נישואים של זוגות מאותו המין בצרפת

נישואים חד מיניים מוכרים על ידי מוסדות המדינה בצרפת כנישואים חוקיים מאז אומץ החוק בנושא על ידי האספה הלאומית באפריל 2013. עד למועד זה, בני זוג מאותו מין שהיו מעוניינים למסד את הקשר ביניהם יכלו לעשות זאת תחת הסכם של איחוד אזרחי (PACS) בלבד, שהחיל עליהם חלק מוגבל מהזכויות והחובות החלות על זוגות נשואים.

בנובמבר 2012 הוצגה בפני האספה הלאומית הצעת חוק שנועדה להעניק מעמד חוקי לנישואים חד מיניים. הצעת החוק 344, הובאה על ידי ראש הממשלה הסוציאליסטית, ז'אן-מארק איירו, בתמיכת הנשיא פרנסואה הולנד, שבמהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות הכריז על כוונתו לתמוך בחקיקה. בפברואר 2013 אישרה האספה הלאומית את הצעת החוק ברוב של 329 מול 229, ובאפריל 2013 אושרה ההצעה בסנאט ברוב של 171 מול 165. שני בתי המחוקקים עדיין עתידים להצביע על תיקונים שנערכו בהצעת החוק על ידי הסנט בקריאה שנייה.

סקרי דעת קהל הצביעו על עלייה עקבית בתמיכת העם הצרפתי בנישואים חד מיניים בעשור הראשון של המאה ה-21, בין 54 ל-66 אחוזי תמיכה.^[1]^[2]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1999 אישר הפרלמנט הצרפתי את חוק ברית הסולידריות האזרחית (PACS), שפתוח לזוגות הטרוסקסואלים והומוסקסואלים כאחד. במהלך השנים הורחבה ברית זו והתקרבה לנישואים בכל הנוגע להתחייבויות ההדדיות בין השותפים, אך היא נותרה חסרת כל השפעה בכל הנוגע להורות וסמכות הורית.

בשנת 2004 ערך נואל מאמר (Mamère), ראש העיר של פרבר בבורדו מטעם מפלגת הירוקים, טקס נישואין בין שני גברים, בטענה שהקודקס האזרחי (קוד נפוליאון) אינו מציין את מין הנישאים וכי יפנה לבית המשפט האירופי לזכויות אדם אם יערערו על מעשיו. שר המשפטים הצרפתי דומיניק פרבן הצהיר כי איחוד כזה בטל מבחינה חוקית, וקרא להתערבות שיפוטית לעצירת הטקס. ביולי אותה שנה ביטל בית משפט כללי בבורדו את הנישואים. התובע הכללי טען בית היתר כי הקודקס מדבר במפורש בסעיף אחר על "בעל ואישה". פסק הדין אושר באפריל 2005 גם בבית המשפט לערעורים של בורדו, שדחה ערעור נוסף שהגישו שני הגברים בשנת 2007, וקבע כי "נישואים הם איחוד של גבר ואישה, עיקרון זה אינו סותר אף אחת מהוראות האמנה האירופית לזכויות אדם ומגילת זכויות האדם של האיחוד האירופי".

לאחר קיום הטקס הושעה מאמר מתפקידו על ידי שר הפנים דומיניק דה וילפן למשך חודש. במאי 2004 הודיע מזכיר המפלגה הסוציאליסטית פרנסואה הולנד כי יבקש ממפלגתו לקדם הצעת חוק שיהפוך נישואים כאלה לחוקיים באופן חד משמעי. חלק ממנהיגי המפלגה, בהם ראש הממשלה לשעבר ליונל ז'וספן, התנגדו לנישואים חד מיניים, בעוד בת זוגו של הולנד, סגולן רויאל, הצהירה על תמיכתה.

דו"ח פרלמנטרי משנת 2006 המליץ להגדיל חלק מהזכויות שמוענקות במסגרת ה-"PACS", אך המליץ לשמר את האיסורים על נישואין, אימוץ, וגישה לטיפולי הפריה בטענה כי שלשת הסוגיות הללו הן בלתי ניתנות להפרדה והתרתן מנוגדת למספר אמנות של האו"ם בנוגע לזכויות הילד, שצרפת חתומה עליהן. בעקבות איסורים אלה נדחה הדו"ח על ידי חברי הוועדה ממפלגות השמאל.

בשנת 2010 בחנה המועצה החוקתית בצרפת החוקיות של נישואים חד מיניים תוך סקירת הסעיפים השונים בקודקס האזרחי, וב-28 בינואר 2011 החליטה המועצה כי נישואים חד מיניים אינם מנוגדות לחוקה וקבעה כי על הפרלמנט להכריע בסוגיה זו. ביוני 2011 הצביעה האספה הלאומית של צרפת, ברוב של 222–293, נגד הענקת מעמד חוקי לנישואים חד מיניים.

הצעת החוק ב-2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקמפיין שלו לבחירות לנשיאות ב-2012 מנה מועמד המפלגה הסוציאליסטי פרנסואה הולנד את תמיכתו בנישואים חד מיניים בין 60 התחייבויות שממשלתו תבצע אם ייבחר. לאחר ניצחונו במאי 2012, וניצחון מפלגתו ברוב מוחלט באספה הלאומית ב-17 ביוני, הבטיח לחוקק חוק נישואים חד מיני לפני אביב 2013, והצעת החוק אכן הוגשה לפרלמנט ב-7 בנובמבר 2012. במהלך דיוני ההכנות של החוק, שנחשב לאחד השינויים החשובים במדינה מאז בוטל בה עונש המוות בשנת 1981, התעוררו חילוקי דעות חריפים ומחאות קשות במדינה, אותן הובילו מנהיגים חברתיים, דתיים ופוליטיים. בינואר צעדו כ-340,000 בני אדם ברחובות פריז כאקט התנגדות לחוק, ובהפגנת התמיכה שנערכה בהמשך השתתפו כ-125,000 בני אדם.

טיוטת החוק הציעה לקבוע את השינויים הבאים: החוק יכיר בנישואים בין בני זוג מאותו מין החיים בצרפת; יאפשר לבני הזוג לשנות את שמות משפחתם; לאמץ ילד; וכן יכיר בנישואים חד מיניים שנערכו מחוץ לצרפת. כמו כן תבוצע התאמה של הקודקס האזרחי: המילים "אב" ו"אם" יוחלפו ב"הורה" ו"בעל" ו"אישה" ב"בן/בת זוג".^[3] סוגיית מימון טיפולי פוריות ופונדקאות לא נכללו בטיוטה.

האספה הלאומית אישרה את הסעיף הראשון בחוק בפברואר 2013, לאחר מספר ימי דיונים שבמהלכם העלו המתנגדים 5,000 תיקונים כדי להאט את אישורו. ביום 12 בפברואר 2013 אישרה האספה הלאומית את הצעת החוק כולה בהצבעה של 229–329 והיא הועברה לסנט. רוב חברי המפלגה הסוציאליסטית הצביעו בעד הצעת החוק (למעט ארבע שהתנגדו) ואילו חברי מפלגת האופוזיציה UMP הצביעו נגד (למעט שני תומכים).