ניקולא פוסן
 | |
| דיוקן עצמי, 1649 | |
| לידה |
יוני 1594 לז אנדלי, ממלכת צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
19 בנובמבר 1665 (בגיל 71) רומא, מדינת האפיפיור |
| מקום קבורה |
San Lorenzo in Lucina |
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
קלאסיציזם |
| הושפע על ידי |
Quentin Varin, Noël Jouvenet, Ferdinand Elle, Georges Lallemand |
| יצירות ידועות |
Et in Arcadia ego, The Four Seasons, Seven Sacraments, Landscape during a Thunderstorm with Pyramus and Thisbe, The Inspiration of the Poet, The Victory of Joshua over the Amorites |
| בן או בת זוג |
Anne-Marie Dughet (9 באוגוסט 1630–16 באוקטובר 1664) |
| חתימה |
 |
  | |
ניקולא פּוּסָן (בצרפתית: Nicolas Poussin; 15 ביוני 1594 – 19 בנובמבר 1665) היה צייר צרפתי שפעל בעיקר ברומא ונחשב כאחד מגדולי האמנים של תקופת הבארוק.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פוסן נולד בסביבתה הכפרית של העיירה לֵז אַנְדֵלִי (Les Andelys) שבנורמנדי, לאב שהיה חייל בצבאו של אנרי הרביעי מלך צרפת. מאז ימי ילדותו אהב את השדות ואת היערות, והחל לערוך רישומים בעיפרון. קנטן וארן, שהיה צייר מקומי, הגיע ללז אנדלי כדי לקשט את הכנסייה, ופוסן הצעיר הפך לתלמידו. אחרי שוארן עזב, ברח פוסן מביתו, והגיע לפריז כדי ללמוד אמנות. בפריז חי חיי דלות אך העריץ את התחריטים שהיו העתקים של יצירות אמני הרנסאנס האיטלקיים. כדי להתפרנס למחייתו צייר תמונות אחדות עבור הצייר פיליפ דה שאמפן, שעסק בדקורציה של ארמון לוקסמבורג בפריז. ב-1622 פגש בג'ובאני באטיסטה מאריני האיטלקי, (משורר החצר של מארי דה מדיצ'י), שהזמין ממנו 15 איורים, מרביתם עבור מהדורה של המטמורפוזות של אובידיוס.
ב-1623 חזר מאריני לרומא והזמין את פוסן להגיע לשם בעקבותיו. עם הגעתו של פוסן בשנת 1624 לרומא, המליץ מאריני עליו בפני הקרדינל פרנצ'סקו ברבריני, אחיינו של האפיפיור אורבנוס השמיני, שהיה אספן ופטרון אמנות ידוע. הקרדינל ברבריני הזמין מפוסן שני ציורים: "חורבן בית המקדש השני ובזיזתו על יד הרומאים" (1625-1626)[1] ו"מות גרמאניקוס"[2]. שני הציורים האלה נשלחו זמן לא רב אחר כך לצרפת[3], כמתנה לקרדינל רישלייה, האיש החזק בחצרו של לואי השלושה עשר, דבר שפרסם את שמו של פוסן בבית המלוכה הצרפתי. אולם, לאחר מותו הפתאומי של מאריני, פוסן, שסבל מחוסר אמצעים, חלה ומצא מקום מקלט בביתו של אופה עוגות צרפתי, שאת בתו אנה מריה נשא ב-1629 לאישה. בינתיים למד אופטיקה, גאומטריה ופרספקטיבה, ונעשה חבר בחוג של אמנים שהתנגדו לסגנון הבארוק של תקופתם, והציבו לעצמם כמטרה להתחקות אחרי האמנות העתיקה של יוון ורומא. ב-1628 רכש פטרונים חדשים וצייר את "ניצחונה של פלורה" עבור הקרדינל אומודיאו. בשנת 1638 לערך צייר את מה שנחשב בעיניי רבים כיצירת המופת הגדולה שלו, "גם בארקאדיה אני"[4].
ב-1640 נתבקש פוסן על ידי המלך לואי השלושה עשר והקרדינל רישלייה לשוב לפריז כדי לפקח על הקישוטים שנעשו בארמון הלובר. הוא זכה בכבוד וקיבל מן המלך קיצבה שנתית, אך נתקל בקנאה מצדם של אמני פריז. הוא צייר עבור רישלייה תמונות אחדות וחזר לרומא ב-1643. הוא הקדיש את זמנו לציור של תמונות מיתולוגיות רבות ובהן: "הלווייתו של פוקיון" (1648-1650), "אליעזר ורבקה" (1648), "משפט שלמה" (1649). ניקולא פוסן צייר כ-400 תמונות, שמהן נשתמרו עד ימינו למעלה מ-300. הוא קנה בית ברומא (בסמוך לביתו של הצייר הצרפתי קלוד לורן), שם התגורר במשך יותר מעשרים שנה עד מותו ב-1665.
ניקולא פוסן (לצדו של קלוד לורן) נחשב כמייצג החשוב ביותר של הזרם הקלאסיציסטי באמנות הבארוק.
פוסן הוא דמות מרכזית בסיפור "יצירת המופת הנעלמה" מאת אונרה דה בלזאק.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Christopher Wright, Poussin Paintings - A Catalogue Raisonne, Alpine Fine Arts, 1984
- Denis Mahon, Nicolas Poussin - Works from his First Years in Rome, The Israel Museum, Jerusalem, 1999
- Yigal Zalmona, Nicolas Poussin - A Rediscovered Masterpiece, The Israel Museum, Jerusalem, 1999
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גדעון עפרת, ניקולא פוסן: נוף עם מוות, באתר "המחסן של גדעון עפרת"
- מרית בן ישראל, הנאהבים חסרי המזל - על נוף סערה עם פירמוס ותיסבי
- מרית בן ישראל, תיאטרון הזהב של ניקולא פוסן
- ניקולא פוסן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ניקולא פוסן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- ניקולא פוסן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ניקולה פוסן (1594-1665), דף שער בספרייה הלאומית
- Nicolas Poussin, 11 works, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הציור, שנתגלה בשלהי שנות התשעים של המאה העשרים לאחר שמקומו לא היה ידוע במשך כמאתיים שנה ונחשב לאבוד, נמצא כיום באוסף מוזיאון ישראל בירושלים.
- ^ אוסף המכון לאמנות, מיניאפוליס.
- ^ Mahon, ראה לעיל, עמ' 16.
- ^ "Et In Arcadia Ego", אוסף מוזיאון הלובר.