ניקולאי מיקלוחו-מקלאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניקולאי ניקולאייביץ׳ מיקלוחו-מקלאי
Никола́й Никола́евич Миклу́хо-Макла́й
Miklukho-Maklai.jpg
לידה 5 ביולי 1846 (לפי הלוח היוליאני)
יזיקובו-רוז׳דנסטבנסקויה, מחוז נובגורוד, רוסיה
פטירה 2 באפריל 1888 (לפי הלוח היוליאני)
סנקט-פטרבורג, רוסיה
ענף מדעי אתנוגרפיה, אנתרופולוגיה, ביולוגיה
מקום מגורים האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Literatorskie mostki עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק אתנוגרף, אנתרופולוג, ביולוג ומגלה ארצות
מקום לימודים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ניקולאי ניקולאייביץ׳ מִיקְלוּחוֹ-מַקְלַאירוסית: Никола́й Никола́евич Миклу́хо-Макла́й;‏ 17 ביולי[1] 1846 - 14 באפריל[2] 1888) היה אתנוגרף, אנתרופולוג, ביולוג ונוסע רוסי שחקר את האוכלוסייה הילידית של דרום מזרח אסיה, אוסטרליה ואוקיאניה, כולל הפפואנים בחוף הצפון-מזרחי של גינאה החדשה, אשר ידוע בספרות הרוסית כ״חוף מקלאי״. חיבר כ-160 עבודות מדעיות שפורסמו לרוב בגרמנית ובאנגלית.

ידוע כמגן העמים הילידיים בדרום מזרח אסיה ובאוקיאניה, שהתנגד באופן פעיל לסחר בעבדים. כמדען, הוא דבק בעקביות בעקרון אחדות המין האנושי, ודחה תיאוריות פופולריות בזמנו שלפיהן גזעים שחורים, כולל אבוריג'ינים אוסטרליים ופפואנים, הן מין מעבר מקוף לאדם. במקביל, הוא ראה בחוף הצפון-מזרחי של גינאה החדשה "שמורה אתנוגרפית" וטען לבעלות עליה. זה דחף אותו להרפתקנות פוליטיות ולקריאה להתיישבות רוסית בחוף מקלאי והקמת "איחוד פפואני", מדינה עצמאית שהוא שאף לעמוד בראשה. לאחר שממשלת רוסיה דחתה את הפרויקט, הוא הציע לבריטניה ולאימפריה הגרמנית להקים שם מדינת חסות. בפנייתו לביסמרק, מיקלוחו-מקלאי קרא לגרמניה להיות ערבה לכך שהמקומיים לא ייפגעו. בשנת 1884 חוף מקלאי הפך למושבה גרמנית.

יום הולדתו של מיקולוחו-מקלאי נחוג ברוסיה באופן לא רשמי ברוסיה כחג המקצועי של האתנוגרפים[3].

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאי למד יחד עם אחיו סרגיי בגימנסיה שבעיר הבירה סנקט פטרבורג. ניקולאי היה תלמיד חלש והחמיץ שיעורים רבים. כתוצאה מכך הוא בילה שנתיים בכיתה ד׳ בגימנסיה. למרות ציוניו הגרועים הוא עלה לכיתה ה׳. בהתעוררות הסוציו-פוליטית בשנת 1861, הקשורה לביטול הצמיתות ברוסיה, נטלו חלק גם תלמידי הגימנסיה. ב-14 באוקטובר, כתוצאה מפיזור הפגנות סטודנטים מחוץ לבניין אוניברסיטת סנקט פטרבורג, נעצרו 35 אנשים, בהם האחים סרגיי וניקולאי מיקלוחה, שהיו אז בני 16 ו-15 בהתאמה. הם נכלאו במבצר פטרופבלובסקיה, שם לא הותרו ביקורים ומשלוחים. עם זאת, כבר ב-18 באוקטובר הם שוחררו בנימוק שהם נעצרו בטעות.

ב-24 בספטמבר 1863 ניצל מיקלוחה את ההזדמנות להיכנס לאוניברסיטת סנקט פטרבורג כשומע חופשי, והגיש בקשה להתקבל לפקולטה לפיזיקה ומתמטיקה. כשומע חופשי הוא למד את מדעי הטבע. ב־3 בפברואר 1864 הגיש בקשה להשתתף בקורס פיזיולוגיה, אך בעקבות הפגנות סטודנטים בשנת 1864 נאסר על השומע החופשי מיקלוחה לבקר באוניברסיטה, ובדו״ח של המפקח אוזרקצי נאמר שכבר לפני כן הפר מיקלוחה שוב ושוב את הכללים ואת אמנת האוניברסיטה.

מורו לשעבר ייעץ לו לעבור לאוניברסיטת היידלברג. כמו באוניברסיטאות אחרות בגרמניה, גם שם אזרחי רוסיה לא היו צריכים להציג תעודות לימודים. למרות מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה, אמו הסכימה לשלוח אותו לגרמניה. במרץ 1864 חלה מיקלוחה בדלקת ריאות ובנוסף לכך בדלקת שלפוחית. ב-21 באפריל 1864 נסע ניקולאי לגרמניה.

