ניקולאוס פבזנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סר ניקולאוס פבזנר
Nikolaus Pevsner
אין תמונה חופשית
לידה 30 בינואר 1902
לייפציג, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 באוגוסט 1983 (בגיל 81)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה וילטשייר עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק היסטוריון אמנות, סופר, היסטוריון של האדריכלות, מרצה באוניברסיטה, אדריכל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות
פרסים והוקרה
  • מפקד במסדר האימפריה הבריטית
  • צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1967)
  • מדליית הזהב המלכותית (1967)
  • מדליית אלברט (1975)
  • פרס וולפסון להיסטוריה (1976)
  • עמית האקדמיה הבריטית עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים טום פבזנר עריכת הנתון בוויקינתונים
www.pevsner.co.uk
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סר ניקולאוס ברנהרד לאון פבזנר CBE FBA (30 בינואר 190218 באוגוסט 1983) היה היסטוריון אמנות גרמני-בריטי והיסטוריון אדריכלי, שנודע בעיקר בזכות סדרת המדריכים המונומנטלית של כל מחוזות אנגליה, בת 46 כרכים, בנייני אנגליה (1951–1974).

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאוס פבזנר נולד בלייפציג, סקסוניה, בנם של הוגו ואנה פבזנר, סוחר פרוות יהודי-רוסי. הוא למד בספר סנט תומאס בלייפציג, והמשיך בלימודיו באוניברסיטת מינכן, אוניברסיטת ברלין ואוניברסיטת פרנקפורט אם מיין. בשנת 1924 הוענק לו דוקטורט מטעם אוניברסיטת לייפציג בגין עבודת הגמר שכתב בנושא האדריכלות הבארוקית של לייפציג. [1] בשנת 1923 הוא התחתן עם קרולה ("לולה") קורלבאום, בתו של עורך הדין הנכבד של לייפציג, אלפרד קורלבאום. [2] הוא עבד כעוזר שומר במוזיאון הציירים הגדולים בדרזדן (1924–1928). בצעירותו המיר את דתו מיהדות ללותרניזם.

במהלך תקופה זו הוא החל להתעניין בביסוס עליונותה של האדריכלות המודרניסטית הגרמנית לאחר שהתוודע לפאביליון הרוח החדשה (Pavillon de l'Esprit Nouveau) של לה קורבוזיהבתערוכת פריז ב-1925 (אנ').[2]

בשנת 1928 הוא כתב את הכרך על ציור הבארוק האיטלקי לסדרת ספרי הלימוד של מדעי האמנות ("Handbuch der Kunstwissenschaft"), סדרה מרובת כרכים המספקת סקירה כללית של תולדות האמנות האירופית. הוא לימד באוניברסיטת גטינן (1929-1933) קורס התמחות בנושא אמנות אנגלית ואדריכלות.

לפי הביוגרף סטיבן גיימס, פבזנר ראה בברכה חלקים רבים במדיניות הכלכלית והתרבותית של משטר היטלר המוקדם.[2][3] עם זאת, בשל חוקי הגזע הנאצים הוא נאלץ לפרוש מתפקידו כמרצה בשנת 1933.[4]

מאוחר יותר באותה שנה, פבזנר עבר להתגורר באנגליה והשתקע בהמפסטד, בשכונת ווילווד טראס, שכנו בדלת ממול היה המשורר ג'ופרי גריגסון.[5][6][7]

אוניברסיטת ברמינגהאם, סביבות 2007

המשרה הראשונה של פבזנר הייתה במסגרת מלגת מחקר ל־18 חודשים באוניברסיטת ברמינגהאם, שאותרה עבורו על ידי חברים בברמינגהאם, ומומנה במימון חלקי של המועצה לסיוע אקדמי. במחקר שערך על תפקיד המעצב בתהליך התעשייתי, הציג פבזנר תיאור ביקורתי על תקני העיצוב בבריטניה שפורסם כ"חקר האמנות התעשייתית באנגליה" (הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1937). בהמשך לכך הועסק כקנין של טקסטיל מודרני, זכוכית וקרמיקה לאולמות תצוגת הרהיטים גורדון ראסל בלונדון.

