ניצול משאבים מקומיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ניצול משאבים מקומייםאנגלית: In-situ resource utilization) הוא מונח במדעי החלל המתאר את השימוש והניצול של משאבים הנמצאים או מיוצרים על גבי גרם שמים כלשהו (הירח, מאדים, אסטרואיד וכו'). ניתן להפיק ממשאבים מקומיים חומרים לתמיכה בחיי האסטרונאוטים (למשל חמצן), דלק, חומרי בנייה, ואנרגיה.

כיום, ניצול משאבים מקומיים מתבטא בעיקר בניצול של חלליות רבות את קרינת השמש על מנת ליצור אנרגיה סולארית. מעבר לכך, לא היה שימוש בשיטה זו עד היום.

שיטה זו, של ניצול משאבים מקומיים, נתפסת כיום כאמצעי יעיל על מנת להפחית בצורה משמעותית את כמות ומשקל המטען והחומרים שנדרשים לשיגור ולהטסה מכדור הארץ לגרם שמים אחר וממנו חזרה לכדור הארץ. דוגמה לניצול משאבים מקומיים היא אחת השיטות שהוצעו על מנת לחסוך בדלק שישוגר מכדור הארץ במשימה מאוישת למאדים. לפי שיטה זאת, הדלק לשיגור חזרה ממאדים יופק באמצעות תגובה כימית פשוטה ומוכחת שנקראת תגובת סבטייה, בין מימן (שיסופק מכדור הארץ) ובין פחמן דו-חמצני שיילקח מהאטמוספירה של מאדים.

כחלק מההכנות לקראת פיתוח טכנולוגיות מסוג זה, נאס"א מתכננת להוסיף לרובר מארס 2020, אשר מיועד לשיגור באותה שנה ויהיה דומה לרובר קיוריוסיטי, מכשיר ניסויי בשם MOXIE (אנ') שיפיק חמצן מהפחמן הדו-חמצני שבאטמוספירה המאדימית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]