נסטוריוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נסטוריוס
אצטלת נסטוריוס (למטה, במרכז) נקרעת מעליו בעת הדחתו: הוא ותומכיו (מימין) חסרים הילת קדוש כדי לציין את כפירתם. פרסקו מאת דיוניסי, 1502, במנזר פראפונטוב.
אצטלת נסטוריוס (למטה, במרכז) נקרעת מעליו בעת הדחתו: הוא ותומכיו (מימין) חסרים הילת קדוש כדי לציין את כפירתם. פרסקו מאת דיוניסי, 1502, במנזר פראפונטוב.
לידה 381 עד 386
גרמניקיה, האימפריה הביזנטית (כיום קהרמאנמרש בטורקיה)
פטירה 451 או 453 (בגיל 64 או 67)
נאת המדבר הגדולה של היביס (אל-חרגה), מצרים.
קדוש עבור הכנסייה האשורית המזרחית, הכנסייה האשורית הסורית, הכנסייה המזרחית העתיקה
חג 25 אוקטובר
מחלוקות הפולמוס הנסטוריאני

נֶסְטוֹרִיוּסיוונית: Νεστόριος;‏ 381?–453?) היה בישוף קונסטנטינופול בין 428 ל-431, שעמד בלב מחלוקת עזה אודות אופי טבעו האלוהי והאנושי של ישו. נסטוריוס ביקש להדגיש את הבידול בין שני הטבעים, ובייחוד טען כי אין לנקוט בתואר "יולדת האלוהים", וביוונית תֵּאוֹטוֹקוֹס, עבור הבתולה מרים. לאחר עימות עם הבישוף קירילוס האלכסנדרוני, הוא הוקע והודח מתפקידו כבישוף בעת ועידת אפסוס ב-431. השקפתו התאולוגית, שכונתה מאז "נסטוריאניזם" – וליתר דיוק, האופן בו תיארוה יריביו – גונתה ככפירה שהציגה את ישו כעשוי שתי ישויות נפרדות, אחת אלוהית ואחת אנושית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסטוריוס נולד בגרמניקיה שבסוריה הביזנטית. הוא התחנך באנטיוכיה, ואף כי רכש ידיעה נכבדת ברטוריקה, לא השתלם בכך באופן מקיף. הוא נעשה לתלמיד מובהק של תאודור ממוֹפְּסוּאֶסְטִיָה, גדול התאולוגים של האסכולה האנטיוכית בדורותיו. זו הדגישה כי האלוהי שבישו ניצב מעל לבריאה ונבדל ממנה, וכי חלק זה בו לא יכול היה להתענות על הצלב ולחוות חוויות אנושיות, משום שהיה בכך כדי לסכן את עליונותו של אלוהים על יצירתו. זאת בניגוד ליריביהם, אנשי האסכולה האלכסנדרונית, שחששו מכך שכל חציצה בין שני הטבעים במשיח איימה על ישועת האדם (שהייתה, במהותה, התעלות חזרה לצלם אלוהים שהושחת בחטא עץ הדעת), והקפידו לעמוד על אחדותם.

נסטוריוס נכנס למנזר אופרפיוס, בסמוך לאנטיוכיה, והתבלט כדרשן אהוד וחריף. ב-10 באפריל 428, בהמלצת ידידו בישוף העיר יוחנן, נתמנה על ידי הקיסר תאודוסיוס השני לבישוף הבירה קונסטנטינופול. נסטוריוס קומם עליו במהרה מספר גדול של אויבים. הוא חוקק חוקים נוקשים נגד המינים, והורה להחריב את הכנסייה האריאנית האחרונה בעיר (יחידות צבא רבות היו מורכבות מגרמאנים אריאנים) ולהפקיע את בתי-התפילה של הפנאומטומכים; הוא ניסה להטיל משמעת על הנזירים העצמאיים הרבים ששהו בעיר והיו אהודים בקרב העם, להכפיפם לרשויות הכניסה ולהכניסם למנזרים סגורים; ובייחוד הסתכסך עם אחות הקיסר הבתולה פולכריה רבת-העוצמה, סירב לכבד את הזכויות שלקחה לעצמה בניגוד לכללי הטקס, כינה אותה פרוצה מנאפת ותבע שתיכנס למנזר.