בשלב זה השלים פבזנר גם את ספרו "חלוצי התנועה המודרנית: מוויליאם מוריס ועד ולטר גרופיוס", שעסק במה שהוא ראה כדומיננטיות של ולטר גרופיוס בעיצוב עכשווי. הספר הגן בחריפות על שני הבניינים הראשונים של גרופיוס (שניהם נבנו לפני מלחמת העולם הראשונה) בנימוק שהם מייצגים את סך המטרות המהותיות של אדריכלות המאה העשרים באנגליה; עם זאת, הדברים התקבלו במידה רבה כהיסטוריה של תרומתה של אנגליה למודרניזם הבינלאומי, וכמניפסט של באוהאוס (כלומר, מודרניזם של וויימר), מה שבפועל לא היה כך.[דרוש מקור][8] למרות זאת, הספר התקבל כנקודת התייחסות חשובה בהוראת תולדות העיצוב המודרני, והניח את היסודות להתפתחות הקריירה של פבזנר באנגליה בתור היסטוריון האדריכלות. מאז פרסומו הראשון על ידי הוצאת פאבר & פאבר בשנת 1936, הוא פורסם במספר מהדורות ותורגם לשפות רבות. שם המהדורה בשפה האנגלית עודכן ל"חלוצי העיצוב המודרני".

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פבזנר היה "יותר גרמני מהגרמנים" עד כדי כך שהוא תמך בשאיפתו של גבלס לאמנות גרמנית 'טהורה' לא-דקדנטית ".[9] דווח לגביו כי אמר על הנאצים (בשנת 1933): "אני רוצה שהתנועה הזו תצליח. אין חלופה אחרת אלא כאוס [...] יש דברים גרועים יותר מההיטלריזם".[2] למרות זאת, הוא נכלל בספר השחור הנאצי כעוין למשטר היטלר.

בשנת 1940 נלקח פבזנר למחנה המעצר בהויטון, ליברפול, כזר אויב. ג'פרי גריגסון כתב מאוחר יותר בספרו "זכרונות" (1984)(Recollections): "משהגיעו לבסוף שני רצי קשת קשוחי פנים בשעות המוקדמות של הבוקר לקחת (אותו). . . הצלחתי, תוך שלפתתי את מכנסי הפיג'מה שלי, להשיג אותם עם מתנת הפרידה הטובה ביותר שיכולתי לחשוב עליה במהירות, שהייתה מהדורה קטנה ואלגנטית, מהדורה חדשה, של הסונטות של שייקספיר." [10] פבזנר שוחרר לאחר שלושה חודשים, בין היתר בהתערבותו של פרנק פיק, אז מנכ"ל משרד המידע. בחודשים שלאחר שחרור הבליץ הוא עסק בניקוי פסולת פצצות, וכתב סקירות וביקורות אמנות עבור "די צייטונג" של משרד המידע, פרסום אנטי-נאצי שיועד לגרמנים המתגוררים באנגליה. כמו כן, הוא השלים עבור הוצאת פינגווין את כתיבתו של ספר בכריכה רכה "מתווה לאדריכלות האירופאית", אותו החל לפתח בזמן שהותו במחנה המעצר. ספר זה יזכה בסופו של דבר לשבע מהדורות, יתורגם לשש עשרה שפות וימכר ביותר מחצי מיליון עותקים.

