נינה סימון
![]() | |
נינה סימון, 1965 | |
לידה |
21 בפברואר 1933 טריון, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
21 באפריל 2003 (בגיל 70) קארי-לה-רואה, צרפת ![]() |
שם לידה | יוניס קתלין ויימון |
שם במה |
Nina Simone ![]() |
מוקד פעילות |
ארצות הברית ![]() |
תקופת הפעילות | 1954–2003 (כ־49 שנים) |
מקום לימודים |
בית הספר ג'וליארד, בית הספר אלן ![]() |
סוגה |
מוזיקת נשמה, בוסה נובה, מוזיקה קלאסית, ג'אז, בלוז ![]() |
סוג קול |
קונטרה אלט ![]() |
שפה מועדפת |
אנגלית ![]() |
כלי נגינה |
פסנתר ![]() |
חברת תקליטים | Bethlehem, Colpix, פיליפס רקורדס, RCA Victor, CTI, Legacy Recordings |
בן או בת זוג |
Andy Stroud ![]() |
צאצאים |
Lisa Simone ![]() |
פרסים והוקרה |
|
www.ninasimone.com | |
חתימה |
![]() |
![]() ![]() |
יוניס קתלין ויימון (באנגלית: Eunice Kathleen Waymon; ( 21 בפברואר 1933 – 21 באפריל 2003) הידועה יותר בשם הבמה נינה סִימוֹן (Nina Simone) הייתה זמרת, כותבת שירים ופסנתרנית אמריקאית. היא נחשבה כמוזיקאית ג'אז, אף שחלקה על הגדרה זו; עבודתה תוארה כמכסה יריעה רחבה של תחומים: בלוז, רית'ם אנד בלוז ומוזיקת נשמה. הסגנון הקולי שלה מאופיין על ידי תשוקה, נשימתיות ושימוש רב בויברטו.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוניס קתלין ויימון נולדה בטריון, קרוליינה הצפונית למשפחה אפרו-אמריקאית נוצרית-מתודיסטית. ילדה שישית לאב כומר מטיף ולאם עקרת בית, ובת למשפחה ענייה שכללה שמונה ילדים. בדומה לאמנים שחורים רבים הושפעה כילדה ממריאן אנדרסון והתחילה לשיר בכנסייה המקומית. בגיל 7 התגלתה כבעלת כישרון גדול בנגינה על פסנתר.
בהופעת הבכורה הפומבית הראשונה שלה כפסנתרנית, נאלצו הוריה השחורים, שישבו בשורה הראשונה, לפנות את מקומם לאנשים לבנים. סימון סיפרה בבגרותה, שמקרה זה השפיע על חייה וגרם לה להפוך ללוחמת זכויות ומעורבת בתנועה לזכויות האזרח.
בגיל 17 עזבה את הבית ועברה לפילדלפיה, שם לימדה פסנתר וליוותה זמרים. היא יכלה להתחיל ללמוד בבית ספר למוזיקה היוקרתי "ג'וליארד" בניו יורק הודות לתורמים נדיבים, אבל חוסר במימון גרם לכך שלא יכלה להגשים את חלומה ולהיות השחורה האמריקאית הראשונה שתהיה פסנתרנית קונצרטים (פסנתרן קלאסי המופיע באופן קבוע כסולן בהופעות קונצרטים). מאוחר יותר ניסתה להתקבל למכון קרטיס אך נדחתה בשל צבע עורה.
היא החלה לנגן בלוז וג'אז במועדון אטלנטיק סיטי ובן-זוגה נתן לה את הכינוי "נינה סימון" ב-1954 - "נינה" בספרדית משמעותו "נערה" וסימון על שם השחקנית הצרפתייה סימון סיניורה האהובה עליה.
