נן מדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נן מדול: מרכז טקסי של מזרח מיקרונזיה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Nan madol.jpg
מדינה מיקרונזיהמיקרונזיה  מיקרונזיה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2016, לפי קריטריונים 1, 3, 4, 6
קואורדינטות 6°50′31″N 158°19′56″E / 6.84194°N 158.33222°E / 6.84194; 158.33222
(למפת מיקרונזיה רגילה)

נן מדולאנגלית: Nan Madol) היא אתר ארכאולוגי הסמוך לחוף המזרחי של האי פונפיי, חלק ממדינת פונפיי שבמיקרונזיה. העיר הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. נן מדול הייתה עיר הבירה של שושלת סאודלואר (שושלת ששלטה באי פונפיי) עד שנת 1628.[1][7] העיר, שנבנתה בלגונה של האי פונפיי, בסמוך לאי קטן יותר בשם טמוון, מורכבת מסדרה של איים מלאכותיים קטנים המחוברים ברשת של תעלות.[1] ליבת האתר, שמידותיה הן 1.5 על 0.5 קילומטר, מוקפת בחומות אבן, ומורכבת מקרוב ל-100 איים מלאכותיים, שנבנו על פלטפורמות של אבן ואלמוגים.

שמו המקורי של המקום היה סון נן-לנג (שונית גן העדן).[8] חורבות העיר מהוות תעלומה ארכאולוגית ולפעמים היא מכונה "אטלנטיס", "הפלא השמיני של העולם", או "ונציה של האוקיינוס השקט".[9]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז נן מדול
נן מדול
נן מדול
נן מדול

נן מדול הייתה הבירה הפוליטית והדתית של שושלת סאודלואר, שאיחדה את בני האי פונפיי, שמספרם מוערך בכ-25,000 תושבים, עד שנת 1628.[1] במקום נמצאו עדויות להתיישבות אנושית החל מהמאה הראשונה או השנייה לספירה. במאה ה-8 או המאה-9 החלה בניית האיים המלאכותיים, ובניית המגליתים שעליהם החלה בסביבות השנים 1180-1200.[10]

מעט מאוד פרטים ידועים לגבי אופן בניית המגליתים. המסורת המקומית טוענת כי אלו שבנו עיר מוקפת חומות בזלת באי אחר במיקרונזיה (קוסרה), היגרו לפונפיי, ושם ניצלו את כישוריהם כדי לבנות עיר מורכבת ומתקדמת עוד יותר, היא נן מדול. אולם, תארוך פחמן-14 קובע כי נן מדול נבנתה לפני אותה עיר, ולכן סביר להניח שהיא הושפעה מנן מדול, ולא להפך.[10]

על פי אגדה של בני המקום, נן מדול נבנתה על ידי זוג תאומים, בשם אוליסיפה ואולוסופה, שהיו קוסמים שבאו מהאי האגדי קטאו המערבי, או קאנאמוואיסו. התאומים יצאו למסע בקאנו גדול כדי למצוא מקום בו יוכלו לבנות מזבח לנאהנישון שאפו, אל החקלאות. הם הגיעו לפונפיי, והחלו בבנייה. אחרי מספר ניסיונות כושלים, הם הצליחו לבנות את המזבח, ועבדו את נאהנישון שאפו. על פי האגדה, האחים נעזרו בדרקון מעופף כדי לגרום לאבנים העצומות לרחף ממקומן אל אתר המזבח. כאשר אוליסיפה מת מזקנה, אולוסופה הפך לסאודלוארי הראשון.[12] הוא וצאצאיו הראשונים שלטו באדיבות כלפי התושבים, אבל ממשיכיהם הציבו דרישות הולכות וגוברות על נתיניהם. שלטון השושלת באזור הסתיימה עם פלישת צבאו של איסוקלקל, שקבע את מושבו בנן מדול, אך יורשיו נטשו את העיר.[13][14]

האתנוגרף והאוקיינוגרף הפולני יאן קובארי כתב את התיאור המפורט הראשון של האתר בשנת 1874.[15]

מטרה ומאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז העיר יועד למגורי האצולה, ולטקסי קבורה שנערכו בידי כהני הדת. אוכלוסיית מרכז העיר כמעט בוודאות לא עלתה על 1,000 איש, ואולי אפילו הייתה פחות מ-500. אף על פי שרבים מהתושבים היו אצילים/בכירים בממשל הסאודלוארי, רובם היו פשוטי עם. עבור השליטים הסאודלוארים, נן מדול שימשה, בין היתר, כאמצעי לסיכול אופוזיציה פוליטית, מכיוון שדרשו מיריבים פוטנציאליים לגור בעיר, במקום במחוזות מוצאם, כדי שיוכלו לעקוב אחרי פעילותם.