בשנת 1942 הצליח פבזנר להבטיח לעצמו סוף סוף שתי משרות קבועות. משנת 1936 ואילך החל לתרום באופן תדיר לירחון האדריכלות הבינלאומי - הביקורת האדריכלית (The Architectural Review ) ומשנת 1943 עד 1945 הוא שימש כעורכו בפועל בזמן שהעורך הקבוע ג'.מ. ריצ'רדס היה בשירות פעיל. בהשפעת ירחון זה, הפכה גישתו של פבזנר לאדריכלות מודרנית מורכבת יותר ומתונה יותר. [11] סימנים מוקדמים להתעניינותו ארוכת שנים בארכיטקטורה הוויקטוריאנית, שהושפעו גם מירחון הביקורת האדריכלית, הופיעו בסדרה שנכתבה בשם הבדוי "פיטר פ.ר. דונר": אוסף המאמרים של פבזנר - "ציידי האוצרות" - הוליך את הקוראים ברחובות נבחרים של לונדון, והסב את תשומת לבם לאוצרות הארכיטקטורה של המאה ה -19. הוא גם היה מעורב מאד, יחד עם הבעלים של הירחון ה. דה ס. הסטינגס, בפיתוח התאוריות של כתב העת בנושא תכנון ססגוני. [12]

בשנת 1942 מונה פבזנר גם למרצה במשרה חלקית בבירקבק, אוניברסיטת לונדון; בסופו של דבר הוא יפרוש מהמכללה בשנת 1969 כפרופסור הראשון להיסטוריה של האמנות במוסד זה. הוא הרצה באוניברסיטת קיימברידג' כמעט 30 שנה, והגיע לדרגת 'פרופסור סלייד' - (משרת הפרופסורה לאומנות הוותיקה ביותר באוניברסיטאות קיימברידג' ואוקספורד) במשך שש שנים משנת 1949 עד 1955, והפך בהמשך גם לפרופסור סלייד באוקספורד בשנת 1968.

לאחר שעבר לאנגליה, פבזנר גילה שלחקר ההיסטוריה האדריכלית יש מעמד זוטר בקרב החוגים אקדמיים, וכמות המידע הזמין, במיוחד עבור מטיילים שרוצים לדעת על הארכיטקטורה של מחוז מסוים, היא מוגבלת. בהמשך להזמנתו של אלן ליין, מייסד ספרי פינגווין, עבורו כתב את המתווה שלו וגם ערך את סדרת המונוגרפיות מלך פינגווין, הוא הציע רעיונות לפרסומים עתידיים, ובהם סדרה של מדריכי מחוז מקיפים על מנת לתקן את החוסר הזה.

העבודה על סדרת בנייני אנגליה החלה בשנת 1945, והכרך הראשון פורסם בשנת 1951. פבזנר כתב 32 מהספרים בעצמו, 10 בשיתוף פעולה עם כותבים נוספים, ו-4 כרכים נוספים נכתבו על ידי אחרים. לאחר מותו נמשכה העבודה על הסדרה, שהורחבה לכיסוי שאר מחוזות בריטניה, תחת הכותרת "מדריכי האדריכלות של פבזנר" (Pevsner Architectural Guides) המתפרסמים על ידי הוצאת אוניברסיטת ייל.

כשם שיזם את סדרת המדריכים על בנייני אנגליה, הציע פבזנר גם את סדרת תולדות האמנות של הוצאת פליקן (החל משנת 1953), מחקר מרובה כרכים שנבנה על פי המודל הגרמני (Handbuch der Kunstwissenschaft), שהוא עצמו היה עורכו. כרכים רבים בסדרה זו נחשבים כקלאסיקה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 ערך פבזנר את הראשון מבין כמה שידורי רדיו בתוכנית השלישית של ה-BBC, ושידר בסופו של דבר תשע שיחות עד 1950, בהן בחן ציירים ותקופות אמנות אירופאיות. בשנת 1977 הוא שידר 78 שיחות עבור ה- BBC, כולל הרצאות רית'. בשנת 1955 – שידר סדרה של שישה שידורים, תחת הכותרת - "האנגליות של האמנות האנגלית",[13] שעבורם הוא חקר את תכונות האמנות שאותן ראה כאנגליות במיוחד, ומה הן אומרות על הדמות הלאומית האנגלית. [3] סדרת הרצאותיו ב- AW מלאון בנושא אמנות יפה בגלריה הלאומית לאמנות, בוושינגטון בירת ארצות הברית, פורסמה בשנת 1976 כ"היסטוריה של טיפוסי מבנים" (A History of Building Types) [14]