אלבום הבכורה שלה Little Girl Blue יצא ב-16 בספטמבר 1958 ונינה סימון זכתה לראשונה בהכרה ציבורית בזכות גרסתה לשירו של ג'ורג' גרשווין "אני אוהבת אותך פורגי" (מתוך האופרה "פורגי ובס"), I Loves You, Porgy - שנכללה באלבום. השיר בביצועה הגיע לארבעים הגדולים במצעד בארצות הברית. שיר נוסף מהתקליט הזה - "My baby just cares for me" זיכה אותה בפרסום רב (השיר הזה הפך ללהיט בבריטניה בשנות ה-80 כששימש כפרסומת לבושם שאנל מס' 5).
במהלך שנות ה-60 הייתה מעורבת בתנועה לזכויות האזרח והקליטה מספר שירים פוליטיים שכללו בין השאר את "To Be Young, Gifted and Black" (שזכה לגרסת כיסוי מאריתה פרנקלין) ו-"Mississippi Goddamn", שנכתב כתגובה לרצח של מדגר אוורס ופיצוץ כנסייה בברמינגהם אלבמה שגרם למותם של ארבעה ילדים שחורים.
ב-1961 הקליטה גרסה לשיר המסורתי "בית השמש העולה", שיר שאחר כך הוקלט על ידי בוב דילן והפך ללהיט בביצוע "החיות". שירים מפורסמים אחרים שלה כוללים את: "I Put a Spell on You" (המקור בוצע על ידי סקרימינג ג'יי הוקינס), "Here Comes the Sun", "Four Women" של הביטלס.
הרב-גוניות שלה כאמנית ניכרת לכל אורך המוזיקה שלה, שלעיתים הייתה לה הפשטות של מוזיקת עם. בקונצרט אחד שלה יכלה לעבור בקלות ממוזיקה שהושפעה מגוספל לג'אז ובלוז ועד לקטעים ממוזיקה קלאסית. ב-16 בספטמבר 1966, בדיוק שמונה שנים אחרי אלבום הבכורה שלה, הוציאה חברת פיליפס תקליט חדש לנינה סימון Wild Is the Wind - שכולו הורכב מהקלטות מהשנים 1964–1965, שירים שלא נכללו באלבומיה. האלבום הצליח מאוד וזכה לביקורות מהללות, למרות היותו קולקציה של 11 שירים (שמנכ"ל החברה ערך בצורה מבריקה) ש-10 מהם גרסאות שלה לשירי בלוז ופולק וגם שיר אחד מקורי שכתבה והלחינה בשם "ארבע אמהות". ב-1969 הייתה (יחד עם בי בי קינג, סטיבי וונדר, אבי לינקולן ואמנים שחורים נוספים) חלק מהמוזיקאים הבולטים בפסטיבל "וודסטוק השחור" Harlem Cultural Festival שנערך כמחאה במזרח שכונת הארלם בניו יורק ב-Mount Morris Park ימים אחדים אחרי פסטיבל וודסטוק המפורסם.
ב-1971 עזבה סימון את ארצות הברית. לטענתה סיבת העזיבה הייתה גזענות, אם כי לטענת אחרים סיבת העזיבה הייתה חילוקי דעות עם אמרגנה, חברת התקליטים שלה ועם רשויות המס.
היא חזרה ב-1978 ונעצרה בעוון העלמת מס (היא לא שילמה כמה שנים מס הכנסה כמחאה על מלחמת וייטנאם). בתקופה שלאחר מכן גרה במדינות שונות באיים הקריביים, באפריקה ובאירופה, כשהיא ממשיכה להופיע גם בשנות ה-60 לחייה. בשנות ה-80 היא הופיעה בקביעות במועדון הג'אז של רוני סקוט בלונדון.
ב-1995 ירתה סימון, לכאורה, בבן של שכנה ברובה אוויר אחרי שהצחוק שלו הפריע לה להתרכז. היה לה בתעשיית המוזיקה מוניטין של מישהי שקשה לעבוד איתה ושנוטה להתפרצויות, תיאור שסימון לא הסכימה איתו. בשנים המאוחרות שלה נהנתה סימון לשתף את הקהל באנקדוטות מצחיקות מהקריירה המוזיקלית שלה. למרות זאת היו שפרשו את הסגנון הבימתי שלה כמתנשא ומרוחק. הנוכחות הבימתית המלכותית והמצווה שלה גרמו לכך שזכתה לתואר "הכוהנת הגדולה של מוזיקת הנשמה".