שנות הלימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של ניקולאי מיקלוחה כסטודנט (לכל המאוחר שנת 1866)

היידלברג ולייפציג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיידלברג נרשם מיקלוחה להרצאות בנושא גאומטריה וטריגונומטריה, אך השתתף גם בקורסים בכלכלה פוליטית, היסטוריה מודרנית, מדינה ומשפט, מה שהכעיס את אמו. תנאיו החומריים היו דלים, הכסף שנשלח לו מסנקט פטרבורג הספיק בקושי לשכר לימוד ולדירה. בשל חששות מהטרדות המשטרה הרוסית, בעצת אמו לא חזר לרוסיה ונסע במהלך החופשה הראשונה ליער השחור כדי לשפר את בריאותו. לפי האוטוביוגרפיה שלו בסמסטר החורף של השנה האקדמית 1864/1865 הוא למד פיזיקה, כימיה, גאולוגיה, פילוסופיה, משפט פלילי ואזרחי בהיידלברג. הוא נסחף אחר הסוציאליזם האוטופי, בעיקר אוון, סן-סימון וצ'רנישבסקי, שאת הרומן שלו, "מה לעשות?", הביא איתו מסנט פטרסבורג. עם זאת, תבוסת התנועה הדמוקרטית ברוסיה בשנות ה-60 של המאה ה-19 הביאה לכך שהתלמידים הרוסים בגרמניה התפצלו. המתונים חזרו לרוסיה והשתלבו שירות המדינה, והרדיקלים עברו לשווייץ, עם התגברות תגובת המשטרה בדוכסות הגדולה של באדן. עד שנת 1866 כמעט ולא נשארו סטודנטים רוסים בהיידלברג.

מיקלוחה בילה את סמסטר הקיץ של שנת 1865 באוניברסיטת לייפציג, שם נכנס לפקולטה הקאמרלית (גר'), שהכשירה מומחים לעבודה כמנהלים בחקלאות וייעור. מיקלוחה הצטרף לפקולטה ב־19 באפריל 1865, והשתתף בארבעה קורסים: גאוגרפיה פיזית; תיאוריות של כלכלה לאומית, סטטיסטיקה השוואתית ומחקרי מדינה בגרמניה; תולדות הפילוסופיה היוונית ותורות על עצמות וגידים. לאחר שנכנס לפקולטה ה"יישומית" לבקשת אמו, הוא המשיך ללמוד מדעים שונים. באוקטובר 1865 עבר ניקולאי לעיר ינה, שמשכה אותו הן בזכות עלות המחיה הנמוכה והן בזכות העובדה שהאוניברסיטה המקומית הפכה למרכז הדרוויניזם (אנ') בגרמניה.

ינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 באוקטובר 1865 הגיש ניקולאי פון מיקלוחו (כפי שכינה את עצמו) בקשת קבלה לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ינה שבדוכסות סקסוניה-ויימאר-אייזנך. בנוסף לקורסים ברפואה, ניקולאי שילם גם על הרצאות ביסודות החקלאות, האסטרונומיה והטלגרפיה, אולם בהמשך התמקד במקצועות ליבה במשך שלוש שנים. קארל הגנבאוור וארנסט הקל הפכו למנחים של מיקלוחה באוניברסיטת ינה. כבר במכתבים ממרץ 1866 מכנה הקל את מיקלוחה "עוזרו הנאמן והשימושי". אף על פי שלא עבד בתמורה לשכר, עבודותיו סיפקו לו ניסיון רב. ניקולאי הכין עזרים חזותיים להרצאותיו של הקל, הכין עבורו טבלאות וצייר תצפיות מיקרוסקופיות. בעקבות עבודה ממושכת עם מיקרוסקופ, במרץ 1866 לקה מיקלוחה ב"שיתוק קל של החצי השמאלי של פניו". הקל כתב להוריו כי עליו לדאוג לסטודנט רוסי שאין לו אף אחד בגרמניה.

באותה העת היה נהוג בגרמניה לפגוש בנשים באמצעות התכתבות במודעות העיתונים. התכתבויות כאלה יכלו להוביל להכרות מרחוק ואפילו לנישואין. עדות ראשונה להתכתבויות כאלה מצד מיקלוחה היא משנת 1865. המטרה העיקרית עבורו, ככל הנראה, הייתה בקיאות בז'אנר כתיבת המכתבים הגרמני[דרושה הבהרה]. כמה דוגמאות של מכתבים כאלה שרדו, ועל פיהן ניקולאי כתב בנימה אירונית ואפילו בתחושת עליונות. בשנת 1868 ניהל מיקלוחה רומן עם אורליה, בתו של הפרופסור לסטטיסטיקה ברונו הילדברנד. במהלך העיסוק הקליני התרחש רומן בין ניקולאי למטופלת שלו, וזו הורישה לו את גולגולתה לפני מותה. ניקולאי יצר מהגולגולת מנורת שולחן. מנורה זו שימשה אותו בכל מסעותיו והייתה עדיין קיימת בשנת 1887.

המשלחת לאיים הקנריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט הקל (משמאל) עם עוזרו מיקלוחו-מקלאי באיים הקנריים. דצמבר 1866

במרץ 1866 השלים המנחה של ניקולאי, ארנסט הקל, את המונוגרפיה "המורפולוגיה הכללית של האורגניזמים". כשמאס בעבודה המשרדית, החליט לנסוע לסיציליה כדי לחקור את החי הימי בים התיכון. המשלחת כמעט בוטלה בגלל פרוץ מלחמת אוסטריה-פרוסיה, בה השתתפה דוכסות סקסוניה-וויימאר-אייזנך (שהעיר ינה הייתה חלק ממנה). לאחר סיום המלחמה החלה מגפת כולרה בדרום אירופה, שבגללה הופסקה התעבורה הימית ונסגרו הגבולות. רשויות מסינה, שהייתה יעד הנסיעה של הקל, הודיעו כי יירו לעבר כל ספינה שתתקרב לנמל. בעקבות זאת הוא נאלץ לשנות את תוכניתו.

בסוף אוקטובר 1866 יצא ניקולאי יחד עם סטודנט נוסף, הרמן פול, ברכבת לבורדו, ומשם בדרך הים לליסבון. בזכות ציור של ניקולאי ידוע שביקרו גם בסינטרה. הקל, יחד עם הפריבט-דוצנט ריכרד גרף, הפליג לליסבון דרך אנגליה, שם עמדו לפגוש את תומאס האקסלי ואת דרווין בעצמו. ב-15 בנובמבר הפליגו אנשי המשלחת למדיירה. הקל התכוון לערוך שם היכרות ראשונית עם עולם החי של הים הפתוח ושל אזור הכרית באוקיינוס האטלנטי, ולאחר מכן להפליג לאיים הקנריים. עם זאת, התברר שהתחבורה לאיי מדיירה הופרעה בגלל כולרה, ולאחר שהייה של יומיים בפונשל, הנוסעים הגיעו ב-22 בנובמבר לסנטה קרוס דה טנריפה.