פבזנר היה חבר מייסד בשנת 1957 של האגודה הוויקטוריאנית, קרן הצדקה הלאומית לחקר והגנה של האדריכלות הוויקטוריאנית, האדוארדית ואומנויות אחרות. בשנת 1964 הוזמן להיות יושב ראש האגודה, ונווט אותה לאורך שנותיה המעצבות. הוא נלחם לצד ג'ון בטג'מן, יו קסון ואחרים להצלת בתים, כנסיות, תחנות רכבת ואנדרטאות אחרות מהתקופה הוויקטוריאנית. הוא כיהן במשך עשר שנים (1960–1970) כחבר המועצה המייעצת הלאומית לחינוך לאמנות (או ועדת קולדסטרים), תוך שנאבק בהפיכת תולדות האמנות מרכיב חובה בתוכנית הלימודים בבתי ספר לאמנות. הוא נבחר לעמית האקדמיה הבריטית בשנת 1965 והוענקה לו מדליית הזהב של המכון המלכותי לאדריכלים בריטים בשנת 1967.[15]

לאחר שקיבל אזרחות בריטית בשנת 1946, מונה פבזנר למסדר האימפריה הבריטית (CBE) בשנת 1953, והוענק לו תואר אביר בשנת 1969 "בגין שרות למען האמנות והאדריכלות".

פבזנר קיבל גם דוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטת האריוט-וואט בשנת 1975.[16]

מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פבזנר נפטר בביתו בווילדווד טאוור,[17] המפסטד, לונדון, באוגוסט 1983.[18] אשתו נפטרה עשרים שנה קודם לכן.

טקס האזכרה לכבודו נערך בכנסיית ישו המלך, בלומסברי, בדצמבר שלאחר מכן, כאשר את נאום האזכרה נשא אלק קליפטון-טיילור, חברו במשך 50 שנה. הוא קבור בחצר הכנסייה של סנט פיטר, קלייד פייפרד, בווילטשייר. בנו הגדול, דיטר, היה עורך ההוצאה לאור פינגווין ספרים ומייסד משותף עם אוליבר קלדקוט של ההוצאה לאור בית ווילווד בשנות השבעים. [19] בנו הצעיר, טום, היה מפיק ובמאי סרטים שעבד על הפקת מספר סרטי ג'יימס בונד.

בשנת 2007 הוצב לוח זיכרון מטעם המורשת האנגלית בבית שהיה ביתו של פבזנר מאז שנת 1936. [20][18]

אף על פי שפבזנר פיקח על פרסום הכרכים הראשונים של "בנייני אנגליה" מטעם עמיתיו הסקוטיים, הוולשים והאירים (ובכל אחד מהם כונה "עורך ראשי", "עורך מייסד ו"יועץ עריכה" בהתאמה), הוא לא כתב אף אחד מהם. בדומה לעדכוני הכתבים הקודמים שלו, רבים מכרכים אלה היו פרי יצירתם של כמה תורמים. הכיסוי של בריטניה כולה הושלם בשנת 2016, כשהסדרה האירית עדיין בעיצומו של המהלך.

דמות בדיונית של פבזנר מופיעה ברומן "הכישוף" של אלן הולינגרסט מ-1998.

