מכתב בו הוא מספר לה על כך שהתחתן עם אחרת. כשהגיעה לזיכרון, החלה להשתלב בקבוצת הריגול.

ניסיונות נוספים לחידוש הקשר עם הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבשלום פיינברג

בינתיים, הלך והצטבר מידע חשוב וחיוני, אך לא הועבר לבריטים, בגלל הקצר שנוצר. היה צורך ביציאתו של אחד מחברי הרשת למצרים, לשם העברת המידע שנצטבר וכדי לנסות ליצור קשר קבוע ויציב. הסגר הימי שהטילו מדינות ההסכמה הודק מאז הפעם האחרונה שבה יצאו בדרך הים, ויציאה בדרך היבשה המדברית הוכחה כמסוכנת ביותר. לכן, לאחר שחרורו ניסה אבשלום פיינברג לצאת מתחומי האימפריה העות'מאנית בדרך עקיפה וארוכה, אך בטוחה - הוא יצא לקושטא, אליה הגיע ב-11 בפברואר 1916, ושם ניסה להשיג אישור יציאה לגרמניה. הסיבה הרשמית לבקשתו הייתה כדי להתראות עם אחותו, צילה, שגרה בברלין.

מקושטא יצא פיינברג לברוסה, לבקר את דודו יהושע חנקין. שם פגש גם את ישראל שוחט ומניה שוחט, שחיו שם מתוקף גלות שנגזרה עליהם על ידי הטורקים. פיינברג דיבר עימם אודות רשת הריגול וטען כי על היישוב לסייע לבריטים בכל דרך אפשרית; הם לא השתכנעו מדבריו, ושלחו לחברי ארגון השומר בארץ עצה, להזהר מאהרן אהרנסון ומקבוצתו.

כשאך השיג פיינברג את האישורים הדרושים, קיבל (ב-16 במרץ) מברק מאהרן אהרנסון, שהודיע לו שעליו לחזור ארצה באופן מיידי. כשחזר לעתלית באפריל, סיפרו לו שאר אנשי הרשת כי מצאו פתקה קשורה לאחד מן הכלים החקלאיים שהיו בתחנה בעתלית. הפתקה נשלחה על ידי וולי, ובה כתב כי הוא מעוניין בחידוש הקשר. על פי המכתב, אמור לחזור השליח שהביא את המכתב בתוך שבועות ספורים. אנשי הרשת חיכו לאונייה בריטית על חוף הים במשך לילות רבים, אך לא באה.

בהמשך המלחמה נתברר מה אירע: אחד מקציני המודיעין הבריטיים מצא את רפאל אבולעפיה, צעיר יהודי ארצישראלי, שהתאשפז בבית חולים באלכסנדריה עקב פציעה שאירעה במהלך שירותו בגדוד נהגי הפרדות בגליפולי. הוא ביקש מאבולעפיה שימצא עבורו אדם שיסכים לצאת באונייה ולנחות בחופי עתלית, ושם ליצור קשר עם אנשי רשת הריגול הארצישראלית. אבולעפיה הציע את צבי רבין, צעיר ארצישראלי אחר, שהסכים לבצע את המשימה תמורת שכר. הוא ירד לחוף עתלית מאונייה בריטית ב-13 במרץ, במשך שלושה ימים הסתתר בחוף, מחשש להתפס בידי חיילים טורקיים שעברו בחוף. לבסוף, התקדם לכיוון התחנה, נתקל בכלב השמירה של התחנה והשאיר את המכתב מוולי קשור לכלי חקלאי שהיה שייך לתחנה. וולי לא היה מרוצה ממה שאירע, והחליט לנתק את הקשר. ב-17 באוגוסט עלתה ספינה שבה הפליג על מוקש ימי, הוא נמשה מהים על ידי הטורקים, ונלקח בשבי.

אנשי רשת הריגול המתינו מספר שבועות, והבינו ששוב נוצר קצר בתקשורת עם הבריטים - ושוב, היה להם צורך באדם שייצא מתחומי השלטון העות'מאני. הפעם הוחלט כי אהרן אהרנסון יצא לגרמניה ומשם ינסה למצוא את דרכו ללונדון.