ב-9 בדצמבר עגן הצוות בנמל ארסיפה באי לנזרוטה. בנמל הם התחילו בפעילות מדעית: חקר מדוזות, סרטנים ורדיולריות שחיו בשכבת מי השטח[דרושה הבהרה] נאספו ברשת, כמו גם דוגמאות לעולם החי של הקרקעית. הסטודנט מיקלוחה חקר ספוגיים וכתוצאה מכך גילה סוג חדש של ספוג פחמי, וקרא לו Guancha blancaלכבודם של תושבי האיים הילידים. דגימות של דגים נקנו לרוב מדייגים בשוק, וכתוצאה מכך אסף מיקלוחה נתונים על שלפוחית השתן של דגים ועל מוחם של כרישים.

התושבים המקומיים נזהרו מהזואולוגים הגרמנים, וחשדו שהם מרגלים פרוסים או מכשפים. השמועה האחרונה הובילה לכך שהקל התבקש באופן קבוע לרפא מחלות ולחזות את העתיד. הבית ששכר הצוות שפע חרקים וחולדות; הקל חישב כי בינואר 1867 בלבד הוא הרג יותר מ 6,000 פרעושים. לבסוף הוחלט לחזור לאירופה, אך ניתן היה לעשות זאת רק דרך מרוקו. ב־2 במרץ הגיעו הקל וגרף למרוקו על סירה אנגלית. מיקלוחה ופול החליטו לטייל במרוקו: לאחר שקנו תלבושות ערביות ושכרו מדריך-מתורגמן, הם הגיעו בשיירה למרקש, שם התעניין ניקולאי במיוחד בחיי הברברים. לאחר מכן נסעו המטיילים לאנדלוסיה. במדריד ניקולאי ביקר במחנה צוענים, וגם חלה מאד. משם המשיכו לספרד, הם בילו שבועיים באלחסירס וחקרו את החי הימי. הם המשיכו ברכבת לפריז, שם ביקרו בתערוכה העולמית, ובתחילת מאי 1867 חזרו לינה.

בחירת מסלול החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1868 סיים מיקלוחו-מקלאי את לימודי הפקולטה לרפואה באוניברסיטת ינה. מכיוון שהוא לא התכוון להיות רופא מטפל, לא ניגש לבחינות הממלכתיות. בקיץ 1868 התפרסם מאמרו השני - "חומרים להכרת ספוגים", שתיאר מין חדש של ספוג. ביולי 1868 כתב את מאמרו השלישי, "לקראת אנטומיה השוואתית של המוח" על בסיס חומריו על מוח הכרישים, בו תיאר את הבנתו במנגנון האבולוציה. בניגוד למוריו דרווין והקל, שטענו למאבק על הקיום, הוא העדיף את מודל הבידול - מעבר מהצורה המקורית לצורות אחרות, לאו דווקא מתקדמות יותר. קארל בר (אנ'), הסמכות בנוירופיזיולוגיה, הסכים עם רעיונותיו של מיקלוחו. עם זאת, התזות העיקריות שלו, הן ביחס לבידול והן לתפקיד שמשחק בתיאוריה זו מוח הדגים, לא נשתמרו במדע.

באפריל 1868 ביקר ניקולאי בגותה, שם נמשך במיוחד למערכת של המגזין הגאוגרפי של א. פטרמן. המדען הצעיר התעניין במחקר גאוגרפי, במיוחד באזורים שנחקרו מעט באופן יחסי. הוא למד מפטרמן על מסע הקוטב הגרמני הראשון ואף רצה לקחת בו חלק, אך סורב. גם חוקר הקטבים השוודי, אדולף אריק נורדנשלד, סירב לבקשתו. במקום זאת, מיקלוחו החליט לערוך מסע לסיציליה, אולם באותה תקופה לא היה לו כסף אפילו לדיור. בקיץ הוא שלח מכתבים רבים לאחיו סרגיי, וביקש ממנו להשפיע על אמו, כשהוא מתלונן על בריאות לקויה וחוסר כסף.

המשלחת לסיציליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המסע לסיציליה בשנת 1868 יזם אנטון דורן, זואולוג-דרוויניסט ותלמידו של הקל. ב־2 באוקטובר הגיע מיקלוחו-מקלאי למסינה, שם שכר חדר במלון זול. עד מהרה הוא הצליח לגלות סוג חדש של ספוג, אותו קרא על שמו של מורהו Astrospongia Heckelii. דורן הגיע באמצע אוקטובר; בהיותו בעל באמצעים הוא שכר כמה חדרים בארמון פאלאצו ויטאלה. בארמון הותקנה מעבדת שדה, שם חקר דורן סרטנים, ומיקלוחו עסק במורפולוגיה של ספוגים ואנטומיית מוח של דגים. דורן בנה במעבדה אקווריום עם מים זורמים והתחקה לראשונה אחר מעגל התפתחותו מהזחל של הלובסטר achelata (אנ').

המשלחת לים סוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקלוחו-מקלאי בלבוש ערבי במסע לים סוף, 1869

בפברואר 1869 נודע למיקלוחו על השלמת תעלת סואץ. הוא החליט לנצל את ההזדמנות האחרונה לתאר את החי הימי של ים סוף, שבימים ההם כמעט ולא היה מתועד, לפני שיחובר אל הים התיכון. ב-12 במרץ 1869 הפליג ניקולאי לאלכסנדריה. ב־22 במרץ עזב את קהיר לכיוון סואץ. שם הוא חווה את ההתקף הראשון של מלריה - מחלה שתלווה אותו עד סוף ימיו. על פי תקופת הדגירה נראה שהוא נדבק כבר בסיציליה, שם המחלה הייתה נפוצה.

