ניקולאה מאלאקסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ניקולאה מאלאקסהרומנית: Nicolae Malaxa);‏ 23 בדצמבר 18841965, היה מהנדס, יזם ותעשיין, יצרן קטרים, מכוניות, נשק ותחמושת רומני ממוצא יווני, חבר נכבד בקמרילה של קרול השני, מלך רומניה, מקורב, מממן ומחמש של התנועה הלגיונרית, יריב ומתחרה של מקס אאושניט, בעל הון בארצות הברית וחשוד בהיותו סוכן כפול[1]. מאלאקסה נידון למוות בהיעדרו ברומניה. מאלאקסה היה חותנו של חתן פרס נובל, ג'ורג'ה אמיל פאלאדה.

ניקולאה מאלאקסה נולד בחוש, רומניה, במשפחה ממוצא יווני, לאביו קוסטקה מאלאקסה ולאימו אלנה רוקסנדרה, בתו של הספטאר בדראו. למד בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון ביאשי ובעזרת משפחתו נשלח ללימודי הנדסה באוניברסיטה הפוליטכנית של קרלסרוהה, גרמניה, לימודים שסיים בהצלחה.

מפעליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1909 בא מאלאקסה לברלאד, שם החזיק אביו בית ובנה מכבש להפקת שמן צמחי. מפעל השמן זכה לשם מנדרה. הוא גם הקים בית מלאכה לעיבוד מתכת, בית יציקה ומוסך לתיקון כלי רכב. הכנסותיו מבתי המלאכה ופדיון מכירתם שימשו אותו לפתיחת עסק חדש[2]. ב-3 באוגוסט 1921, על מגרש בשולי בוקרשט, הקים מאלאקסה בית מלאכה לייצור ותיקון צי רכבות, שם תוקנו קטרים וקרונות רכבת. במקום היה גם בית יציקה ובו יצקו נעלי בלימה לרכבות, מוצר שלפני כן נהגו לייבא מארצות זרות - הרכבת הרומנית שמחה לעבור מייבוא לרכישה בשוק המקומי. על מגרש נוסף במזרח בוקרשט בנה מאלאקסה מהיסוד, בשנים 1923 - 1927, תוך הסתייעות בחוק רומני לעידוד התעשייה. ב-1927 חתם על חוזה עם הרכבת הרומנית, שעל פיו התחייב לייצר עבורה קטרים מתוצרת עצמית - קטרים אלה זכו לשם מאלאקסה.

קטר מסוג מאלאקסה

את מפעליו בנה מאלאקסה בעזרת מקדמה מהרכבת הרומנית והלוואת מבנקים. הוא הזמין מגרמניה 82 מכונות לעיבוד מתכת ושכר 180 עובדים מקצועיים גרמנים עם חוזים לשנה או לחצי שנה, כדי שיפעילו את המכונות וילמדו עובדים רומנים להפעילן. ב-1928 יצא משערי המפעל הקטר הראשון מתוצרת רומניה, קטר מופעל בקיטור. ב-1936 הפיקו מפעלי מאלאקסה את הקטר הראשון עם מנוע דיזל. ב-1945 ייצרו מכונית רומנית ראשונה, שזכתה לשם מאלאקסה. גנרל מיור סובייטי בשם לאוניד ברז'נייב, שנסע באחת המכוניות לבולגריה וחזרה התרשם ממנה, כתב על כך למוסקבה ומשם הגיעה הוראה לפרק את מפעל המכוניות ולהעבירו להרי אורל בברית המועצות.

מאלאקסה הקים גם מפעל צינורות ללא הלחמה ומפעלי תחמושת ונשק, שהפנו את תוצרתם לצבא רומניה.

ההשתלטות על מפעלי אאושניט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס אאושניט, מי שכונה "מלך הברזל", היה המתחרה העיקרי של מאלאקסה בתעשיית המתכת הרומנית. השניים היו חברי בקמרילה של קרול השני, מלך רומניה וגם שותפים במספר מפעלים. קרול השני, מלך רומניה החליט מטעמים מדיניים לנסות להתקרב לגרמניה הנאצית ולתאם איתם את המדיניות. טרסט המתכת של גרינג היה מעוניין ברכישת מניותיו של אאושניט, אך אאושניט סירב למכור להם. הגרמנים הפעילו לחץ על המלך והמלך תבע מאאושניט להעביר את מניותיו למאלאקסה המקורב לגרמנים. בעקבות המשך סירובו של אאושניט, המלך גרם למעצרו והעמדתו למשפט בהשמת שחיתות וכליאתו לשנים. מהכלא נענה אאושניט והעביר את מניותיו למאלאקסה, תמורת הבטחה לשחרורו, אך ההבטחה לא קוימה. לאחר הדחת המלך שחרר אנטונסקו את אאושניט.

