נירה יובל-דייוויס
 | |
| לידה |
22 באוגוסט 1943 (בת 82) תל-אביב, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| מדינה |
הממלכה המאוחדת |
| ענף מדעי |
סוציולוגיה |
| השכלה | |
  | |
נירה יובל-דייוויס (נולדה בתל אביב, 22 באוגוסט 1943) היא סוציולוגית ופמיניסטית בריטית, ישראלית לשעבר, פרופסור אמריטוס ומנהלת כבוד של המרכז לחקר הגירה, פליטים ושייכות (CMRB) באוניברסיטת מזרח לונדון[1], ועמיתה באקדמיה למדעי החברה, אשר זכתה בשנת 2018 בפרס האגודה הסוציולוגית הבינלאומית למצוינות במחקר ובפרקטיקה[2].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יובל-דייוויס נולדה בתל אביב למשפחה ציונית-סוציאליסטית. יש לה אחות אחת, אורה שפרבר. הוריה, יצחק ורבקה, היגרו לארץ ישראל בתחילת שנות ה-30. במהלך מלחמת העולם השנייה, משפחותיהם וקהילתם באליטוס, ליטא, נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם המקומיים ביערות הסמוכים. אביה, יצחק יובל, היה חבר קיבוץ גבעת-ברנר, ואחר־כך מנהל בכיר במרכז הקואופרציה. לימים הוכשר גם כרואה חשבון[3]. היא גדלה בשכונת מעונות עובדים ח' בלב תל אביב, למרה בבית הספר תל נורדאו ובתיכון עירוני ה'[3].
כסטודנטית לסוציולוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החלה יובל-דייוויס את פעילותה הפוליטית נגד השלטון הצבאי על אזרחי ישראל הפלסטינים, כמו גם נגד כפייה דתית וחוסר הפרדת דת מהמדינה בישראל. במהלך תקופה זו פגשה את בעלה הראשון, אורי דייוויס[3], שפעל נגד הפקעת אדמות של ערבים בגליל לטובת הקמת העיר כרמיאל ונידון למאסר על כניסה לשטח אש 9 (השטח שהופקע) שהוכרז "שטח צבאי סגור" (מאחר שהגליל היה בשליטת הממשל הצבאי על ערביי ישראל נשפט בבית דין צבאי)[4][5].
החל ממלחמת ששת הימים ב-1967, הפעילות של יובל-דייוויס ואחרים (בעלה וחבריה הקרובים) התמקדה בעיקר בכיבוש הישראלי של הגדה המערבית ורצועת עזה[3].
עבודת המאסטר שלה הייתה מחקר אתנוגרפי על הארגון הסוציאליסטי הישראלי האנטי-ציוני "מצפן" בשנת 1977[3]. בשנת 1979, יובל-דייוויס הצטרפה לבעלה לסיור הרצאות בארצות הברית נגד הכיבוש הישראלי. הסיור אורגן על ידי אגודת השלום היהודית וקרב את יובל-דייוויס לתנועות פוליטיות יהודיות רדיקליות שונות, שהיו חלק מהתנועה לזכויות אזרח, תנועת שלום נגד מלחמת וייטנאם, והתנועה הפמיניסטית הגוברת בארצות הברית באותה תקופה. קשרים אלה השפיעו על אוריינטציית המחקר של יובל-דייוויס. היא החלה לעבוד על עבודת דוקטורט שבחנה כיצד תנועות יהודיות חדשות שונות בארצות הברית בתקופה שבין 1967 ל-1973 מימשו את יהדותן ביחס לסוגיות חברתיות רחבות יותר. לאחר לידת בנה בשנת 1973, יובל-דייוויס עברה ללונדון. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן, מסיבות פוליטיות ואישיות כאחד, נישואיה הראשונים הסתיימו. לאחר מכן היא העבירה את לימודי הדוקטורט שלה לאוניברסיטת סאסקס, שם סיימה את לימודיה בשנת 1979[3].
