נלסון מנדלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נלסון מנדלה
Nelson Mandela
Nelson Mandela-2008 (edit).jpg
לידה 18 ביולי 1918
מבזו, מחוז הקייפ המזרחי, דרום אפריקה
פטירה 5 בדצמבר 2013 (בגיל 95)
יוהנסבורג, דרום אפריקה
מדינה דרום אפריקהדרום אפריקה  דרום אפריקה
השכלה אוניברסיטת ויטווטרסראנד, אוניברסיטת פורט הר, אוניברסיטת דרום אפריקה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, אוטוביוגרף, משפטן, פעיל פוליטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הקונגרס הלאומי האפריקאי
דת מתודיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג גראסה מאשל
נשיא דרום אפריקה ה-1
תקופת כהונה 10 במאי 199414 ביוני 1999 (5 שנים ו-5 שבועות)
הקודם פרדריק וילם דה קלרק
הבא תאבו מבקי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
נלסון מנדלה בצעירותו, 1937

נלסון רוליהלאלה מנדלהאנגלית: Nelson Rolihlahla Mandela; ‏18 ביולי 19185 בדצמבר 2013) היה עורך דין, מדינאי דרום-אפריקאי, מהפכן, הנחשב כיום כאבי האומה, נשיא דרום אפריקה בשנים 19941999 וחתן פרס נובל לשלום.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנדלה נולד ב-18 ביולי 1918 במבזו (Mvezo), מחוז טרנסקאי (Transkei) שבדרום אפריקה. מנדלה היה בן לשבט הת'מבו (Thembu) הדוברים את שפת הקוסה (Xhosa). משמעות שמו האפריקאי "רוֹלִיהְלַאלַה" הוא "תלישת ענף מעץ", שמשמעותו "עושה צרות" – כינוי לפוחזים. לעדותו, בגיל 16, כשעבר את טקס המילה כמסורת השבט, הוענק לו השם "דָלִיבּוּנגָה" שפירושו "מייסד הבונגה" - הגוף השליט המסורתי בטרנסקאי. ואילו כינויו האנגלי המפורסם "נלסון", ניתן לו רק ביום הראשון ללימודיו על ידי מורה בבית הספר.

אביו, הנרי מגדאדלה מנדלה, היה ראש כפר הולדתו ובמשך שנים שימש כיועץ למנהיגיו של שבט הת'מבו. עם מות אביו, הפך מנדלה לבן חסותו של צ'יף שבט הת'מבו והיה מיועד לכהן כצ'יף במקומו בבוא היום. תהליך יישוב המחלוקות בחצרו של הצ'יף השפיע על מנדלה הצעיר, שבחר ללמוד משפטים. הוא החל את לימודיו בפורט הייר, אולם לאחר שהשתתף בשביתת סטודנטים הושעה מהלימודים וסולק מהמוסד. ב־1940 השלים את לימודיו בהתכתבות, התמחה במשרד עורכי דין ביוהנסבורג ונרשם ללימודי תואר ראשון במשפטים[1].