ב-1993 התיישבה באקס-אן-פרובאנס בדרום צרפת. את שנותיה האחרונות העבירה בקרי-לה-רואה ובה נפטרה ב-2003.
לסימון הוענקו שני תוארי דוקטור לשם כבוד במוזיקה ובמדעי הרוח, מאוניברסיטת מסצ'וסטס ומהקולג' על שם מלקולם אקס. לאחר מכן העדיפה להיקרא "דוקטור נינה סימון". יומיים לפני מותה הוענק לסימון תואר דוקטור לשם כבוד על ידי מכון קרטיס, המוסד שסירב לקבלה בתחילת הקריירה שלה.
בנוגע לסגנון המוזיקלי שלה היא אמרה: "ג'אז הוא מונח של אנשים לבנים למוזיקה שחורה, המוזיקה שלי היא מוזיקה קלאסית שחורה".
נינה סימון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
סימון הופיעה בישראל פעמיים. בפעם הראשונה היה מתי כספי הצעיר מפקח התאורה והסאונד של המופע.
סימון הייתה מיודדת עם זמר הפולק רוק החסידי שלמה קרליבך. היא הציגה בפניו לראשונה את מוזיקת הנשמה והגוספל, והוא לימד אותה שירים יהודיים, כולל "ארץ זבת חלב ודבש" שסימון ביצעה בעברית.[1] באוגוסט 2013 עלה על במות ברודוויי המחזמר Soul doctor ("רופא הנשמה") מאת דניאל וייס, המתעד את היחסים בין קרליבך לסימון, שאת דמותה מגלמת השחקנית אמבר אימן.[2]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של נינה סימון (באנגלית)
נינה סימון, ברשת החברתית פייסבוק
נינה סימון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
נינה סימון, ברשת החברתית אינסטגרם
נינה סימון, ברשת החברתית טיקטוק
נינה סימון, סרטונים בערוץ היוטיוב
נינה סימון, סרטונים באתר Vimeo
נינה סימון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
נינה סימון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
נינה סימון, באתר אייטונס (באנגלית)
נינה סימון, באתר ספוטיפיי
נינה סימון, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
נינה סימון, באתר Last.fm (באנגלית)
נינה סימון, באתר AllMusic (באנגלית)
נינה סימון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
נינה סימון, באתר דיזר
נינה סימון, באתר Discogs (באנגלית)
נינה סימון, באתר Songkick (באנגלית)
- נינה סימון, באתר Genius
- נינה סימון, באתר SecondHandSongs
נינה סימון, באתר בנדקמפ
- נינה סימון, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
נינה סימון, באתר בילבורד (באנגלית)
נינה סימון, באתר טיידל (באנגלית)
- Nina Simone - To Be Free: The Nina Simone Story, סרט רשמי של חברת Legacy (האחראית על הפצת תקליטים ישנים ב"סוני מיוזיק") על נינה סימון
סלמישה טילט, הניו יורק טיימס, לוחמת זכויות, אמא מתעללת וזמרת פורצת דרך: הפנים הרבות של נינה סימון נחשפות כעת, באתר הארץ, 3 ביולי 2015
- עופרה עופר אורן, מה קרה, נינה סימון?, בבלוג "סופרת ספרים", 1 ביוני 2016
- עופרה עופר אורן, השיר "ארבע נשים": על מה והאם יש לסלוח, בבלוג "סופרת ספרים", 24 באוקטובר 2016
- נינה סימון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- נינה סימון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^
Eretz Zavat R'á'lav U'dvash, בביצוע נינה סימון, סרטון באתר יוטיוב
- ^
חיים הנדוורקר, הסיפור הלא מוכר של הרב קרליבך ונינה סימון, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2013