ב-6 ביולי יצאו אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג מעתלית צפונה. כשהגיעו לדמשק חזר פיינברג לארץ ישראל, ולאהרן אהרנסון הצטרף פעיל אחר בקבוצת הריגול: ליובה שניאורסון.

ליובה שניאורסון

הם הגיעו לקושטא ב-22 ביולי, ושם התעכבו עד ה-16 באוגוסט בניסיון להשיג אישורי יציאה חוקיים - לכאורה למטרות מחקר חקלאיות. כשהתקבל האישור, יצא אהרון אהרנסון ברכבת לברלין, ואליה הגיע ב-21 באוגוסט. גם כדי לצאת מגרמניה היה צורך במאבק בבירוקרטיה; לבסוף הוחלט כי הוא אינו חשוד בריגול, וניתן לו, ב-12 בספטמבר, אישור יציאה לדנמרק - שוב, באופן רשמי לצורך מחקר מדעי - וב-16 בספטמבר יצא מגבולות גרמניה והגיע לקופנהגן. בקופנהגן אכן נפגש עם כמה מדענים דנים ודן איתם בנושאים מדעיים, אך פעילותו העיקרית הופנתה להכשרת הקרקע לפעולות רשת הריגול, הן בין ידידיו בארצות הברית והן במשרד המלחמה הבריטי. לידידו בארצות הברית, השופט יוליאן מאק, שלח אהרנסון מכתב (ב-9 באוקטובר) שפירט, הסביר והצדיק את מעשיו של אהרנסון ואנשיו בתחום הריגול. מאק היה מיודד עם אנשי חבר הנאמנים של התחנה בעתלית, וכן בעל מעמד בין הפעילים הציוניים בארצות הברית. אהרנסון קיווה להשיג, על ידי מכתבו, את תמיכתם של אנשים בעלי השפעה בארצות הברית במעשי הריגול.

בד בבד, ניסה ליצור קשר עם השגריר הבריטי בקופנהגן. הוא הצליח להגיע אל השגריר, וסיכם איתו על תוכנית, שאכן בוצעה: אהרנסון יצא באונייה המפליגה לארצות הברית, אשר חנתה חניית ביניים בקירקוואל, סקוטלנד. הבריטים הורידו את אהרנסון מן האונייה - לכאורה, בשל היותו נתין עות'מאני - והוא הגיע ללונדון, בבוקר ה-24 באוקטובר. בלונדון שהה כחודש (עד ה-24 בנובמבר), ובפרק הזמן הזה נפגש עם אישים בריטיים רמי דרג (דוגמת סר מארק סייקס, ממנסחי הסכם סייקס-פיקו, סר בזיל תומסון, סגן מפקח בסקוטלנד יארד, ועוד). הוא עורר את התענינותם כמו גם את חשדם. מארק סייקס שאל אודותיו רב לונדוני ציוני, שהזהיר שייתכן כי אהרנסון הוא סוכן כפול הפועל, למעשה, למען הטורקים. מאידך, הבינו הבריטים כי אהרנסון הוא אדם העשוי להביא להם תועלת רבה. הוא הופנה למייג'ור וולטר גריבון, שהיה מזכיר לענייני טורקיה במטכ"ל הבריטי. עמו עבד עד שעזב את לונדון.

אהרנסון חיבר דו"ח ובו מסר מידע רב ומועיל לבריטים, על המצב הצבאי בארץ ישראל בפרט ועל הנעשה בה בכלל. בנוסף, הוא ניסה להסב את דעת ההנהגה הבריטית לשואת הארמנים, שהתרחשה אז. לבסוף עזב את בריטניה באוניית מלחמה בריטית, בתחושה שנכשל במשימתו וצריך להתחיל מחדש במצרים. ביומנו מן היום בו עזב את אדמת בריטניה כתב: "על מנת להשיג את שהשגתי, די היה בשלושה ימים, ופחות מזה. ולעומקו של דבר מה השגתי? לא כלום. יש להודות ולהכיר בכך. מבחינה דיפלומטית - כישלון חרוץ... יש ללכת מצרימה ולהתחיל הכול מחדש". לאמיתו של דבר, מעשיו של אהרנסון בתקופה זו סייעו רבות לעבודתם של פעילים ציוניים אחרים כחיים ויצמן בהמשך הדרך, ויש טוענים כי הייתה אחד מן הגורמים, בעקיפין, גם להצהרת בלפור.