אקטיביזם פוליטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]יובל-דייוויס המשיכה את פעילותה הפוליטית בזמן שהתגוררה בלונדון. זמן קצר לאחר הגעתה, היא הצטרפה לקבוצה של ישראלים סוציאליסטים אנטי-ציונים שחיו בלונדון, אשר כעבור כמה שנים חברו לסוציאליסטים פלסטינים וערבים אחרים כדי להקים את כתב העת ופורום הדיונים "חמסין". היא המשיכה להיות פעילה בתחום זה. בשנת 1984, כחלק מסיור ששילב עבודה אקדמית ופוליטית באוסטרליה, פגשה את בעלה השני, אלן הרצמן, שריכז את הקבוצה המקומית JAZA (יהודים נגד ציונות ואנטישמיות), ועברה לגור איתו בלונדון שנה לאחר מכן.
היא הייתה מעורבת באופן פעיל במגוון רחב של נושאים מקומיים בבריטניה[6], בעיקר כחלק מפורומים פמיניסטיים אנטי-גזעניים כמו WING (קבוצת נשים, הגירה ולאום)[7][8], הקבוצה הפמיניסטית הסוציאליסטית האירופית, Big Flame ומאז 1989, בעקבות פרשת סלמאן רושדי, כמייסדת שותפה של Women Against Fundamentalism [9] שהפכה אז לקולקטיב העורכים של המגזין המקוון Feminist Dissent .
היא הייתה חברה מייסדת של קבוצת המחקר הבינלאומית בנושא נשים באזורי סכסוך צבאיים. בשנות ה-90 השתתפה בפורומים של ארגונים לא ממשלתיים בכנסים של האו"ם בנושא זכויות אדם, זכויות רבייה וזכויות האישה, ועבדה כיועצת עבור אמנסטי אינטרנשיונל, האגודה לזכויות נשים בפיתוח (AWID), הוועדה המיוחדת של האו"ם בנושא אלימות נגד נשים, והייתה חלק ממשלחת מחקר נשים למדינת גוג'אראט בהודו, בעקבות הפוגרומים והמהומות האנטי-מוסלמיות בשנת 2003[10][11].
בשנת 2019 הצטרפה למפלגת הלייבור ולארגון "קול יהודי למען הלייבור"[12]. והייתה חברה מייסדת של SSAHE (מדעני חברה נגד סביבה עוינת)[13].
הוראה ומחקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שלימדה במשרה חלקית בזמן לימודיה בישראל ובארצות הברית, החלה יובל-דייוויס לעבוד כמרצה במשרה מלאה לסוציולוגיה בשנת 1974 בפוליטכניון של ת'מזה, שלימים הפכה לאוניברסיטת גריניץ'[14]. היא התפטרה מאוניברסיטת גריניץ' בשנת 2003 במחאה על ה"רה-ארגון" שהתרחש שם ועברה לאוניברסיטת מזרח לונדון (UEL). לאחר שעברה ל-UEL, העבירה את תוכניות הלימודים לתואר שני בלימודי אתניים ומגדר ל-UEL, שם גם ייסדה וניהלה במשותף את המרכז לחקר הגירה, פליטים ושייכות (CMRB)[15]. מאמרה המשותף לכתיבת המאמר "גבולות יומיומיים" זכה בפרס סייג' לסוציולוגיה לשנת 2019 למצוינות וחדשנות[16].
היא נבחרה לעמיתה באקדמיה הבריטית למדעי החברה בשנת 2003[17]. היא מונתה כחברה ב-RAE 2008 (National Research Assessment Exercise) של בריטניה ובאחד מתת-הפאנלים הסוציולוגיים של REF 2014 (National Research Excellence Framework) של בריטניה. פרויקטים מחקריים עיקריים שמומנו כוללים את המחקר של ESRC בשנים 7–1994 על שיח אנטי-יהודי ואנטי-ערבי גזעני בבריטניה ובצרפת; מלגת רוקפלר לשנת 2004 בנושא ביטחון אנושי, מגדר וגלובליזציה; [18] הפרויקט 2005–2008 בנושא זהות, הופעה ופעולה חברתית: השימוש בתיאטרון קהילתי בקרב פליטים, פרס ESRC כחלק מתוכנית המחקר שלה בנושא זהויות ופעולה חברתית; תוכנית המחקר RF07 של האיחוד האירופי לשנים 2012–2016 בנושא נופי גבולות של האיחוד האירופי ומלגת אמריטוס של Leverhulme לשנת 2020 בנושא 'שינויי אקלים ופוליטיקה של שייכות'.
