ניקול פשיניאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניקול פשיניאן
Նիկոլ Փաշինյան
Besuch des Ministerpräsidenten von Armenien, Nikol Pashinyan, im Kölner Rathaus-2162.jpg
לידה 1 ביוני 1975 (בן 44)
איג'באן, מחוז איג'באן, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת ירוואן עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, עיתונאי, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הקונגרס הלאומי הארמני, Impeachment Union, חוזה אזרחי, ברית המוצא, My Step Alliance עריכת הנתון בוויקינתונים
דת נצרות ארמנית אופוסטולית
www.primeminister.am
חתימה Nikol Pashinyan signature.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ניקול פשיניאןארמנית: Նիկոլ Փաշինյան; נולד ב-1 ביוני 1975) הוא מדינאי ועיתונאי ארמני, שכיהן כראש ממשלת ארמניה במאי - אוקטובר 2018 .[1], כעת ממשיך לכהן כראש ממשלה זמני[2]

כעיתונאי ועורך נודע בזמנו כיריבה הגדול של מפלגת השלטון בארמניה, המפלגה הרפובליקנית. היה העורך של היומון הליברלי הנמכר ביותר בארמניה[3] Haykakan Zhamanak (זמני ארמניה), אשר היה עיתון מאוד ביקורתי כלפי ממשלות רוברט קוצ'ריאן וסרז' סרגסיאן.[4] כעורך ראשי של היומון מאז 1999, פשיניאן היה התורם החשוב ביותר לשיח בין התנועות השונות אשר התנגדו לשלטון בארמניה שאותו הוקיעו כ"בלתי חוקי". בשנת 2000, הוא הורשע בעוון לשון הרע והוצאת דיבה נגד אנשי שררה שונים.[5] פשיניאן תמך בלבון טר-פטרוסיאן בעת שזה התמודד בבחירות לנשיאות שנערכו בשנת 2008.[6] הוא ירד למחתרת זמן קצר לאחר התסיסות הקטלניות בעקבות הבחירות; הוא היה מבוקש על ידי משטרת ארמניה על האשמות בהפרות סדר ורצח. ביוני 2009, הוא יצא ממחבואו והסגיר את עצמו למשטרה. הוא שוחרר לאחר חנינה שהוענקה לאסירים פוליטיים רבים במאי 2011, כמעט שנתיים אחרי שהוא נכלא.

הוא היה חבר מוביל בקונגרס הלאומי הארמני, תנועת התנגדות שהונהגה על ידי הנשיא לשעבר, לבון טר-פטרוסיאן. ב-6 במאי 2012, נבחר כחבר האספה הלאומית של ארמניה. ב-2016 חבר לכמה מנהיגי אופוזיציה לצורך הקמת תנועת ברית המוצא. הוא היה למנהיג תנועת המחאה שפרצה בארמניה ב-2018, שאילצה את ראש ממשלת ארמניה סרז' סרקזיאן ואת ממשלתו להתפטר. ב-8 במאי 2018, קיבל את אמון הפרלמנט כדי להיבחר לראש הממשלה בעצמו.[7] ב-16 באוקטובר 2018 הגיש את התפטרותו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקול פשיניאן נולד בשנת 1975 בעיר איג'באן. אביו וובה פשיניאן היה מורה בבית ספר. שם אמו- ארג'ניק לבית צ'ברוצ'אן. לו שני אחים:ארמן וארטאק.[8] פשיניאן סיים בשנת 1991 את התיכון המקומי מס.1 ונרשם ללימודי תקשורת בפקולטה לפילולוגיה של אוניברסיטת ירוואן[9]. בשנה הרביעית סולק מהאוניברסיטה בגלל פעילות פוליטית.[10] כבר ככסטודנט היה פשיניאן עיתונאי פעיל. בשנים 1994-1993 עבד ככתב העיתון "דפרוטיון" ובשנים 1997-1994 ככתב של העיתונים "לראגיר" "לראגיר-אור" ו"מולוראק". בשנים 1997-1995 היה עורך בעיתון "מולוראק". ב-1999 בעת שכיהן כעורך העיתון "אוראגיר" נידון פשניאן לשנת מאסר על תנאי באשמת פגיעה בשמה הטוב של אשת ראש הממשלה. באותה שנה הוא הקים את העיתון" האיקקן ז'אמאנאג" (זמני ארמניה) שעסק רבות בחשיפת מקרי שחיתות ונפוטיזם בממסד של המפלגה הרפובליקנית הארמנית. ב-2008 העביר את עריכת העיתון לאשתו.

במחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פשיניאן ירד למחתרת לאחר אירועי ה-1 במרץ 2008. יחד עם שבעה אישים אחרים, היה מבוקש על ידי הממשלה הארמנית על "מבצע מתוכנן מראש ופעולות שנועדו לתפוס את השלטון בכוח, פרובוקציה וארגון הפרות סדר המוניות שלוו ברצח בירוואן."[11]

בראיון ל-RFE/RL ב-16 באוקטובר 2008, הוא התעקש ש"מהפכה" דמוקרטית זו הדרך היחידה להביא לשינוי בארמניה, וכי הנשיא סרגסיאן לא עשה דבר כדי להוכיח את ההפך.[12] הוא טען כי חוקרי הממשלה מחפים על המבצעים האמיתיים והאשמים לשמונת מקרי המוות שאירעו ב-1 במרץ וטען שהאשמים הם הנשיא לשעבר, רוברט קוצ'ריאן וראש הממשלה לשעבר סרז' סרגסיאן.

בראיון, שהעניק לערוץ הטלוויזיה הממלכתי בדצמבר 2015, ניקול פשיניאן הצהיר כי הוא מעולם לא עזב את הרפובליקה של ארמניה, בעת שהסתתר והוא בילה את מרבית זמנו בהסתתרות בירוואן. פשיניאן ציין כי עובדה זו היא "בושה" לשירות הביטחון הלאומי.[13]

מעצרו ושחרורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 ביולי 2009, פשיניאן יצא ממחבואו והסגיר את עצמו לידי המשטרה הארמנית לאחר חנינה כללית שהוכרזה על ידי הרשויות הארמניות ב-19 ביוני של דמויות מהאופוזיציה שנעצרו בעקבות אירועי ה-1 במרץ.[14]

פשיניאן היה אחד מכמה פעילי אופוזיציה ששוחררו לאחר חנינה שעברה באספה הלאומית של ארמניה בסוף מאי 2011, במהלך תקופה ממושכת של הפגנות נגד הממשלה. הוא דיבר בכינוס של הקונגרס הלאומי הארמני, שם הוא קרא לערוך בחירות מחדש וכי זהו הצעד היחיד שיוכל להשיב את אמון הארמנים בממשלה שלהם.[15]

ניסיון התנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בנובמבר 2004 בשעה 8:40 רכבו של פשיניאן חנה מחוץ למערכת העיתון Haykakan Zhamanak במרכז ירוואן התפוצץ, במה שהיה ניסיון לפגוע בחייו.[16] לאחר חקירה, המשטרה קבעה באופן חריג כי השריפה נגרמה על ידי "פירוק של חוטי המצברים" והכחישה שמדובר בניסיון התנקשות.[17] פשיניאן אמר כי הפיצוץ היה ניסיון התנקשות שאורגן על ידי איש העסקים גאגיק צארוקיאן, שזעם על סיפור שהעיתון Haykakan Zhamanak פרסם נגדו.

מפלגת ההסכם האזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 בדצמבר 2013 פשיניאן יחד עם עוד שישה פוליטיקאים ופעילים הקים תנועה פוליטית חדשה בשם ההסכם האזרחי. חברי התנועה הצהירו שמטרתם להוביל להתפטרותו של סרז' סרקזיאן. פשיניאן הצהיר שהתנועה תיקח חלק בבחירות לפרלמנט.[18]

תפקידו בתנועת המחאה הארמנית, 2018[עריכת קוד מקור | עריכה]

פשיניאן ב-13 באפריל 2018 בכיכר החופש בירוואן.

מספר תנועות פוליטיות שונות בראשות חבר הפרלמנט ניקול פשיניאן (ראש מפלגת ההסכם האזרחי) ארגנו הפגנות נגד הממשלה בארמניה (שידועה כמחאת Merzhir Serzhin (בארמנית: Մերժիր Սերժին; "פטרו את סרז'.") בשנת 2018. הפגנות ותהלוכות נערכו בירוואן בתגובה לבחירתו של סרז' לקדנציה שלישית רצופה לדמות המשפיעה והחזקה ביותר בממשלת הרפובליקה של ארמניה. ב-23 באפריל, סרגסיאן התפטר, מה שהביא בפועל להתפטרות הממשלה. קארן קרפטיאן, שכיהן כסגן ראשון לראש הממשלה, מונה לתפקיד ממלא מקום ראש הממשלה. ב-25 באפריל, אחד מבעלי בריתו של פשיניאן אמר כי פשיניאן מתכוון להפוך לראש ממשלה עד לבחירות לאספה הלאומית, כי הוא "נבחר על ידי העם" וזוכה לתמיכה עממית.[19]

ראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 במאי, הפרלמנט אישר למנות את פשיניאן לתפקיד ראש ממשלת ארמניה, לאחר שהיה המועמד היחיד.[1]

לאחר מינויו הכריז על כוונתו להחליף את ראש משטרת ארמניה וראש שירות הביטחון הלאומי.[20] ב-12 במאי כבר הציג את ממשלתו; זו מורכבת מ-14 שרים: מאנה טאנדיליאן מונתה להשרה לענייני חברה ועבודה. ארטום ז'אנז'וגאזיאן מונה לשר האוצר, ארטק זיינליאן מונה לשר המשפטים, ארמן טורוסיאן לשר הבריאות, אתור חצ'טריאן לשר החקלאות, לבון ורדניאן לשר הספורט והנוער. גראצ'יה רוסטומיאן (שר הספורט לשעבר) מונה לשר לענייני חירום, ארתור גריגוריאן מונה לשר תשתיות האנרגיה ומשאבי טבע. לילית מאקונץ מונתה לשרת התרבות. ארציבק מינסיאן, שכיהן קודם כשר איכות הסביבה, מונה לשר ההשקעות. מחיטאר איירפטיאן מונה לשר הפזורה. אריק גריגוריאן לשר איכות הסביבה. אשוט אקופיאן מונתה לשרת התחבורה, התקשורת וטכנולוגיות המידע. לשר החוץ מונה זוגראב מנצקאניאן.

ב-16 באוקטובר 2018 הממשלה הגישה את התפטרותה לקראת הבחירות לפרלמנט שבעקבותיהן פשיניאן חיזק את כוחו כשמפלגתו זכתה ב-70% מהקולות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניקול פשיניאן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 "עשינו מהפכה": מנהיג המחאה העממית בארמניה נבחר לראש הממשלה
  2. ^ מהפך בארמניה: מנהיג המחאה נבחר לראש הממשלה
  3. ^ "The Development of Sustainable Independent Media in Europe and Eurasia". Washington, DC: International Research & Exchanges Board. 2001. עמ' 31. ...a liberal newspaper, Haykakan Zhamanak. 
  4. ^ Newspaper Editor’s Car Blown Up, Armenia Liberty (RFE/RL), November 22, 2004.
  5. ^ Hayots Ashkarh December 18, 2007
  6. ^ Pennington (13 בפברואר 2008). "Armenia: Pre-Election tour of Ararat marz" (Confidential). WikiLeaks. ...Nikol Pashinyan, editor-in-chief of the Haykakan Zhamank Newspaper and LTP's customary crowd-warmer. 
  7. ^ רוסיה פוחדת שארמניה היא אוקראינה הבאה
  8. ^ Биография премьера Армении Никола Пашиняна ביוגרפיה - סוכנות טאס
  9. ^ Биография ביוגרפיה באתר kavkaz uzel
  10. ^ ב"נובוסט ארמני" 21.10.1999
  11. ^ Press Release: Is completed the preliminary investigation on 7 accused, Office of Public Prosecutor of the Republic of Armenia, September 8, 2008.
  12. ^ Fugitive Oppositionist Sees No Alternative To ‘Revolution’, Armenia Liberty (RFE/RL), October 16, 2008.
  13. ^ [1]
  14. ^ Fugitive Oppositionist Surrenders To Armenian Police July 1, 2009.
  15. ^ ""Festive" ANC rally was held in Yerevan". 
  16. ^ Newspaper Editor’s Car Blown Up, Armenia Liberty (RFE/RL), November 22, 2004.
  17. ^ Tycoon Denies Role In Journalist Car Bombing, Armenia Liberty (RFE/RL), November 23, 2004.
  18. ^ "New Armenian Opposition Group Takes Shape". Radio Free Europe/Radio Liberty Armenian Service. 9 בדצמבר 2013. בדיקה אחרונה ב-10 בדצמבר 2013. 
  19. ^ Пашинян заявит о готовности возглавить правительство Армении до выборов
  20. ^ כך הכריז בחשבון הפייסבוק שלו