אהרן אהרנסון במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרנסון הגיע למצרים באוניית המלחמה קארמאלה (Karmala) ב-12 בדצמבר. כבר ביומו הראשון במצרים נפגש אהרנסון עם קצינים בריטיים. הוא למד לדעת מדוע השתבש הקשר עד כה, והיה מוכן להמשיך בעבודתו מיד. מטרתו הראשונה הייתה חידוש הקשר השוטף עם אנשי הרשת בארץ. בתחילה עלתה מחשבה לקיים את הקשר על ידי אנשים שינועו בדרכי היבשה, האוויר והים, או על ידי אלחוט. בסופו של דבר הוחלט לקיים ביקורי אניות קבועים בעתלית. אהרנסון נפגש עם קצינים רבים (ביניהם בעלי דרגות בכירות), אך עבודתו השגרתית נקבעה להיות עם קפטן אדמונדס, איש המודיעין הבריטי. עמו נתגלעו חילוקי דעות וחיכוכים. הוא, והקצינים הבריטיים בכלל, לא הבינו את גישתו של אהרנסון. הם היו רגילים למרגלים הדורשים כסף עבור שירותם, ולא במרגלים אידאליסטים. הם לא סמכו על נאמנותו לבריטים, והתייחסו אליו באופן מזלזל שפגע בו. בנוסף, כדי להימנע מסיכונו, הם התנגדו לכך שיצא בעצמו באונייה לעתלית. דבר זה הכעיס אותו במיוחד, והוא נאבק בנושא זה עימם. לבסוף, הסכימו שיצא בעצמו. הוא שנא את איטיות עבודתם של הקצינים הבריטיים, והתמרמר על כך שאנשיו מסכנים את חייהם והבריטים אינם מתרשמים מכך כלל. החיכוכים הגיעו עד כדי כך, שב-20 בדצמבר הניח אהרנסון "מכתב התפטרות" במשרדו של אדמונדס. הבריטים הופתעו, הזמינו את אהרנסון לשיחה וביקשו שיחזור בו. הם הבטיחו לשפר את יחסם אליו והוא הסכים להמשיך, בלית ברירה. הוא לא היה מרוצה מכך לגמרי, וגם אחר כך כתב ביומנו: "יש לי חשק לירוק להם בפנים ולומר להם את דעתי על חוסר כשרונם המוחלט לעמוד על המצב ולהבינו. אני מקלל מאה פעמים ביום את הרגע שבו החלטנו לילך עמם יחד" (5 בינואר).

רפאל אבולעפיה

אהרנסון פגש במצרים גם את רפאל אבולעפיה, צעיר יהודי שכבר שיתף פעולה עם הרשת בעבר. אבולעפיה חיפש שליח שיהיה מוכן לצאת מן האונייה לחוף. לאחר כמה ניסיונות, מצא אבולעפיה אדם שהיה כשר בעיני אהרנסון לביצוע הפעולה: ברוך סקלצקי, פליט מארץ ישראל שהיה חבר ב"פועלי ציון". הבריטים שוכנעו להשתמש בו, למרות רצונם להשתמש בשליח סורי.

ב-24 בדצמבר הפליגה האונייה גולאן (Goeland) מפורט סעיד, ועליה אהרן אהרנסון, רפאל אבולעפיה, ברוך סקלצקי וכמה אנשי צוות. הם חלפו מול חופי הארץ, אך הירידה המתוכננת של סקלצקי לחוף נמנעה עקב סכנת טביעה בים הסוער. הם חזרו למצרים בתחושת אכזבה.