רוב האיים בעיר שימשו כמגורים לכוהני הדת. כמה איים שימשו למטרות ספציפיות: הכנת מזון, בניית קאנו, וייצור שמן קוקוס. מדול פאו, בית הקברות, מורכב מ-58 איים בחלק הצפון מזרחי של העיר. חומות גבוהות מקיפות את הקברים של כמה מהאיים, אך הבולטות ביותר הן אלו שסביב נאנדאוואס, אי הקבורה המלכותי, שבו גובהן נע בין 5.5 ל-7.5 מטרים. מתחם זה נבנה בעבור הסאודלוארי הראשון[10]

אספקת מזון ומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנן מדול אין מקורות מים מתוקים או מזון, כך שצריך לגדל את המזון ולהביא את המים מהאי פונפיי עצמו (נן מדול בנויה על איונים בלגונה שסביבו). במהלך שלטון הסאודלוארים, מים ומזון הועברו לעיר באמצעות סירות.[2][16] הסירות הגיעו לאי ספציפי (ומשם הופץ לשאר העיר) - בתחילה זה היה פיניוט, ואחר כך אוסנאמו, הקרוב יותר לחופי פונפיי.

ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו, נן מדול היא מתחם ארכאולוגי בגדול 18 קמ"ר, ומכילה את מבני האבן שנבנו על גבי שוניות האלמוגים, איים מלאכותיים, ומספר מבנים לחוף האי פונפיי. שטח ליבת האתר, על חומות האבן הגבוהות שלה, הוא 1.5 על 0.5 ק"מ, בתוכם כמעט 100 איים מלאכותיים - שנבנו על יסודות אלמוגים או אבן, ומופרדים בתעלות מים.

תארוך פחמן-14 מגלה כי בניית המגליתים החלה בסביבות שנת 1180, כאשר הועברו לאתר אבני בזלת גדולות שמקורן בפקק געשי, שבצידו השני של פונפיי. היישוב הקדום ביותר על האי פונפיי הוקם ככל הנראה בסביבות שנת 1 לספירה, למרות שתארוך פחמן-14 מצביע על תחילת הפעילות האנושית באי רק בסביבות 80–200 לספירה.[10]

Image of columnar basalt pieces, 3 to 6-sided, stacked in alternating directions to build a thick wall at Nan Madol, Pohnpei, Micronesia
מבנה החומה בנן מדול

בשנת 1985 שרידי נן מדול הוכרזו כאתר היסטורי לאומי של ארצות הברית (ששלטה במיקרונזיה עד 1986).

Image of two children crouching in a square passage through a wall constructed of dark grey columnar basalt pieces.
מעבר דרך קיר בזלת בנן מדול

תאוריות "יבשת אבודה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם כאלה המייחסים את נן מדול ליבשות התאורטיות למוריה ומו.