ניקולאי הפליג על ספינה מצרית לג'דה, שם שהה 18 יום. הוא התיישב בביתו של איש עסקים צרפתי, שהתרשם מהתלהבותו המדעית של הצעיר. מיקלוחו שט מדי יום לשוניות אלמוגים. תנאי המחקר היו קשים: החום לא ירד מתחת ל-35 מעלות צלזיוס אפילו בלילה, לרוב לא היה איפה לגור, התקפי המלריה לא פסקו והוא פיתח דלקת לחמית בגלל האבק המדברי. בקושי רב חזר ניקולאי לסואץ. הוא ליקט אוסף ספוגים, המאוחסן כעת במוזיאון לזואולוגיה של המכון הזואולוגי של האקדמיה הרוסית למדעים. לטענת הביורגף ד. טומרקין, מסעו של מיקלוחו לים האדום מילא תפקיד חשוב בגורלו של המדען. שם הופיעו התכונות האופייניות לפעילותו: נטייה לעבוד לבד והעדפה לשיטות מחקר נייחות. הוא הפך לחוקר טבע רחב יריעה, שהגיע לבסוף לשאלות על הפעילות האנושית ותרבותו ביחס לסביבתו הגאוגרפית.

המשלחת הראשונה לגינאה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מסעותיו של מיקלוחו-מקלאי

הכנת המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד חזרתו של ניקולאילרוסיה מצבה הכלכלי של משפחתו השתפר מעט. חברת הספנות ״סמוליוט״ החלה לשלם דיבידנד על המניות[דרושה הבהרה]. לאחר שקיבל כסף מאמו, נסע ניקולאי מאודסה לסראטוב, שבסמוך אליה הייתה אחוזה של קרובי משפחתו. בסמוך לסמרה הוא לקה בהתקפי מלריה קשים. גם מצבו הנפשי היה קשה. הוא התלונן במכתבים לדורן על כך שאינו רגיל עוד לרוסיה והתעצבן מהמציאות והאנשים סביבו. הוא נסע למוסקבה, שם חזרו התקפי המלריה כשהם מלווים בהזיות והתעלפויות. באוגוסט הוא בכל זאת הגיע לסראטוב, שם התאושש מעט בזכות טיפול של קרובי משפחתו. במוסקבה או בסראטוב הוא קיבל מרשם רפואי לצריכת כינין, אשר מקל על התקפי המחלה.

לאחר חודש בסרטוב, ניקולאי עזב למוסקבה לקונגרס השני של הנטורליסטים הרוסים, שהתקיים בין התאריכים 1–11 בספטמבר 1869. הוא נרשם למסלול לזואולוגיה ולאנטומיה השוואתית, בו הוצגו 69 דיווחים, שניים מהם שלו: על התפתחות המוח בכימרה ועל הקמת תחנה זואולוגית על בסיס חומרים שנאספו יחד עם דורן במסינה. לאחר הקונגרס נסע ניקולאי לסנקט פטרבורג, שם הוא נשכר על ידי האקדמאי ברנדט כדי לעבד ולפרסם את אוספי הספוגים שנאספו על ידי קארל בר ואלכסנדר מידנדורף (אנ'). המדען השלים משימה זו במהירות ופרסם שני דיווחים בגרמנית במהדורות האקדמיה למדעים של בסנט פטרבורג. זה תרם לקבלתו לשורות החברה הגאוגרפית הרוסית.

כבר ב־5 באוקטובר הופיע ניקולאי בישיבה משותפת של האגפים לפיזיקה ולמתמטיקה של החברה הגאוגרפית עם דו"ח על המסע לים סוף. באותם ימים נפגש עם הנסיך קרופוטקין, אשר ב"הערותיו של מהפכן" תיאר אותו כ"בן אדם עצבני שסובל כל הזמן מקדחת". קרופוטקין היה באותה תקופה מיוזמי משלחת קוטב גדולה, אך סיכויי מימונה היו קלושים. ככל הנראה, הדבר הוביל את ניקולאי ב־8 באוקטובר להגיש לחברה הגאוגרפית הרוסית את פרויקט משלחתו לאוקיינוס השקט. הפרויקט הוגש לנשיא החברה פיוטר סמיונוב, אך נתקל בהתנגדותו של סגן הנשיא הרוזן ליטקה. ב-28 באוקטובר 1869 מועצת החברה החליטה לאמץ את התוכנית של מיקלוחו. הוחלט לפנות למשרד הצי כדי להביא את ניקולאי לאוקיינוס השקט ובחזרה באונייה צבאית.

משם ניקולאי נסע לינה לצורך הכנת מונוגרפיה על התפתחות המוח בדגים. בעיר הוא התיישב אצל פרופסור הילדברנד, שבתו אורליה קיימה עמו יחסים רומנטיים. במקביל להכנת המונוגרפיה "חומרים לנוירולוגיה השוואתית של בעלי חוליות" הוא קרא ספרות על אוסטרליה ואוקיאניה. בפברואר 1870 כתב ניקולאי לאוסטן-סקן (רו') מהחברה הגאוגרפית כי בכוונתו להישאר באיים של דרום האוקיינוס השקט לפחות 3–4 שנים. מועצת החברה אישרה את התוכניות של ניקולאי ב-11 במאי 1870 והקצתה לו גימלה בגובה 1,200 רובל. ב־21 במאי הודיע שר הצי כי התקבל אישור מלכותי לקחת את מיקלוחו על קורבטת ״ויטיאז״, אך מבלי לספק גמלה מהצי. יציאת המשלחת נקבעה לספטמבר.

מהעיר ינה נסע ניקולאי לגותה, שם שוחח עם פטרמן, אך מבלי לחשוף את תוכניותיו. ב-11 במרץ ניקולאי גילה כי הסופר איוון טורגנייב והזמרת פולין ויארדו נמצאים בוויימאר. הוא כתב לאחותו אולגה: "די מהר התחברנו. חבל שאני טובע בעבודה, אחרת הייתי נוסע לעיתים קרובות יותר לווימאר". הקשר של ניקולאי עם הסופר נמשך עד מותו של טורגנייב בשנת 1883.