עסקי מאלאקסה עם המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאלאקסה היה חבר בקמרילה של קרול השני, מלך רומניה ונהג להפסיד בקביעות סכומי כסף גבוהים במשחקי פוקר מול המלך, כמו המתחרה הקבוע שלו, מקס אאושניט. למקס אאושניט נודע שהמלך חובב מרוצי סוסים, לכן קנה לו כמתנה סוס ערבי גזעי רב ערך. מאלאקס הגיב בכך שקנה למלך אורווה מודרנית מצוידת היטב.

ההיסטוריון הרומני יואן סקורטו טוען שמאלאקסה התעשר הודות למימון, שקיבל מהמדינה והזמנת סחורות של המדינה. לדברי ההיסטוריון המדינה נתנה לו מקדמות גדולות והזמינה את הציוד ממנו והבטיחה לו בכך דווחים גדולים. היו שנים בהן המדינה רכשה 98% מהייצור והרווחים נעו בין 300% ל-1,000%. חלק מרווחים אלה הגיעו, בדרכי עקיפין, לידי המלך[3]. כדי לבטא את שביעות רצונו הגיש מאלאקסה למלך כשי תיק ובו מאה מיליוני לאי, באמתלה שהמלך ישתמש בכסף למפעלי הסעד שלו.

הדחת המלך קרול השני ועליית השליט החדש, הגנרל יון אנטונסקו גדעה את התמיכה של הבנק הלאומי בעסקי מאלאקסה, שהיה מממן את הייצור באמצעות מקדמות גדולות, שקיבל מהבנק הלאומי. מאלאקסה, שדאג לקשרים טובים עם התנועה הלגיונרית פנה לבקש מהם עזרה.

יחסי מאלאקסה עם התנועה הלגיונרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריונית רנו, שיוצרה על פי רישיון במפעלי מאלאקסה ברומניה - שתי שריוניות כאלה נמסרו ללגיונרים ישר מקו הייצור והיו הסיבה להלאמת מפעלי מאלאקסה לאחר דיכוי המרד

מאלאקסה לא הסתיר את אהדתו לתנועה הלגיונרית ואהדה זו באה לידי ביטוי גם בתמיכה כספית ואחרת בתנועה. בביתו של מאלאקסה נועדו בחשאיות קרול השני, מלך רומניה וקורנליו זליה קודריאנו - המלך ביקש מקודריאנו, שיעביר לו את הנהגת התנועה הלגיונרית, יכריז עליו כ"קפיטן" ובתמורה הציע למנות את קודריאנו לראש ממשלת רומניה. קודריאנו דחה את הצעת המלך, טען שנאמנות חברי התנועה אליו היא אישית ואינה ניתנת להעברה[4].

לאחר שעלה אנטונסקו לשלטון וגדע את תמיכת הבנק הלאומי בעסקי מאלאקסה, פנה הוריה סימה לאנטונסקו ושכנע אותו להמשיך את נוהג המקדמות שנתן הבנק הלאומי למאלאקסה, כדי למנוע את סגירת המפעלים ופיטורי המוני עובדים. סימה עשה זאת לאחר שנוכח לדעת שמאלאקסה מינה בהנהלת מפעליו לגיונרים רבים. לאחר מכן קנה מאלאקסה בשלושה מיליוני לאי את מניות בתי הדפוס של העיתונים אדוורול ודימינאצה, שנסגרו, ונתן את המניות במתנה לתנועה הלגיונרית[5].

במברק ששלח השגריר הגרמני ברומניה, וילהלם פבריציוס, למשרד החוץ שלו ב-7 בינואר 1941, דיווח השגריר שעל פי הוראה של אנטונסקו נלקחו כלי הנשק של המשטרה הלגיונרית, אולם מאלאקסה ניפק להם כלי נשק אחרים וגם שתי שריוניות ישר מפס הייצור, כדי שישמשו את הלגיונרים במרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט.

