ניל קינוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניל קינוק
Neil Gordon Kinnock
קינוק ב-1984
קינוק ב-1984
לידה 28 במרץ 1942 (בן 80)
טרדגאר, ווילס
מדינה הממלכה המאוחדת, ויילס עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת קארדיף
מפלגה מפלגת הלייבור
בן או בת זוג Glenys Kinnock, Baroness Kinnock of Holyhead (1967) עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיג מפלגת הלייבור
2 באוקטובר 1983 – 18 ביולי 1992
(8 שנים ו־41 שבועות)
חבר בית הלורדים
28 בינואר 2005 – מכהן
(17 שנים)
חבר הפרלמנט ה-48 של הממלכה המאוחדת
3 במאי 1979 – 13 במאי 1983
(4 שנים)
חבר הפרלמנט ה-49 של הממלכה המאוחדת
9 ביוני 1983 – 18 במאי 1987
(4 שנים)
חבר הפרלמנט ה-50 של הממלכה המאוחדת
11 ביוני 1987 – 16 במרץ 1992
(4 שנים ו־40 שבועות)
חבר הפרלמנט ה-51 של הממלכה המאוחדת
9 באפריל 1992 – 20 בינואר 1995
(שנתיים ו־40 שבועות)
חבר הפרלמנט ה־45 של הממלכה המאוחדת
18 ביוני 1970 – 8 בפברואר 1974
(3 שנים ו־33 שבועות)
חבר הפרלמנט ה־46 של הממלכה המאוחדת
28 בפברואר 1974 – 20 בספטמבר 1974
(29 שבועות ויומיים)
חבר הפרלמנט ה־47 של הממלכה המאוחדת
10 באוקטובר 1974 – 7 באפריל 1979
(4 שנים ו־25 שבועות)
מנהיג האופוזיציה
2 באוקטובר 1983 – 18 ביולי 1992
(8 שנים ו־41 שבועות)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ניל גורדון קינוקאנגלית: Neil Gordon Kinnock; מוכר גם כ-הברון קינוק; נולד ב-28 במרץ 1942) הוא פוליטיקאי בריטי ומנהיג מפלגת הלייבור לשעבר. כיהן כחבר הפרלמנט הבריטי מ-1970 עד 1995. היה מנהיג מפלגת הלייבור וראש האופוזיציה (אנ') בשנים 1983 - 1992. כיהן כסגן נשיא (אנ') הנציבות האירופית מ-1999 ועד 2004.[1] מבחינה פוליטית נחשב ל"שמאל רך" בקרב מפלגת הלייבור.

ראשית חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קינוק נולד בטרדגאר (אנ') שבדרום ויילס[2] כבן יחיד להוריו, אביו היה כורה פחם, שמאוחר יותר הפך לפועל, ואמו הייתה אחות מחוזית.[3]

קינוק קיבל תואר בהיסטוריה ויחסים תעשייתיים מאוניברסיטת קארדיף ב-1965, ובשנה שלאחר מכן קיבל תואר שני בחינוך, הוא עבד כמורה בין 1966 ל-1970.[4]

נשוי לגלניס קינוק (אנ') מאז 1967, ואב לשני ילדים - סטיבן (נ. 1970) (אנ') שמכהן אף הוא כחבר פרלמנט מטעם הלייבור ורייצ'ל (נ. 1971).

כחבר פרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבחר לראשונה כמועמד מטעם הלייבור ביוני 1969 מטעם Bedwelty (שהפכה לIslwyn ב-1983) ונבחר לראשונה לפרלמנט ב-18 ביוני 1970.

לאחר התבוסה של הלייבור בבחירות 1979 מונה על ידי ג'יימס קלהאן לממשלת הצללים כמופקד על נושא החינוך.

הוא נודע כאיש שמאל, וזכה למוניטין בזכות התקפותיו את ראש הממשלה תאצ'ר על טיפולה במלחמת פוקלנד. במשאל העם על חברותה של בריטניה בקהילות האירופיות ב-1975 הוא פעל למען יציאת בריטניה מהשוק המשותף, אך הוא שינה את דעתו בנושא בשנים שלאחר כך.[5]

הנהגת מפלגת הלייבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופה ראשונה (1983–1987)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קינוק נפגש עם מנהיג מפלגת הלייבור ההולנדית, ג'ופ דן אויל ב-1984

קינוק החליף התפקיד מנהיג הלייבור את מייקל פוט שהתפטר לאחר הכישלון בבחירות 1983, כסגנו נבחר רוי הארטסלי.[6]

קינוק נחשב למתון יותר מפוט, והנהיג את המפלגה לעמדות שמאל מתונות יותר, כחלק ממאבקו בממשלת תאצ'ר.

בשנת 1984 הראו הסקרים כי הלייבור מעט יותר פופולרי מהשמרנים, ובמהלך השנים שעד הבחירות, שנועדו לשנת 1988 נראה היה לעיתים כי ייתכן שמפלגת הלייבור תוכל להקים את הממשלה הבאה. עם זאת, כאשר נטתה דעת הקהל לטובת תאצ'ר, בשנת 1987, הקדימה תאצ'ר את מועד הבחירות, וקיימה אותן ביוני 1987 על אף שיכולה הייתה לקיימן כשנה לאחר מכן.