מבחינה חומרית, ניקולאי היה עדיין תלוי לחלוטין באמו, איתה העדיף לתקשר באותה תקופה דרך אחותו אולגה. באפריל 1870 החליט המדען לנסוע ללונדון להתייעץ עם מומחים ולרכוש ציוד מדעי. לאחר ששקע בחובות ביינה, נסע לליידן בשארית כספו, שם קיבל צ'ק מאמו בצירוף מכתב לפיו הוא לא יכול לבנות עוד על דבר. בלונדון הוא שהה שבוע, ופגש את תומאס הנרי האקסלי. האקסלי הכיר את ניקולאי דרך מכתביהם של הקל ודורן וקיבל את ניקולאי בלבביות. האקסלי שיתף את זיכרונותיו מטיולו באוסטרליה ובגינאה החדשה בשנים 18461850, והגיש גם המלצה לקבלת פנים באדמירליות. ניקולאי הוצג בפני נשיא האגודה הגאוגרפית המלכותית, סר רודריק מורצ'יסון, שהבטיח לשגר לו מכתב המלצה לכל הקונסולים האנגלים באיי האוקיינוס השקט, אך הדבר התברר כבלתי אפשרי. רכישת הציוד כשלה בשל המחירים הגבוהים בבריטניה. ב-30 באפריל עזב ניקולאי בדחיפות את לונדון עקב החמרה במלריה וחזר ליינה דרך בריסל. הוא לא יכול היה לנסוע לרוסיה בגלל חוסר כסף, ורק ב-24 במאי העבירה לו אמו סכום נוסף. לאחר שהכיר בברלין את רודולף וירכו והשאיר בלייפציג ספר לפרסום, הפליג מקלאי ב־17 ביולי 1870 משצ'צ'ין לסנקט פטרבורג.

לפני ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכשול העיקרי של ניקולאי לפני היציאה לימים הדרומיים היה שמשרד הצי לא התכוון לשנות עבורו את מסלול הספינה ״ויטיאז״. לכן הוא נאלץ להגיע לגינאה החדשה לבדו מבטאוויה (כיום ג'קרטה) שבאיי הודו המזרחיים ההולנדיים. הגמלה של החברה הגאוגרפית הרוסית לא הספיקה. המדען עצמו העריך את תקציב המשלחת בלפחות 5,000 רובל. במצב זה, הוא פנה שוב אל אמו בבקשה למכור את חלקה במניות חברת ״סמוליוט״ על חשבון הירושה. אמו סירבה בעדינות, מכיוון שבעצת אחיה היא חסכה כספים לרכישת נכס. המדען ניסה ללוות כסף ממכרים, והעביר לבסוף את אוסף הספוגים שלו למוזיאון הזואולוגי תמורת החזר על עלויות "האיסוף, האחסון וההובלה של האוספים הללו", אשר העריך ב-300 רובל. חלק מחברי החברה הגאוגרפית הרוסית סיפקו לו ציוד חינם: מיכאיל ריקצ'יוב (רו') נתן לו חדש ברומטר חדש וסגן אדמירל סמיון זליונוי (רו') הביא לו מדחום למים עמוקים. אך כל זה לא הספיק. האקדמאי סמיונוב הצליח לעניין את הנדבנית המפורסמת, הדוכסית ילנה פבלובנה. ניקולאי קיבל את הזמנתה לאורניינבאום (אנ'), שם שהה בפאר ויצר קשרים מועילים. כתוצאה מכך הצליח להשיג שינוי בנתיב הספינה.

ב־19 באוקטובר 1870 הודיע ניקולאי באספה הכללית של החברה הגיאוגרפית הרוסית כי הוא מתכנן משלחת בת 7 או 8 שנים. התוכנית הייתה שאפתנית, אך מעורפלת. חלק מהנוכחים הביעו תמיהה, מכיוון שמחקרים על איים טרופיים נראו מיותרים עבור רוסיה. עם זאת, על פי אמנת החברה הגיאוגרפית הרוסית, לא היה צורך באישור התוכניות על ידי האספה הכללית. עד מהרה קיבל המדען מכתב המלצה פתוח לכל הקונסולים הרוסים בנמלים ובאיים של האוקיינוס השקט, ומשרד הפנים של האימפריה הרוסית שלח דרכון זר לחברה הגאוגרפית הרוסית על שם "האציל מיקלוחו-מקלאי, שנשלח למטרות מדעיות". כך הפך שמו הכפול לרשמי.

ב־29 באוקטובר ביקר באוניה ״ויטיאז״ הדוכס הגדול קונסטנטין ניקולאביץ' (אנ'), שניהל שיחה ארוכה עם ניקולאי. הוחלט ששנה לאחר הורדתו תבקר ספינת מלחמה רוסית בגינאה החדשה; במקרה שהחוקר לא יהיה בחיים, הספינה תאסוף כתבי יד ארוזים בגלילים הרמטיים. ביום ההפלגה, ה-8 בנובמבר 1870, ניקולאי בן ה-24 שלח מכתב לדוכס ולאמו. במכתב נאמר: "להתראות או שלום".