פרס מאלאקסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאלאקסה היה מקורב מאוד לנאה יונסקו ושניהם היו חברים בקמרילה של קרול השני, מלך רומניה. נאה יונסקו היה גם מקורב לחוגים בגרמניה הנאצית ועזר למאלאקסה בקבלת חוזים מסוימים ועל כך גמל לו מאלאקסה ברכישה עבורו של הבית בו גר. במפגשים בבית הזה הזכיר מאלאקסה כוונה לייסד פרס כספי לתחום מדעי והמתמטיקאי אוקטב אוניצ'סקו, שהיה מבאי הבית, הציע למאלאקסה לתת את הפרס לתחום המתמטיקה. לאחר קבלת הסכמתו של מאלאקס הכין אוניצ'סקו את תקנון הפרס. לפי התקנון הפרס עמד להיות מוענק על ידי ועד בינלאומי של אישים מתחום המתמטיקה. בוועד נכללו פרופסור דימיטריה ד. פומפיו, פרופסור גאורגה ציציקה, שניהם מרומניה, פרופסור טוליו לוי-צ'יוויטה מרומא, הנרי ויאה מפריז וורנר הייזנברג מגרמניה. הוחלט שיהיה רק פרס אחד בן מאה אלף פרנקים כל שנה וב-1938 הוענק הפרס לצרפתי ז'אן לרה ובאופן יוצא מן הכלל הסכים מאלאקס להעניק פרס שני בן חמישים אלף פרנקים, למי שהיה קרוב מאוד לזכות בפרס הראשון, ליהודי הפולני יוליוס שאודר (Juliusz Paweł Schauder). הוענק גם פרס בן מאה אלף לאי למתמטיקאי רומני בשם ניקולאה-ויקטור תאודורסקו. לא היה המשך להענקת הפרס[6].

אבדן המפעלים ברומניה ועזיבתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל הסיוע שניתן ממפעלי מאלאקסה ללגיונרים בעת מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט הוטל עיקול על מפעלים. בגלל ההפצצות האנגלו-אמריקאיות על המפעלים והתקדמות החזית הסובייטית מאלאקסה החליט להעביר חלק ממפעליו לאזור סיביו והבנייה שם התקרבה לסיומה, כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה בשטח רומניה. השלטון החדש, המושפע מהקומוניסטים התייחס באהדה למאלאקסה, הן משום שזכר לו תמיכה כספית במפלגה הקומוניסטית (מאלאקסה תרם לכל המפלגות) והן משום שראו בו מי שנרדף על ידי שלטונו של יון אנטונסקו. לאחר הלאמת מפעלי מאלאקסה בתקופה הקומוניסטית, הועסק ניקולאה מאלאקסה במפעליו כמהנדס בתפקיד יועץ מיוחד עד 1948, כאשר נסע לכינוס שנערך בווינה ולא חזר לרומניה.

בתו של מאלאקסה נישאה למי שעתיד להיות חתן פרס נובל ושניהם נסעו ב-1945 לארצות הברית לצורכי לימודים ונשארו שם. לפני עזיבת רומניה והצטרפות לבני משפחתו בארצות הברית, הספיק מאלאקסה להעביר לחשבונות בנק בארצות הברית מאות מיליוני דולרים, שהפכו אותו לאדם עשיר גם שם.

בקשת אזרחות אמריקאית ועימות מחודש עם אאושניט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אאושניט הגיע לארצות הברית ב-1946 ובקשתו לאזרחות אמריקאית לא נתקלה בקשיים. מאלאקסה הגיש בקשה דומה ב-1948 ולבקשתו קמו מתנגדים על בסיס המידע שסיפק אאושניט. ההתנגדות התבססה על קשריו עם התנועה הלגיונרית ועם גרמניה הנאצית ולבסוף עם המשטר הקומוניסטי ברומניה. מאלאקסה חיפש תומכים לבקשתו וזכה לתמיכתו של ריצ'רד ניקסון, תמיכה עבורה קיבל ניקסון, לדברי סימור הרש, מאה אלף דולרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]