מוקדי מחקר עיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאמר 'ציונות, אנטישמיות והמאבק בגזענות', שפורסם לראשונה ב-1984, מייצג ככל הנראה באופן המקיף ביותר את תחום העבודה שמעסיק את יובל-דייוויס מאז שהחלה את עבודתה האקדמית. היא חקרה נושאים של צדק חברתי ואי-שוויון חברתי, ושאפה להבין את הפרויקט הציוני שהקים את מדינת ישראל בה גדלה, מצד אחד, ביחס לפלסטינים ואת הגזענות והאנטישמיות כלפי יהודים בתפוצות מצד שני[6]. עם זאת, גישתה הבסיסית הייתה נגד חריגות אנליטית, ולכן היא חקרה את הציונות בהקשר של חברות מתנחלות-קולוניאליות אחרות ואת האנטישמיות בהקשר של צורות אחרות של גזענות. זה גם היה הרגע שבו היא החלה להתפרסם בזכות יישום ניתוח מגדרי בנושאים שעד אז נותחו מבלי להתחשב בפרספקטיבה המגדרית[6].
יצירתה הידועה ביותר של יובל-דייוויס (אשר תורגם לעשר שפות) היא ספרה "מגדר ולאום" (Gender and Nation), שיצא לאור בשנת 1997. בספר היא תוקפת את היעדר פרספקטיבה מגדרית ברוב התיאוריות על הלאומיות ומנתחת את הדרכים שבהן יחסי מגדר משפיעים ומושפעים מפרויקטים ותהליכים לאומיים. בפרט, היא חוקרת את תפקידיהן של נשים כ"משחזרות ביולוגיות של האומה", כ"משחזרות תרבותיות" וכשומרי גבול סמליים, וכאזרחיות וחיילות.
ספרה "פוליטיקה של שייכות: מחלוקות בין-תחומיות" (The politics of belonging: intersectional contestations'), שפורסם ב-2011, כולל את המסגרת האנליטית המקיפה ביותר של עבודתה של יובל-דייוויס. במקום להתמקד אך ורק באומות ולאומנויות, היא בוחנת את מה שהיא רואה כפרויקטים הפוליטיים העכשוויים העיקריים של שייכות: אזרחות ומדינה; שייכות לאומית (כולל שייכות ילידית, גזעית ותפוצתית); דת ותנועות פוליטיות פונדמנטליסטיות; קוסמופוליטיות וזכויות אדם; ופוליטיקה פמיניסטית של טיפול[19].
ספרה "Bordering", שיצא לאור ב-2019, בוחן את ההיבטים המדרים של שייכות ובוחן את הדרכים שבהן פרויקטים פוליטיים של משילות ושייכות, בעידן הגלובליזציה, באופן פרדוקסלי החלים תהליכים יומיומיים על כל תחומי החברה באופן המשפיע על כל חברי החברה, ולא רק על "האחרים", המודרים. חוסר הוודאות הנובע מתהליכים אלה גורם לכך שיותר ויותר אנשים מוצאים את עצמם חיים באזורים אפורים, מודרים מכל צורה של זכויות אדם והגנה[20].
ספריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Nira Yuval-Davis, Georgie Wemyss et Kathryn Cassidy, Bordering, Polity, 2019 (ISBN 978-1-5095-0494-7 et 978-1-5095-0495-4).