הסיבות שהובילו להגדרתו כטרוריסט ומאסרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1942 הצטרף מנדלה לשורות מפלגת השחורים הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC). ב־1944 סייע להקמת ליגת הנוער של ה־ANC. ב־1952 נבחר לרכז המתנדבים בקמפיין ההתנגדות למשטר האפרטהייד. הוא נסע ברחבי דרום אפריקה וארגן פעילות מחאה נגד חוקי ההפרדה הגזעית המפלים נגד השחורים, המהווים את הרוב במדינה. מטרתו העיקרית של מנדלה הייתה להגיע לשוויון בין סוגי האוכלוסייה השונים במדינה בדרכים לא אלימות, כלומר לפעול באופן אקטיבי נגד האפרטהייד באמצעות חרמות, שביתות ואי-ציות להוראות השלטון. המאבק כלל הפגנות מול מוקדי שלטון ברחבי המדינה עקב חקיקות מפלות, שביתות המוניות אשר איגודים מקצועיים החלו במטרה לשבש את אופן התנהלות המדינה, והתכנסויות המוניות של תומכי הארגונים שלקחו חלק במאבק. הגורם העיקרי אשר השפיע על הצטרפותו של מנדלה למאבק היה חשיפה לרעיונותיו של אנטון למבדה (מכר של מנדלה) במהלך שיחה שניהלו ביניהם. למבדה טען כי ההיסטוריה של העת החדשה היא ההיסטוריה של הלאומנות, וראה בלאומנות כפתרון היחיד לאימפריאליזם. מנדלה האמין בגישה של למבדה ובמקום לשתף פעולה עם השלטון הלבן הבין כי עליו למחות כנגדו[2]. מנדלה הועמד לדין על חלקו בארגון המחאה ונידון לעונש מאסר על תנאי. לאחר מכן הוטל עליו צו הגבלה, שאסר עליו לצאת מאזור יוהנסבורג למשך חצי שנה. במהלך תקופה זו הוא טווה תוכנית לביזור מבנה ה־ANC לתאים מחתרתיים.

בשנות ה-40 קיבל התמחות במשרד עורכי-דין בבעלותו של יהודי בשם לזר סידלסקי, ומנדלה זכר זאת לחיוב כל ימיו, ואף הגיע (לאחר שהתמנה לנשיאות דרום-אפריקה) לנחם את המשפחה לאחר פטירתו של סידלסקי[3]. ב־1952 הקים מנדלה, יחד עם חברו אוליבר טמבו, ביוהנסבורג, את המשרד הראשון בבעלות עורכי-דין שחורים בדרום אפריקה.

בשלביו הראשונים של המאבק העממי מנדלה זכה לתמיכה מלאה מהאוכלוסייה השחורה. מאות אלפי אנשים יצאו להפגנות המוניות כנגד השלטון הבריטי והתמיכה ב-ANC הלכה והתעצמה עד ל-100 אלף תומכים פעילים. מנדלה ותומכיו פעלו כנגד הממשל הלבן במדינה ומדיניות האפרטהייד בפעולות מחאה אי אלימה בלבד שנועדה להקל על מצבם ולהביא לשוויון. בתגובה, השלטון הלבן הפעיל סנקציות ואלימות כלפי השחורים, חוקק חוקים מפלים נגדם, החרים את ארגוני השחורים ואסר על התארגנות איגודים מקצועיים של שחורים, כפה על השחורים לדבר בשפת האפריקאנס שהייתה מזוהה עם השלטון הלבן, עצר והכניס לכלא פעילים שחורים שהתנגדו למדיניות האפרטהייד, "מחק נקודות שחורות", כלומר הרס יישובים ותיקים של שחורים, תוך תנאי מחיה קשים לשחורים בערים. [4]

לאחר טבח שארפוויל ב־1960 הוצא ה־ANC אל מחוץ לחוק בדרום אפריקה ומנדלה נעצר בגין השתתפות במחאות אלימות וביצוע מעשי טרור. הוא הוחזק במעצר עד 1961. לאחר שחרורו, היה ברור שהמדיניות של הקונגרס, לפיה יש לחתור בדרכי שלום למדינה שיוויונית שלא תתבסס על מוצא גזעי, לא השיגה את התוצאות המקוות. נוכח התגובה האלימה של השלטון והטלת העונשים כלפי השחורים המוחים, החליט הקונגרס לעבור למאבק אלים בדרכי טרור.