אחר כך, נמצא אדם אחר שהסכים לשמש כשליח, במקומו של סקלצקי: אריה (לייבל) ברנשטיין, עגלון יפואי בן 27 שהיה פליט במצרים. ב-20 בינואר 1917 יצאו אהרנסון וברנשטיין לחוף עתלית, הפעם בספינה שובו (Chaueavu). גם הפעם מזג האוויר היה סוער, ושוב נאלצו הם לחזור בלי תוצאות.

נפילתו של אבשלום פיינברג בחולות המדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דווקא בשלב זה, בו נוצר לראשונה קשר יציב בין הבסיס הבריטי במצרים לבין אהרן אהרנסון - החליט אבשלום פיינברג לצאת למצרים בדרך היבשה. החלטתו נבעה ממספר סיבות. ראשית, על פי חשבונותיו היה אמור אהרן אהרנסון להגיע למצרים ולדווח על כך כבר מספר חודשים לפני כן. דיווחיו של ליובה שניאורסון מקושטא לא היו ברורים כל צרכם. אמנם, ידע פיינברג כי אהרנסון נעצר על ידי הבריטים ואף ידע שזהו טכסיס ותו לא, ובכל זאת - הניח כי מוטב לו יצא למצרים בעצמו. שנית, המצב הכלכלי של תחנת הניסיונות - שהוא היה מופקד עליה למעשה, בהיעדרו של אהרנסון - הלך והתדרדר. חלק מהעובדים פוטרו, וכסף מארצות הברית, שהובטח, לא הגיע.

בעקבות זאת, יצאו אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי בינואר 1917 למסע ארוך בדרך לסיני. באותה עת היה סיני בידיים בריטיות, וקו הגבול עבר בין עזה לבאר שבע. לצורך המסע לבשו בגדי בדואים, רכבו על גמלים ושכרו להם מורה דרך בדואי. כלקח מן המסע הקודם למצרים, שהסתיים במעצרו של אבשלום, הם נעו בעיקר בלילות והשתדלו לא לעבור דרך יישובים ולא להיתקל בכוחות צבא טורקיים. במשך כשבוע נעו כך, והגיעו לסביבות רפיח, אזור שהיה שטח הפקר בין שטחי הבריטים והעות'מאנים. שם איבדו את דרכם. כשעלה השחר (של ה-20 בינואר 1917) גילו לחרדתם שהם נמצאים במקום בו היו לפני השקיעה. ישנם שני מקורות מידע על פיהם אפשר לשער את מה שאירע: עדותו של יוסף לישנסקי ועדויותיהם של זקני הבדואים שנחקרו לאחר מלחמת ששת הימים. על פי עדותו של יוסף לישנסקי התנפלו עליהם בין שלושים לארבעים בדואים וירו בהם. אבשלום פיינברג נהרג ויוסף לישנסקי נפצע קשה. הוא הצליח להגיע לידיה של יחידה אוסטרלית שהשתייכה לצבא הבריטי, והם העבירוהו לבית מלון בפורט סעיד, משם הועבר בהמשך לבית חולים בקהיר. לגבי תפקידו של מורה הדרך הבדואי בסיפור אפשר להעלות כמה השערות. על פי גרסה אחת, הוא היה האיש שבו ביקשו הבדואים לבצע נקמת דם, ופיינברג ולישנסקי נפגעו רק כבדרך אגב. לעומת זאת, על פי עדויות זקני הבדואים אפשר לנחש שהוא היה זה שמסר אותם לתוקפים. ככל הנראה, לא היה לו קשר לכך והוא עזב את פיינברג ולישנסקי זמן מה בטרם ההתקלות.