  • נן מדול הייתה אחד האתרים שג'יימס צ'רצ'וורד זיהה כחלק מהיבשת האבודה מו, בספרו "היבשת האבודה של מו - מולדת המין האנושי"
  • בספרו "עיר הסלעים האבודה" (1978), הכותב ביל ס. באלינגר מעלה השערה לפיה העיר נבנתה בידי ימאים יוונים בסביבות 300 לפני הספירה.
  • דייוויד האצ'ר צ'ילדרס, כותב ומו"ל, משער כי נן מדול מחוברת ליבשת האבודה למוריה.[17]
  • ספרם של ארט בל וויטלי סטריבר מ-1999, "המגה-סערה העולמית המתקרבת" חוזה כי התחממות גלובלית יכולה לגרום לתוצאות מידיות וקטסטרופליות. הספר טוען כי מכיוון שנן מדול בנויה מאבני בזלת כבדות מאוד המונחות בדיוק רב - בנייתה הצריכה רמה גבוהה של ידע ומיומנות טכנית. כיוון שבאף רשומה מודרנית (ואף לא באגדה) לא קיימת כזו ציוויליזציה מתקדמת באזור פונפיי, היא הושמדה באסון גדול.
  • ראו גם את ספרו של אריך פון דניקן מ-1973, "זהב האלים, פרק 4: טוומון, האי לו הם קוראים נן מדול".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נן מדול בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2
    נאן Madol, Madolenihmw, Pohnpei ויליאם איירס, המחלקה לאנתרופולוגיה, אוניברסיטת אורגון, לגשת ספטמבר 26, 2007
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Hanlon, David L (1988). Upon a Stone Altar: A History of the Island of Pohnpei to 1890. Pacific Islands Monograph 5. University of Hawaii Press. עמ' 13–25. ISBN 0-8248-1124-0. בדיקה אחרונה ב-1 בינואר 2012. 
  3. ^ Cordy, Ross H (1993). The Lelu Stone Ruins (Kosrae, Micronesia): 1978-81 Historical and Archaeological Research. Asian and Pacific Archaeology (10). Social Science Research Institute, University of Hawaii at Manoa. עמ' 14, 254, 258. ISBN 0-8248-1134-8. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2011. 
  4. ^ Morgan, William N (1988). Prehistoric Architecture in Micronesia. University of Texas Press. עמ' 60, 63, 76, 85. ISBN 0-292-76506-1. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2011. 
  5. ^ Panholzer, Tom; Rufino, Mauricio (2003). Place Names of Pohnpei Island: Including And (Ant) and Pakin Atolls. Bess Press. עמ' xiii, 21, 22, 25, 38, 48, 56, 63, 71. 72, 74, 104. ISBN 1-57306-166-2. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2011. 
  6. ^ Micronesica. University of Guam. 1990. עמ' 92, 203, 277. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2011. 
  7. ^ The Saudeleur era lasted around 500 years.[2] Legend generally dates their downfall to the 1500s,[3] however archaeologists date Saudeleur ruins to ca. 1628.[4][5][6]
  8. ^ Ashby, Gene; 'Pohnpei, An Island Argosy'; Publisher: Rainy Day Pr West; Revised edition (June 1987); ISBN 0-931742-14-5; ISBN 978-0-931742-14-9
  9. ^
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 McCoy, Mark D.; Alderson, Helen A.; Hemi, Richard; Cheng, Hai; Edwards, R. Lawrence (נובמבר 2016). "Earliest direct evidence of monument building at the archaeological site of Nan Madol (Pohnpei, Micronesia) identified using 230Th/U coral dating and geochemical sourcing of megalithic architectural stone". Quaternary Research 86 (3): 295–303. doi:10.1016/j.yqres.2016.08.002. בדיקה אחרונה ב-30 באוקטובר 2017. 
  11. ^ 234
  12. ^ Hanlon (1988) notes differing accounts of the number of Saudeleur rulers, ranging from eight to seventeen, concluding that it is impossible to know this number for certain.[2][11]
  13. ^ Riesenberg, Saul H (1968). The Native Polity of Ponape. Contributions to Anthropology 10. Smithsonian Institution Press. עמ' 38, 51. בדיקה אחרונה ב-1 בינואר 2012. 
  14. ^ Goodenough, Ward Hunt (2002). Under Heaven's Brow: Pre-Christian Religious Tradition in Chuuk. Memoirs of the American Philosophical Society 246. American Philosophical Society. עמ' 293. ISBN 0-87169-246-5. בדיקה אחרונה ב-1 בינואר 2012. 
  15. ^ Rainbird, Paul (2004). The Archaeology of Micronesia. Cambridge University Press. עמ' 21. ISBN 978 0521651882. בדיקה אחרונה ב-31 באוקטובר 2017. 
  16. ^ Ballinger, Bill Sanborn (1978). Lost City of Stone: The Story of Nan Madol, the "Atlantis" of the Pacific. Simon and Schuster. עמ' 45–8. ISBN 0-671-24030-7. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2011. 
  17. ^ Lost Cities of Ancient Lemuria & the Pacific, 1991, ISBN 0-932813-04-6