אחד הגורמים שהשפיעו על מעבר הקונגרס לפעילות אלימה היה תגובות הציבור למאבק הלא אלים. היה ברור שהתומכים במדיניות האי אלימה החלו לאבד את אמונם בגישה הלא אלימה ופנו לפתח רעיונות הכוללים שימוש בטרור.[5]בשלב זה הציבור השחור שתמך ברעיונותיו של מנדלה התקומם נגד פעילותו של הקונגרס בטענה שאינו פועל בצורה נכונה נגד תגובות השלטון הלבן, שנועדו לדכא את האוכלוסייה השחורה באמצעות אלימות וטרור ולכן תגובה לא אלימה לא הייתה פתרון נכון למתרחש. תגובות השלטון למחאות הלא אלימות של מנדלה היוו גורם נוסף להחלטה למעבר למחאה אלימה כלפי השלטון הלבן והוקמה הזרוע הצבאית למפלגה. לאחר הטבח בשארפוויל הוצאו ה-PAC וה-ANC אל מחוץ לחוק ודוכאו על ידי השלטון במדינה. בנוסף נאסרה פעילותם של איגודים מקצועיים של הציבור השחור. עקב החקיקות ופעולות הדיכוי נוצר בקרב האוכלוסייה השחורה משבר כלכלי חמור ותסכול רב והדרך לפתור אותו הייתה להחיות את תנועות המאבק נגד האפרטהייד.[6]

טענה של הקונגרס שהוצגה במשפט נגד הארגון:

אנחנו לא ניכנע, ולא נותרה לנו אפשרות אחרת אלא להשיב מכה בכל האמצעים שברשותנו כדי להגן על עמנו, על עתידנו ועל חירותנו

נלסון מנדלה, אני נכון למות (בנימינה, נהר, 2004), עמוד 19

בעקבות הלך רוח הציבור עבר נלסון מנדלה לפעילות אלימה כנגד השלטון, לטענתו זוהי האפשרות היחידה שנותרה כדי לשנות את גורל האוכלוסייה השחורה במדינה.

שמו של הארגון הצבאי החדש שקם היה אומקונטו (MK) וסמלו היה חנית. בראש הארגון עמדו מנדלה, ג'ו סלובו ווולטר סיסולו, אשר תמכו גם הם באופן פעיל בהתנגדות למדיניות האפרטהייד.[7] האסטרטגיה של הזרוע הצבאית הייתה לערוך פשיטות על מתקנים צבאיים של השלטון במדינה, תחנות כוח, קווי טלפון וצירי תחבורה וזאת לא רק על מנת לפגוע ביכולת הצבאית של המדינה, אלא גם להפחיד את תומכי המפלגה הלאומית ולהחליש את הכלכלה במדינה. הארגון רצה לצמצם את הפגיעות בנפש, אך הבהיר שאם מעשי החבלה לא יביאו לביטול מדיניות האפרטהייד, השלב הבא יהיה מעבר לדרכי טרור ולוחמה.[8] הזרוע הצבאית ערכה אימונים צבאיים והכשרות במדינות שונות ברחבי היבשת ואף באירופה במטרה להכשיר את תומכיה ומפקדיה לפעולות אלימות כנגד השלטון במדינה. הלוחמים ב-MK עברו אימוני ירי ברובים ואקדחים, לימוד חבלה וירי במרגמה, הכנת פצצות ומוקשים ומסעות ניווט עם נשק בזמן קצוב. 

בכתב האישום[9] נגדו ונגד פעילים אחרים הואשם מנדלה בסעיפים הבאים:

  • גיוס, עידוד, הדרכה והובלת אנשים לפעולות טרור, למאבקים אלימים וכדומה.
  • הכנה, יצור המוני ושימוש בחומרי נפץ למטרות טרור
  • מאבק אלים, טרור וגרילה
  • שיבוש, הריסה, פגיעה, עצירה, הוצאה מפעולה או תועלת, חסימה וסיכון של:
    • הסדר ואכיפת החוק
    • תשתיות החשמל, הדלק והתאורה
    • הביטחון ובריאות הציבור
    • שירותי הדואר, הטלפון והטלגרף
    • התנועה על היבשה
    • רכוש הציבור, רכוש פרטי ושמורות טבע
  • סיוע לזרועות צבאיות ולארגוני טרור מחוץ למדינה

מנדלה ניהל בעצמו את ההגנה במשפטו. בנאומיו הצהיר כי הוא מוכן למות כדי לקדם את מטרתו. בנובמבר 1962 הורשע ונידון למאסר של חמש שנים. באותה עת הוכר על ידי אמנסטי אינטרנשיונל כאסיר מצפון[10]. במהלך ריצוי העונש הוא הואשם בפעילות חבלנית ובקשירת קשר נגד השלטון. ב-11 ביוני 1964 הורשע, ונדון למאסר עולם, אחרי שהשופט דחה את דרישת התביעה לעונש מוות.