רעיונות ותאוריות בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "סככת אופניים היא בניין; קתדרלת לינקולן היא יצירה ארכיטקטונית. כמעט כל מה שתוחם שטח בקנה מידה המספיק לאדם לנוע בו הוא בניין; המונח ארכיטקטורה חל רק על מבנים שתוכננו במטרה אסתטית", מתוך "מתווה לאדריכלות אירופאית", (1943).
  • פבזנר תיאר גם את שלוש הדרכים בהן האסתטיקה יכולה לבוא לידי ביטוי באדריכלות: בחזית הבניין, בנפחי החומר או בפנים.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "חלוצי התנועה המודרנית" (פאבר, 1936)
  • "בירור באמנות תעשייתית באנגליה" (1937)
  • "אקדמיות לאמנות, עבר והווה" (1940)
  • "מתווה לאדריכלות אירופאית" (1943)
  • "העלים של סאות'וול" (סדרת קינג פינגווין), פינגווין, 1945
  • "חלוצי העיצוב המודרני" (פורסם במקור "כחלוצי התנועה המודרנית" בשנת 1936; מהדורה שנייה, ניו יורק: מוזיאון לאמנות מודרנית, 1949; מתוקן ושכתב מחדש חלקית, ספרי פינגווין, 1960)
  • סדרת "Buildings of England" (1951–74), למשל:
  • "האנגליות של האמנות האנגלית" (1956, מהדורה מודפסת)
  • "כריסטופר ורן, 1632–1723" (1960; הוצא כחלק מסדרת אדריכלות היקום)
  • "מקורות האדריכלות והעיצוב המודרניים" (1968)
  • "היסטוריה של סוגי בניינים" (1976)
  • "פבזנר: שיחות השידור" השלמות (Ashgate, 2014; פורסם לאחר מכן)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Engel 2004.
  2. ^ 1 2 3 4 Games 2010.
  3. ^ 1 2 Games & Pevsner 2002.
  4. ^ Harrison 2004.
  5. ^ Orbach, Julian, "Nikolaus Pevsner and Clyffe Pypard", "My Chippenham".
  6. ^ Games, Stephen, "3: Geoffrey Grigson", "Pevsner: The BBC Years: Listening to the Visual Arts", Routledge, 2016, p. 17.
  7. ^ T. F. T. Baker, Diane K. Bolton and Patricia E. C. Croot, "Hampstead: North End, Littleworth, and Spaniard's End", in C. R. Elrington (ed.),"A History of the County of Middlesex: Volume 9, Hampstead, Paddington", ed. (London, 1989), pp. 66–71. British History Online. Retrieved 29 November 2018.
  8. ^ Nikolaus Pevsner, Pioneers of Modern Design, from William Morris to Walter Gropius, England: Penguin Books, 1936
  9. ^ "Prepare to be Outraged". The Sunday Times. 28 במרץ 2010. אורכב מ-המקור ב-2016-03-22. בדיקה אחרונה ב-16 במרץ 2020 – באמצעות hughpearman.com. Review of "Pevsner – the Early Life", by Stephen Games 
  10. ^ Grigson, Geoffrey, "Recollections, Mainly of Writers and Artists" (Hogarth Press, 1984), quoted in Harries 2011, p. 273.
  11. ^ Pevsner 2010.
  12. ^ Erten 2004.
  13. ^ Pevsner, Nikolaus. "The Englishness of English Art: 1955". The Reith Lectures - BBC Radio 4. בדיקה אחרונה ב-6 בדצמבר 2017. 
  14. ^ Harries 2011, p. 715.
  15. ^ Harries 2011, pp. 672–3.
  16. ^ "Heriot-Watt University Edinburgh: Honorary Graduates". hw.ac.uk. בדיקה אחרונה ב-7 באפריל 2016. 
  17. ^ "Wildwood Terrace". Daily Telegraph (London). 25 בינואר 2013. 
  18. ^ 1 2 Waite, Richard (6 בנובמבר 2007). "Pevsner honoured with blue plaque". Architects' Journal. 
  19. ^ "Oliver Caldecott 1925-1989", Moyra Caldecott website, 29 January 2009.
  20. ^ "Pevsner, Sir Nikolaus (1902–1983)", Blue Plaques, English Heritage.