בבחירות אלו השתפר מעט מצב מפלגת הלייבור, והתמיכה בה עלתה ל-30.7 אחוזים, אך השמרנים נותרו בשלטון עם רוב מוצק של 102 חברי פרלמנט. ברית הליברלים והדמוקרטים כשלה בניסיונה להפוך למפלגה השנייה בגודלה, והלייבור נותרה מפלגת האופוזיציה העיקרית.

קינוק התפרסם לזמן קצר בארצות הברית באוגוסט 1987 כאשר התגלה כי הסנאטור ג'ו ביידן (לימים הנשיא ה-46) גנב את אחד מנאומיו של קינוק ועשה בו פלגיאט במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות ב-1988, מה שהוביל לפרישתו של ביידן מהמירוץ.[7] שני הפוליטיקאים נפגשו לאחר התקרית ונעשו ידידים.[8]

קינוק התפטר מתפקידו כמנהיג המפלגה באפריל 1992, לאחק קרוב לעשור בתפקיד. החליף אותו בתפקידו ג'ון סמית'.

נציבות האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קינוק מונה בתחילת 1995 לאחד משני חברי הנציבות האירופית, וכיהן כנציב התחבורה תחת נשיא הנציבות ז'אק סאנטר.

ב-1999 הוא מונה מחדש לנציבות תחת הנשיא רומנו פרודי והפך לאחד מסגניו עם אחריות לרפורמה מנהלית ולמנהלות הביקורת, הבלשנות והלוגיסטיקה הכללית.[9]

במהלך כהונתו השנייה הוא היה אחראי לרפורמות קיצוצים עמוקות בתנאי עובדי האיחוד האירופי, מה שיצר מרמור וביקורת כלפיו, אם כי למעשה, הקיצוצים היו בלתי נמנעים ונערכו בלחץ המדינות החברות.

בפברואר 2004, הוכרז כי החל מ-1 בנובמבר 2004, קינוק יהפוך לראש המועצה הבריטית. במקרה, באותו זמן, בנו סטיבן הפך לראש סניף המועצה הבריטית בסנקט פטרבורג שברוסיה. בסוף אוקטובר, הוכרז כי יהפוך לחבר בית הלורדים (בכוונתו להיות עמית עובד), כאשר יוכל לעזוב את אחריותו באיחוד האירופי. בשנת 1977, הוא נשאר בבית הנבחרים, עם דניס סקינר, בעוד חברי פרלמנט אחרים הלכו אל הלורדים כדי לשמוע את נאומה של המלכה פותחת את הפרלמנט החדש. הוא דחה ללכת להלורדים בראיונות האחרונים. קינוק הסביר את שינוי הגישה שלו, למרות נוכחותם המתמשכת של תשעים עמיתים תורשתיים ומינוי בחסות, בטענה שהלורדים הם בסיס טוב לקמפיין.

מינוי ללורד לימי חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קינוק ב-2007

קינוק הוצג בבית הלורדים בינואר 1995, לאחר שנוצר עבורו התואר של ברון קינוק. עם כניסתו לתפקידו הוא הצהיר "קיבלתי את ההזמנה האדיבה להצטרף לבית הלורדים כעמית לימי חיי מסיבות פוליטיות מעשיות, התפקיד ייתן לי את ההזדמנות לתרום לדיון הלאומי בנושאים כמו אירופה, מדיניות חוץ והשכלה גבוהה".

עם מינויו מספר החברים בבית הלורדים מטעם מפלגות הלייבור והשמרנים השתווה. (לאחר מכן מספר חברי הלייבור עקף את השמרנים לשנים רבות).

קינוק היה מבקר חריף של בית הלורדים במשך שנים רבות, וכניסתו לוותה בביקורת רבה על צביעות מצידו.[10]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניל קינוק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Mr Neil Kinnock". Hansard. נבדק ב-13 במאי 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ BBC - South East Wales Public Life - Neil Kinnock - Labour politician from Tredegar, web.archive.org, ‏2012-01-17
  3. ^ David Wilsford, Political leaders of contemporary Western Europe : a biographical dictionary, Westport, Conn. : Greenwood Press, 1995, מסת"ב 978-0-313-28623-0
  4. ^ "Profile: Neil Kinnock" (באנגלית בריטית). 2003-07-04. נבדק ב-2022-09-19.
  5. ^ ניל קינוק, מדוע שיניתי את דעתי לגבי חברותה של בריטניה באירופה, פרוספקט, ‏2018 (באנגלית)
  6. ^ "1983: 'Dream ticket' wins Labour leadership" (באנגלית בריטית). 1983-10-02. נבדק ב-2022-09-19.
  7. ^ Dowd, Maureen; Times, Special To the New York (1987-09-12). "Biden's Debate Finale: An Echo From Abroad". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-09-19.
  8. ^ WalesOnline - News - Wales News - He borrowed Kinnock’s speech, but Neil’s backing Joe all theway, web.archive.org, ‏2010-01-21
  9. ^ Neil Kinnock > Policy Advisory Council :: IPPR, web.archive.org, ‏2013-09-27
  10. ^ "Baron Kinnock makes Lords debut" (באנגלית בריטית). 2005-01-31. נבדק ב-2022-09-19.