מנדלה היה כלוא בבתי כלא שונים בדרום אפריקה 27 שנים, מתוכן 18 שנים ברובן איילנד עד מרץ 1982. יחד עם שלושה מנהיגים אחרים של הקונגרס הלאומי האפריקאי הועבר מנדלה ביום 31 במרץ 1982 לכלא פולסמור (Pollsmoor) באחד מפרבריה הדרומיים של העיר קייפטאון, ובו ריצה מנדלה את עונש המאסר עד סוף שנת 1988. בתחילת חודש דצמבר 1988 הועבר נלסון מנדלה לבית הסוהר ויקטור פרסטר (Victor Verster) ליד העיר פארל שבדרך היין. את צעדיו הראשונים לעבר החירות עשה נלסון מנדלה ביום 11 בפברואר 1990 מבית סוהר זה. בכניסה לבית הסוהר מוצב כיום פסל דיוקן של מנדלה, על בסיס צילום שצולם בעת יציאתו מבית הסוהר.

במהלך תקופת מאסרו הפך מנדלה לסמל המאבק באפרטהייד, שמו התפרסם בעולם כולו והחל מאבק בינלאומי לשחררו. בתקופה האחרונה של מאסרו החל מנדלה לקיים מגעים חשאיים עם אישי ממשל בכירים, ובהם הנשיא פרדריק וילם דה קלרק. מנדלה שוחרר מהכלא, כאמור, ב־11 בפברואר 1990, לאחר שהוא וחבריו ל־ANC הסכימו להשעות את המאבק המזוין ולקיים משא ומתן עם השלטון.

לאחר השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנדלה ודה קלרק הובילו את דרום אפריקה לפירוק משטר ההפרדה הגזעית ולעריכתן של בחירות דמוקרטיות אמיתיות ראשונות ב־1994, שבהן הותר לראשונה לאזרחים שחורים וצבעוניים (בני תערובת) להצביע. על פעילותם זאת זכו מנדלה ודה קלרק בשנת 1993 בפרס נובל לשלום.

בבחירות שנערכו בין 26 ל-29 באפריל 1994 זכה ה־ANC[11] לרוב בפרלמנט, אולם רוב קטן משני שלישים מהחברים הדרוש לשנות את החוקה. ב־9 במאי בחר בקייפטאון הפרלמנט החדש במנדלה לנשיאה השחור הראשון של דרום אפריקה, כאשר הנשיא היוצא דה קלרק נבחר כסגנו. ההשבעה נערכה למחרת בפרטוריה, בהשתתפות מנהיגים רבים מהעולם, בהם סגן נשיא ארצות הברית אל גור, מזכ"ל האו"ם בוטרוס בוטרוס ראלי, ומנהיג קובה פידל קסטרו.

אחת מפעולותיו הראשונות כנשיא הייתה הקמת ועדת האמת והפיוס בראשות חתן פרס נובל לשלום דזמונד טוטו, אשר חקרה את עוולות תקופת האפרטהייד הן מצד השלטון הלבן והן מצד ארגוני ההתנגדות השחורים, תוך מתן חנינה למי שהודה בפשעיו. תקופת נשיאותו הוקדשה להקמת חברה שוויונית וצודקת, ברוח של איחוד לאומי ופיוס בין בני הקבוצות האתניות השונות במדינה. בחודש יוני 1999 פרש מהפוליטיקה, והתגורר באזור שבו נולד, קונו, שבחבל טרנסקאי.