- Women Against Fundamentalism: Stories of Dissent and Solidarity wuth Sukhwant Dhaliwal, london: Lawrence et Wishart, 2014
- Nira Yuval-Davis, The politics of belonging: intersectional contestations, Sage, 2011 (ISBN 978-1-4129-2129-9 and ISBN 978-1-4129-2130-5).
- Gender and Nation. SAGE. (1997).
- Unsettling Settler Societies: Articulations of Gender, Ethnicity, Race and Class, with D. Stasiulis, Sage, 1995
- Floya Anthias and Nirah Yuval-Daṿis, Racialized Boundaries: Race, Nation, Gender, Colour and Class and the Anti-Racist Struggle, Taylor and Francis, 2005 (ISBN 978-0-415-10388-6).
- Woman, nation, state, Macmillan, 1989 (ISBN 978-0-333-45802-0 et 978-0-333-45803-7). Woman, nation, state, Macmillan, 1989 (ISBN 978-0-333-45802-0 and ISBN 978-0-333-45803-7).
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Professor Nira Yuval-Davis". University of East London (UEL).
- ^ "ISA Award for Excellence in Research and Practice".
- ^ 1 2 3 4 5 6 חיים ברעם, ציונות א־לה תמזה - עם האהבה הלכה נירה יובל בעקבי אורי דייוויס, בעקבי דייוויס הגיעה למצפן, ובעקבי מצפן הגיעה, כמו רבים מחבריה בשמאל, לגולת לונדון, כל העיר, 24 בפברואר 1989
- ^ אורי דייוויס נידון למאסר ומוחזק כבול באזיקים, קול העם, 19 באוקטובר 1964
- ^ אורי דייוויס - נעצר לפי הוראת הממשל הצבאי, מעריב, 16 באוקטובר 1964
- ^ 1 2 3 אלי שאלתיאל, הציונות כחזיה - גזענות, מדגישה דייוויס, היא עניין יהםי מאוד. בלונדון נהשבים הפקיסטנים ושאר בני אסיה לשהורים, באפריקה הם נמנים עם הגזע הלבן; ההוכהה המוחצת ליחסיותה של הגזענות היא דווקא במציאות הישראלית, כותרת ראשית, 12 בספטמבר 1984
- ^ Bhabha; Klug, eds. (1985). Worlds Apart: Women under Immigration and Nationality Law. Pluto Press. ISBN 0745300219.
- ^ Yuval-Davis, Nira (1991). "The Citizenship Debate: Women, Ethnic Processes and the State". Feminist Review (39): 58–68. doi:10.2307/1395439.
- ^ Dhaliwal; Yuval-Davis, eds. (2014). Women Against Fundamentalism: Stories of Dissent and Solidarity. London: Lawrence and Wishart. ISBN 9781909831025.
- ^ "The silent wounds of Gujarat". openDemocracy (באנגלית).
- ^ "Interview with Professor Nira Yuval‐Davis: After Gender and Nation". Studies in Ethnicity and Nationalism. 9 (1): 128–138. 2009. doi:10.1111/j.1754-9469.2009.01034.x.
- ^ Jewish Journeys from Zionism 13 – Nira Yuval-Davis, Jewish Voice for Labour (JVL), Tue 15 Oct 2024
- ^ Racism and antisemitism in the hostile environment, Social Scientists Against The Hostile Environment (SSAHE), 24 Mar 2025
- ^ Benn, Melissa (2000-07-27). "Sisters of mercy". The Guardian.
- ^ "Centre for Migration, Refugees and Belonging". University of East London. .
- ^ "SAGE Prize for Innovation/Excellence - Winners Archive". British Sociological Association.
- ^ "Professor Nira Yuval-Davis FAcSS". Academy of Social Sciences.
- ^ "Nira Yuval-Davis' Paper". University of Warwick.
- ^ Mikkel Mouritz Marfelt, ‘Belonging’ as politicized projects and the broadening of intersectional analysis Mobilities in contemporary worlds of work and organizing review, ephemera
- ^ Carolin Müller., Book Review: Bordering:, Faculty of law blogs / UNIVERSITY OF OXFORD Main navigation, 4 May 2021