ההפלגה לגינאה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבטת "ויטיאז" עם מפרשים פתוחים

לאחר שעזבה את קרונשטט, ב-14 בנובמבר הגיעה ה״ויטיאז״ לקופנהגן. ניקולאי ירד שם ומ-17 בנובמבר ועד 4 בדצמבר ביצע מסע באירופה בערים המבורג, ברלין, ינה, גותה, האג ואוסטנדה ויצר קשרים במשרד המושבות ההולנדי. במסעו הוא רכש את הציוד הדרוש לו ואת החשבונות שלח לנסיך משצ'רסקי. לאחר מכן לקח מעבורת לפלימות' שבאנגליה וחבר בחזרה לאונייה. במהלך שהות קצרה בלונדון פגש ניקולאי את אלפרד ראסל וולאס, מהוגי תאוריית הברירה הטבעית. בשיחה עמו הצהיר ניקולאי שהוא יוכל ללמוד משהו על הילידים רק אם יחיה ביניהם. לאחר היציאה מאנגליה, בלילה סוער ב-29 בדצמבר 1870, שיקעה ה״וויטיאז״ ספינת מפרשים גרמנית שנלכדה על ידי הצרפתים והפליגה ללא אורות. היה צורך צריך להפליג לפונשל שבפורטוגל לתיקונים ולחילוץ הניצולים. הקורבטה נכנסה לשם ב-31 בדצמבר והמשיכה לאיי כף ורדה, שם עמדה במשך שלושה שבועות, שם חקר ניקולאי חקר ספוגים על החוף.

ב־3 בפברואר ערך ניקולאי ניסוי מדידות טמפרטורת מי האוקיינוס בעומק רב. הניסוי נמשך שלוש שעות, ועל הקרקעית בעומק 1829 מ׳ נמדדה טמפרטורה של +3.5 מעלות צלזיוס, בעוד שעל פני המים היא הייתה +27.56 מעלות צלזיוס. כבר בשנת 1871 כתב המדען מאמר בנושא זה לחדשות החברה הגאוגרפית הרוסית. ב־7 בפברואר חצתה הקורבטה את קו המשווה (באותו יום ניקולאי ניתח את מוחו של כריש כחול שנתפס על ידי מלחים), ובבוקר 20 בפברואר הגיעה לריו דה ז'ניירו. ניקולאי הגיע מיד לבית החולים העירוני, שם קיבל הזדמנות לבחון כמה מאות אנשים שחורים, גברים ונשים כאחד. את "הדוגמאות" המעניינות ביותר הוא הוביל אל צלם, שצילם אותן ללא בגדים "משלושה צדדים ובחמישה מצבים". גורלו של ארכיון התצלומים האנתרופולוגי הזה אינו ידוע.

ב-9 במרץ 1871 ההפלגה נמשכה. ב-1 באפריל נכנסה ה"ויטיאז" למצר מגלן. שלושה ימים לאחר מכן הם הגיעו לפונטה ארנס שבדרום צ'ילה. אף על פי שהמעבר החד מהאזור הטרופי של ברזיל לקור של פטגוניה פגע בבריאותו, המשיך ניקולאי בחקר הפטגונים ושרטוטם. ב-11 באפריל המשיכה ה״ויטאז״ בדרכה וב-16 באפריל היא נכנסה לאוקיינוס השקט ופנתה צפונה לאורך חופי צ'ילה. בתחילת מאי הגיע הצוות לוולפראיסו, שם המתין המפקד נזימוב במשך חודש להוראות מסנקט פטרבורג. חלקן נגעו לניקולאי, שביקש שהקורבטה תיכנס לאוסטרליה לפני העגינה בגינאה החדשה. כדי לחקור את האינדיאנים, נסע המדען לטלקוואנו (אנ'), שם רכש מראש הכלא המקומי יותר ממאתיים מסמכי אסירים עם צילומים ותיאור הפשעים: הוא האמין שיוכל לקשר בין האופי לצורת הגולגולת. גם חומרים אלה לא התגלו עד היום.

בסוף מאי התקבל אישור מסנקט פטרבורג להיכנס לגינאה החדשה, אך איסור לבקר באוסטרליה. זה הציב את ניקולאי במצב לא נוח: הוא העביר את הכסף שהתקבל מהחברה הגאוגרפית הרוסית לבנקים בסידני ומלבורן, ובנוסף קיווה לרכוש סחורות עבור סחר חליפין ולהעסיק שני משרתים. כעת נותר לעשות זאת באיי האוקיינוס השקט.

האוניה עזבה את יבשת אמריקה, וב־24 ביוני התקרבה לאי הפסחא. נזימוב ביקר את ז'אן דיטרו-בורנייה, ששכר את האי מממשלת צ'ילה כדי לגדל שם כבשים. לאחר שהתרשם מממדי האסון שפקד את האי מאז 1862 (כמעט כל הגברים הילידים נמכרו לעבדות בפרו, חלק מהשורדים מתו ממגפה, ודיטרו-בורנייה שאף להפוך את האי לאזור מרעה), נזימוב סירב לעגינה וכעבור יומיים המשיך לאי פיטקרן, שבו ניקולאי לא ירד מהאוניה בשל מחלה. הקורבטה הגיעה ב-8 ביולי לאי מנגארווה (אנ'), ומקלאי החולה ירד אל החוף למשך ארבעה ימים. שם הוא תיקשר עם הילידים, כולל גולים מאי הפסחא, קנה גרזן אבן, תוף ומזבח.

לוחית בכתב רונגו-רונגו מאי הפסחא שהובאה על ידי מיקלוחו-מקלאי. סנקט פטרבורג, מוזיאון האנתרופולוגיה והאתנוגרפיה

ב-21 ביולי הגיע הצוות לטהיטי וניקולאי שכר בית בפפאטה. על פי יומנו, הוא ביקר את הבישוף הקתולי ז׳וסאן והמלכה פומארה הרביעית (אנ'), התוודע לחיים במטעים ונכח בקבלת פנים לכבוד המלחים הזרים. אחד המטעים היה שייך לסקוטי בשם ויליאם סטיוארט. ניקולאי חקר את העובדים שהובאו מאיים שונים והתיידד עם סטיוארט. סטיוארט מכר את תוצרתו לאוסטרליה, ולכן יכול היה לספק את המוצרים והסחורות הדרושים תמורת אשראי של סידני. ניקולאי רכש סכינים, מחטים וסבון בסכום כולל של כ-300 דולר. רושם מיוחד עשו על ניקולאי הריקודים הארוטיים. במקביל הוא קיבל לוחית רונגו-רונגו במתנה מהבישוף ז'וסאן, וכנראה קנה אחת נוספת מיליד אי הפסחא שעבר לטהיטי או למנגארווה. הלוחיות נשמרות כעת במוזיאון האנתרופולוגיה והאתנוגרפיה של אקדמיית המדעים הרוסית על שם פטר הגדול.