לאחר פרישתו מן הנשיאות ב־1999 הוא הפך מעורב במספר רב של ארגונים חברתיים וארגונים העוסקים בזכויות אדם. הוא אף זכה במספר רב של תוארי כבוד מממשלות שונות על פעילותו הפוליטית והחברתית לאורך השנים. ב־2003 נשא מנדלה מספר נאומים מעוררי מחלוקת, בהם תקף את מדיניות החוץ של ג'ורג' בוש.

ביוני 2004, בגיל 85, הודיע מנדלה כי הוא פורש מן החיים הציבוריים. בריאותו הידרדרה בשנותיו האחרונות, ולדבריו, הוא רצה ליהנות מהזמן עם משפחתו ככל שבריאותו תרשה זאת. למעשה, היוצא מן הכלל היחיד היה התחייבותו למאבק נגד האיידס. ביולי 2004 הוא טס לבנגקוק כדי לשאת דברים בוועידת האיידס הבינלאומית. במהלך ינואר 2005 הודיע מנדלה כי בנו אף הוא נפטר מאיידס. הפרסום נועד להגברת המודעות למחלה ולשבירת הטאבו המתלווה אליה. בשנת 2010 השתתף מנדלה בטקס נעילת משחקי המונדיאל שנערך בדרום אפריקה, באחת מהופעותיו הציבוריות האחרונות.

ב-2008 הוציאה ארצות הברית את מנדלה מרשימת הטרוריסטים שמנעה ממנו כניסה למדינה, לאחר שהוכלל ברשימה בעקבות הקמתה של הזרוע הצבאית של ANC והשתתפותו ב-156 פיגועים בתקופת האפרטהייד.

יחסו לסכסוך הישראלי-פלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנדלה אמר כי הוא "מבין היטב מדוע ישראל כבשה אדמות אלו (יהודה ושומרון). הייתה מלחמה."[12] אך מנגד התנגד לכיבושם המתמשך ואף הצהיר בביקור בעזה כי "אין טעם לדבר על שלום כל עוד היא (ישראל) עדיין מחזיקה בשטחים"[13]. הוא האמין שערפאת רצה בשלום עם ישראל וראה בו דמות הירואית. עם פטירת ערפאת ספד לו ואמר כי "ערפאת היה אייקון ואחד הטובים בעולם"[14]. באפריל 2016 נחנכה ברמאללה ככר על שמו של מנדלה ובמרכזה פסל בדמותו. את הפסל שגובהו 6 מטרים מימנה עיריית יוהנסבורג.

מנגד, מנדלה סיפר שספרו של מנחם בגין "המרד" היווה מקור השראה עבורו והוא תיאר את דוד בן-גוריון כמנהיג משכמו ומעלה. הוא הביע סימפטיה לעם היהודי ולמדינת ישראל, ואמר כי "למרות הסבל והקשיים האדירים שפקדו את העם היהודי ומדינת ישראל לאורך השנים, תמיד שמתם דגש מיוחד על החינוך וההשכלה, וזהו סוד הצלחתכם. אני קורא לבני עמי לראות זאת כמודל לחיקוי"[15]

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלוויית נלסון מנדלה

במהלך שנת 2013 אושפז מנדלה מספר פעמים בשל זיהום בריאות. ב-5 בדצמבר 2013 הוא נפטר בביתו, ביוהנסבורג[16]

ב-10 בדצמבר 2013 נערך באצטדיון סוקר סיטי ביוהנסבורג טקס אשכבה למנדלה, בו נכחו מנהיגים ממדינות רבות, בהם נשיא ארצות הברית ברק אובמה[17]. ב-15 בדצמבר הוא הובא לקבורה בטקס ממלכתי בכפר ילדותו קונו שבפרובינציית הכף המזרחי.

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנדלה נחשב ממנהיגי המאבק נגד משטר האפרטהייד ונבחר על ידי תושבי דרום אפריקה כ"אבי האומה". מנדלה היה ידוע כאדם מוערך בעולם וזכה בפרסים רבים, כמו: פרס נובל לשלום לשנת 1993, פרס סחרוב לחופש המחשבה לשנת 1988, מסדר ההצטיינות הבריטי, מדליית החירות הנשיאותית ומדליית הזהב של הקונגרס של ארצות הברית, ואף נבחר לאיש השנה של המגזין טיים.