לאחר המעשה, נחשד יוסף לישנסקי בכך שהרג את פיינברג במדבר וסיפר בדותא. במלחמת ששת הימים, נתפס השטח בו אירע הרצח בידי צה"ל, וחשדות אלו הופרכו: קצין צה"ל, רב סרן שלמה בן אלקנה, החליט לחקור את הסיפור. הוא איתר את גופתו של אבשלום על פי עץ דקל פראי שצמח מגלעין שהיה בכליו של אבשלום בשעת נפילתו. הוא גם חקר בדואים מקומיים זקנים. אחד מהם סיפר כך: "בימי מלחמת העולם הראשונה ישבו ביום מן הימים שני חיילים[2] טורקיים במאהל של שבט אל רמיילאת אצל אבו צפרא. במעמד זה הופיע מישהו והודיע כי שני זרים לבושים כבדואים עברו זה עתה בסביבה ושניהם לכיוון דרום. היות שהידיעה אמרה שאלו מרגלים יצאו הטורקים מיד לתפוס אותם. היו חילופי יריות. אחד הזרים נפצע ונפל ואילו השני הצליח להימלט. הפצוע, שנלחם על חייו, הצליח לירות באחד הטורקים ולפצעו בידו, אך בסוף גברו עליו הטורקים ו"גמרו אותו". הטורקים אמרו על ההרוג שהוא יהודי והורו לבדואים הנוכחים לקברו. כעבור שנה צמח במקום בו נקבר תומר פראי, ולכן החלו לקרוא למקום 'אלקבר אליהודי' (בערבית: הקבר היהודי)".


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג

חמישה ימים לאחר הרצח הגיע לאהרון אהרנסון בקהיר דיווח על פצוע השוכב בבית חולים בפורט סעיד ומבקש לראותו. כשהגיע, פגש את יוסף לישנסקי שסיפר לו את שנעשה. על אף שניחש שפיינברג עלול לצאת מצרימה, הוא נדהם, כעס מאוד וחשש מפני הבאות. ביומנו רשם: "אבשלום נפל מכדור שפגע בו בגבו! אבשלום בידיהם של שודדים בדואים! אבירנו, האביר ללא חת וללא דופי, נרצח בביזיון בשבת 20 לחודש! הנה הפירות הראשונים של אי האמון של אדמונדס וכל משרדו. שוד ושבר! ...אנו יכולים לאחל לו ולכל כי השחיתו מראהו וכי נקבר בלא שישארו כל עקבות. מה רב יהיה מספר המאות התמימים והחפים שישלמו במקרה שגופו יזוהה".

הקשר נוצר לבסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בינואר 1917 יצאה הסירה ארבלט (L'Arbalete) ממצרים לכיוון עתלית. גם הפעם, במזג האוויר הסוער והחורפי, קשה היה לבצע ירידה מהספינה ועליה אליה. למרות זאת, הסכים אריה (לייבל) ברנשטיין לרדת מן הספינה אל הים הסוער. הוא הגיע אל החוף בשלום, אך לא הצליח לשוב ונשאר על אדמת ארץ ישראל. הוא הגיע אל התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, ופגש שם את שרה אהרנסון ועובדים אחרים בתחנה שהיו חברים ברשת הריגול. בתחילה שהה ברנשטיין בתחנה בעתלית, ואחר כך עבר לגור בבית ההורים של משפחת אהרנסון בזכרון יעקב. באחת ההפלגות הבאות (בסוף מרץ) חזר למצרים, והמשיך בתפקידו כשחיין בקביעות.

ב-19 בפברואר 1917 הגיעה אונייה אחרת לעתלית - המנגם (Managem). הפלגתה הצליחה, ועל החוף התקיימה פגישה בין אהרן אהרנסון ויוסף לישנסקי (שהחלים מפצעיו) לבין אנשי ניל"י אחרים. לאחר מכן החלו הפלגות קבועות של המנגם, מדי חודש בערך (בלילות חסרי אור ירח).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השם ניל"י ניתן לרשת הריגול רק בשעת הפלגתה של המנגם בפברואר 1917; לפיכך, בערך זה, שרובו המוחלט עוסק בתקופה שקדמה לכך, לא תכונה המחתרת ניל"י.
  2. ^ מעדויות בדואים אחרות עולה, כי המדובר בז'נדארמים ולא בחיילים