ב־11 באוגוסט הגיעה ה״ויטיאז״ לאפיה שבאיי סמואה. זו הייתה הנקודה האחרונה בה ניקולאי היה יכול להצטייד באספקה ולהעסיק משרתים. הוא נפגש עם תאודור וובר, הקונסול הגרמני בסמואה. מכתב גלוי של ממשלת גרמניה שהורה לספק לניקולאי שירותים ללא תמורה עשה את הרושם הדרוש, וובר השיג לו שני משרתים: הספן השוודי אולסן וצעיר מהאי ניואה, שכונה ״בוי״. בסמואה התעניין המדען במיוחד במנהגים המיניים של האוכלוסייה המקומית. לאחר עצירות בדרך באיים רוטומה ואירלנד חדשה, ב-19 בספטמבר 1871 הגיעה הספינה לחוף הצפון-מזרחי של גינאה החדשה, ונכנסה למפרץ אצטרולב (Astrolabe Bay).

הביקור הראשון בחוף גינאה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבקתה בגרגאסי. תחריט על פי ציור של מיקלוחו-מקלאי

ב-20 בספטמבר 1871 עגנה הספינה כ־140 מטר מהחוף. עד מהרה הופיעו הפפואנים. הם התקבלו על סיפון הקורבטה בשלווה, אך המפקד נזימוב הורה על ירי הצדעה שהבהיל אותם. הפפואנים השליכו את המתנות ונסוגו בחופזה. ניקולאי ירד לחוף עם אולסון ובוי וסירב לשמירה. הוא ביקר בכפר שכל אוכלוסייתו ברחה לג'ונגל. האמיץ ביותר היה פפואני בשם טוי, שלימים היה המגשר של ניקולאי עם תושבי כפרי החוף. נזימוב הזהיר שלא יוכל לעגון ליותר משבוע. בעזרתו של טוי, ניקולאי מצא לשון יבשה קטנה בשם כף גרגאסי, שם הקימו צריף 7 על 14 רגל, מטבח וסוכה סמוכה בה השתכן וטוי. נזימוב התעקש למקש את הרחבה בגודל 70 × 70 מ', אולם קיים מידע סותר האם אכן נעשה שימוש במוקשים. ניקולאי לקח כאספקה שני קילוגרמים של אורז, שעועית צ'יליאנית, בשר מיובש ופחית שומן מאכל. נזימוב ניסה לשכנע אותו לקחת הקצבה יומית של הצוות - כלומר אספקה יומית של 300 איש, אך ניקולאי סירב לקחת אותה ללא תמורה. ב־27 בספטמבר עזבה האונייה את המפרץ.

החודש הראשון בגינאה החדשה היה מתוח. ניקולאי הגיע למסקנה שביקוריו מטרידים יותר מדי את תושבי האי והסתפק במגעים עם הילידים שביקרו אותו בכף גרגאסי. מכיוון שהוא לא ידע את השפה והמנהגים, העת הראשונה הייתה מוגבלת למחקרים מטאורולוגיים וזואו-בוטניים. כבר ב-11 באוקטובר הוא הוכה בעוויתות ראשונות של קדחת, והתקפים חוזרים ונשנים נמשכו לאורך כל שהותו במפרץ אצטרולב. גם המשרתים חלו ללא הרף, ומצבו של בוי היה רע במיוחד. ניקולאי איבחן בו גידול בבלוטות הלימפה במפשעה וניסה לרפאו. לאחר שגסס מספר שבועות, ב-13 בדצמבר נפטר הנער. אז נזכר ניקולאי בהבטחה שנתן לפרופ׳ הגנבאוור להשיג דוגמה לגרון של אדם שחור כולל הלשון וכל השרירים, והכין כזו למרות המצב המסוכן. בשל חוסר האמון של המקומיים, היה חשש שהמקומיים עלולים לראות את הנער כשגרונו שסוף ולחשוב שהוא נרצח. גופת הנער נקברה בים, כשניקולאי ואולסן נזהרים שלא לעורר תשומת לב.

היום הילידים שאלו אותי היכן בוי. עניתי להם: "Boy aren" (אין בוי). "איפה הוא?" הייתה השאלה הבאה. לא רציתי לשקר, לא רציתי להצביע לא על הארץ ולא על הים, פשוט נופפתי ביד והלכתי משם. הם כנראה הבינו שהצבעתי אל האופק, שם רחוק נמצאת רוסיה. הם החלו לדון ביניהם, ונראה שבסופו של דבר הגיעו למסקנה שבוי עף לרוסיה. אבל מה הם באמת חושבים ומה כוונתם במילה "עף", אין לי את ההזדמנות לשאול בלי לדעת מספיק את שפת המקום.