אודות מנדלה נכתבו ביוגרפיות רבות, ואף הופקו מספר סרטים על חייו. אחד מראשי המאבק הבינלאומי למענו היה העיתונאי הליברלי ריצ'רד סטנגל, כיום העורך הראשי של טיים מגזין. סטנגל אף היה סופר הצללים שכתב יחד עם מנדלה את האוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לאור ב-1993 בהוצאת ליטל, בראון - Long Walk to Freedom[18] (הספר תורגם גם לעברית ויצא לאור בישראל ב-1994), שעובד לסרט קולנוע בשם "ארוכה הדרך לחירות", בכיכובם של אידריס אלבה ונעמי האריס. ב-1996 היה סטנגל מפיק שותף של הסרט הדוקומנטרי "מנדלה", שהיה מועמד לפרס אוסקר. בשנת 2009 יצא לאקרנים הסרט "אינוויקטוס", המתאר את ראשית תקופת נשיאותו של מנדלה, שגולם בידי השחקן מורגן פרימן ובוים בידי קלינט איסטווד. בנובמבר 2012 הנציחה הממשלה את דמותו על שטרות הראנד הדרום אפריקאי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Richard A. Stengel, January Sun: One Day, Three Lives, A South African Town (Touchstone, 1990)
  • Richard A. Stengel, Mandela's Way: Fifteen Lessons on Life, Love and Courage (New York: Crown Publishers, March 2010)[19]

(הספר כולל הקדמה מאת נלסון מנדלה)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נאומו של הנאשם נלסון מנדלה
  2. ^ נלסון מנדלה, לוחם חירות-אוטוביוגרפיה, ירושלים: כתר, 1996, עמ' 85-84
  3. ^ כתבתה של סיון רהב-מאיר, החבר היהודי של מנדלה, באתר ערוץ 7, ב-14 בדצמבר 2013.
  4. ^ נלסון מנדלה, לוחם חירות-אוטוביוגרפיה, ירושלים: כתר, 1996, עמ' 174-173, 182
  5. ^ נלסון מנדלה, אני נכון למות, בנימינה: נהר, 2004, עמ' 17
  6. ^ מיכאל וייד, "האפרטהייד-ניסיון אידיאולוגי למציאת פתרון לבעיות פוליטיות", סקירה חודשית, 1985, עמ' 44-43
  7. ^ אלון ליאל, צדק שחור, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 89
  8. ^ נלסון מנדלה, לוחם חירות-אוטוביוגרפיה, ירושלים: כתר, 1996, עמ' 221
  9. ^ המדינה נגד נלסון מנדלה ואחרים - כתב האישום נגד מנדלה ואחרים
  10. ^ כתבה באתר אמנסטי אינטרנשיונל, 6 בדצמבר 2013
  11. ^ קבוצה
  12. ^ Mandela Visits Israel With Praise but Rifts Linger, The New York Times, October 20, 1999.
  13. ^ נלסון מנדלה התקבל בחום על ידי קהל אלפים בעזה באתר גלובוס
  14. ^ הצד האפל של נלסון מנדלה וידאו באתר Walla
  15. ^ אבישי ברוורמן, מנדלה בראיון, 1998: בטוח שנתניהו רוצה שאבוא?, באתר ynet, 6 בדצמבר 2013.
  16. ^ מת נלסון מנדלה, נשיא דרום אפריקה לשעבר ומוביל המאבק באפרטהייד , באתר הארץ, 5 בדצמבר 2013.
  17. ^ סוכנויות הידיעות, חי מיוהנסבורג: טקס האשכבה לנלסון מנדלה, באתר ynet, 10 בדצמבר 2013
  18. ^ ביוגרפיה רשמית של ריצ'רד סטנגל, באתר טיים
  19. ^ על מסיבת השקת הספר, באתר The Hill - The Washington Scene