מיקלוחו-מקלאי, מסעות 1870–1874
בית גברים קהילתי (״בואמבראמרה״) ובקתת מגורים (״טל״). רישום מאת מיקלוחו-מקלאי, 1871 או 1872

עם הזמן התקבל ניקולאי בקרב המקומיים. ב-11 בינואר הוא קיבל את ההזמנה הראשונה לכפר בונגו. הוחלפו מתנות, אך הפפואנים עדיין הסתירו את נשיהם וילדיהם מניקולאי. בפברואר 1872 הצליח לרפא את טוי מפציעה קשה לאחר שנפצי בראשו מעץ שנפל. לאחר מכן התקבל בכפר, וטוי הציג בפניו את אשתו וילדיו. ההשקפה כאלו האירופאי הוא רוח רעה כבר התערערה משמעותית. שילובו הסמלי של האתנוגרף בחברה המקומית התרחש ב־2 במרץ בטקס לילי, בו השתתפו גברים משלושה כפרים - גומבו, גורנדו ובונגו. את הטקס האומנותי תיאר ביומנו:"זה היה מחזה ייחודי [...] שמתגמל את הנוסע על העמל הרב והתלאות הרבות". לאחר מכן הוא היה יכול לבצע טיולים ארוכים בבטחה לאורך החוף ואפילו אל ההרים. עם זאת, מחסום השפה יצר קושי רב: בסוף שהותו הראשונה בגינאה החדשה ידע המדען כ-350 מילים בשפת בונגו (אנ'), אך בסביבה דוברו לפחות 15 שפות. בירור מילים יומיומיות לעיתים לקח ניקולאי חודשים לגלות. את השטחים שנחקרו, חופי מפרץ אצטרולב וחלק מהחוף שממזרח לו עד כף הואון, כינה ניקולאי על שמו "חוף מיקלוחו-מקלאי". זאת ״בזכות האירופאי הראשון שהתיישב שם, חקר את החוף הזה והשיג תוצאות מדעיות״.

ב-19 בדצמבר 1872 נכנס קליפר קיטור רוסי בשם ״אזמרגד״ למפרץ אצטרולב. באותה תקופה ניקולאי נחשב למת, דבר שאף פורסם בעיתון ״ידיעות סנקט פטרבורג״ מ-6 ביולי. מצבו הבריאותי וחוסר היכולת לעבד כראוי חומרים מדעיים הניעו את ניקולאי לעזוב, לפחות זמנית, את גינאה החדשה. לאחר יומיים של פרידות בכפרי החוף, ניקולאי עלה על סיפון ה״אזמרגד״, אשר עם עלות השחר, 24 בדצמבר, הרימה עוגן ופנה לעבר איי מאלוקו.

המשך פעילותו באוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאי נשאר עד 1882 בדרום מערב האוקיינוס השקט, וביצע מחקרים באיי מאלוקו, מלנזיה, גינאה החדשה ואוסטרליה. באוסטרליה הוא ניהל מאבק פוליטי על מנת לאפשר למקומיים בגינאה החדשה שלטון עצמי ולהגן עליהם מהכובשים הלבנים. בשנת 1881 נודע בסידני כי בכפר קאלו שבחוף הדרום-מזרחי של גינאה החדשה נהרגו כמה מיסיונרים נוצרים. מפקד הצי הבריטי בדרום מערב האוקיינוס השקט, קומודור וילסון, החליט לבצע פעולת תגמול. בין השאר הוא רצה לשרוף את הכפר ולכרות מטעים. ניקולאי התעקש להיות נוכח במסע והצליח להציל את המקומיים מפעולה אלימה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבו, איליה סטפנוביץ׳ מקלוחה, נולד בשנת 1791 והיה פקיד בכיר, אך על פי מסמכים לא היה בעל נדל״ן. בנו הבכור, היה אביו של מושא הערך ונקרא ניקולאי איליץ׳ מקלוחה. הוא נולד ב־24 באוקטובר 1818, התקבל למכון חיל המהנדסים, ולמד בו משנת 1837. בסיום הלימודים קיבל דרגה של מהנדס-סגן ונשלח לבניית תעלה המקשרת את הנהרות מוסקבה ווולגה. בדצמבר 1843 הועלה לדרגת מהנדס-סרן ומונה לסלילת מסילת הרכבת ניקולייב. ב-14 אפריל 1844 התחתן ניקולאי עם יקטרינה סמיונובנה בקר, בתו של קולונל בקר, גיבור המלחמה הפטריוטית של 1812. החתן היה בן 25 והכלה בת 17. הזוג הטרי נסע למקום השירות - הכפר יאזיקובו, תת-מחוז בורוביצ׳י, מחוז נובגורוד. ב־2 ביולי 1845 נולד הבכור לבני הזוג - סרגיי (נפטר בשנת 1895). ב־17 ביולי 1846 נולד בנם השני, ניקולאי. בתם אולגה נולדה ב-1849 (נפטרה ב-1880).

בעת היותו באוסטרליה מיקלוחו-מקלאי הכיר את אשתו לעתיד, מרגרט רוברטסון-קלארק. לזוג נולדו שני ילדים - אלכסנדר וולדימיר.

שם המשפחה הכפול והזהות הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת ד. טומרקין, שם המשפחה הכפול (Miklouho-Maclay) הופיע לראשונה בחתימה לכתבה משנת 1868 בגרמנית; זה היה הפרסום המדעי הראשון של ניקולאי. כבר לאחר פרסום הביוגרפיה שנכתבה על ידי טומרקין, מחקרים של מסמכי ארכיון הראו כי החלק השני של שם המשפחה הופיע ארבע שנים קודם לכן. החוקר בלקוב גילה כי באחת המחברות משנת 1882 הייתה מודבקת פיסת נייר מלבנית חתוכה יפה עם הכיתוב: „N. Von Maclay Stud. philоs. Heidelberg. 1864“. נראה שמיקלוחו-מקלאי אימץ את השם הסקוטי כאשר הופיע לראשונה באוניברסיטת היידלברג בשנת 1864, תוך שהוא לא ממש דואג לאזכור השם "מיקלוחה". הוא השתמש גם בשם "N. von Maclay" בפרסומיו המוקדמים. הפרסום הראשון של מיקלוחו-מקלאי בנושא אתנוגרפיה, המאמר "על ה-Rokau-rogo-rogo או לוחיות העץ של רפנואי", חתום בשם זה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך על פי הלוח הגרגוריאני; על פי הלוח היוליאני: 5 ביולי
  2. ^ כך על פי הלוח הגרגוריאני; על פי הלוח היוליאני: 2 באפריל
  3. ^ "Культ Маклая". Центр понтийско-кавказских исследований. בדיקה אחרונה ב-25 באפריל 2020.