בטרם עברה שנה ממינויו למשרה, נקלע הבישוף למחלוקת שפשתה בעיר, כשהכומר אנסטאסיוס החל להטיף נגד השימוש בתואר הנפוץ והפופולרי תֵּאוֹטוֹקוֹס, "יולדת האלוהים", ככינוי למרים אם ישו. נסטוריוס תמך בו: שניהם ראו בכך בלבול מסוכן והרה מינות בין אנושיותו של ישו לאלוהיותו, שהתקיימה טרם הזמן בתוך השילוש הקדוש אף אם הייתה שלובה כליל באדם שנולד למרים, וגלישה לכיוון האפולינריזם, שגונה בתוקף ככפירה פחות מיובל שנים קודם. נסטוריוס הציע את התואר כְריסטוֹטוקוס, "יולדת המשיח", כפשרה. שני כמרים שהתמודדו על משרת הבישוף, פיליפוס ופרוקלוס, נשאו דרשות נגד שלילת המושג תֵּאוֹטוֹקוֹס.

הפולמוס הנסטוריאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית 429, יריבי הבישוף בבירה שלחו איגרת אל פטריארך אלכסנדריה, קירילוס. הלה היה אחד מאלופי האסכולה התאולוגית של עירו, והתרעם על הפגיעה המשתמעת באחדות טבעיו של ישו. הוא ניסח מכתב בשם "איגרת אל נזירי מצרים", ובו תקף את נסטוריוס. באביב התפוצצה המחלוקת, והסלימה לכדי עימות קשה בין השניים, שנלוו אליו חליפת מכתבים עניפה.

טיבן המדויק של השקפות נסטוריוס שנוי במחלוקת: מחד, יריביו האלכסנדרוניים הגזימו ללא ספק בתיאוריהם על מנת להציגו כמין, עד כדי כך שהאשימוהו באדופציוניזם (האמונה בכך שישו נולד אנושי לחלוטין ואומץ על ידי אלוהים לבן מאוחר יותר); מאידך, "ספר הרקלידס" שחיבר כעשרים שנה לאחר מעשה, כולל מידה רבה של אפולוגטיקה. בסיכומו של דבר, כעולה מכתביו, נסטוריוס ניסה לנסח מערכת פילוסופית-תאולוגית שתספק הסבר משביע רצון לאופן בו התאחדו טבעיו של ישו, בכפוף לרגישויות האנטיוכיות.

לשם כך, הבחין בין ההיפּוֹסטאזיס – בהקשר זה, המהות העמוקה של דבר מה – לבין הפּרוֹסוֹפּוֹן, "פנים", האופן בו הדבר נגלה ונתפש בעולם. הוא לא היה מוכן, בניגוד מוחלט לקירילוס, להכיר באחדות טבעיו של ישו ברמה ההיפוסטאטית; לתפישתו, אם לתופעה כלשהי לא היה רובד היפוסטאטי מובחן, הרי שעצם קיומה הושחת ונפגע. לפיכך, איחוד כזה שלל את הפן השמימי של ישו כמו גם את צדו האנושי, ויצר בעצם "טבע שלישי" חדש ומעורבב, שנבדל משניהם. לעומת אפשרות זאת, שראה כמינות בלתי-נסבלת, סבר שתיאור המשיח כאיחוד פרוסופוני היה קביל וקולע מבחינה אמונית: שני הטבעים נותרו שלמים ומובחנים ברובדם העמוק, אך האופן בו נגלו בעולם אכן היה יחיד ומאוחד. נסטוריוס סיבך מאוד את משנתו בשימושו הבלתי-עקבי בשם התואר "פרוסופוני", הן עבור תוצר חיבור הטבעים והן עבור האופן המתגלה של כל אחד מהם בנפרד, ובכך שביקש להלך בין הטיפות: כשם שדחה שילוב היפוסטאטי עמוק ומהותי, כך סלד לא פחות מחיבור שטחי, למראית עין בלבד. הוא ביקש לטעון שהתאולוגיה שניסח יצרה חיבור מטאפיזי בין האלוהי לאנושי.

בעוד שרבים מבכירי הכנסייה התקשו לעקוב אחר הדקויות הפילוסופיות המופלגות בדיון הסוער, לתאולוגיה שניסח נסטוריוס היה פועל יוצא בלתי-נמנע שהכריע את הכף. מאחר שעמל לחדד את הבידול בין האלוהי לאנושי, כשהוא מגנה במכתביו לקירילוס את האפשרות שבורא עולם רעב לחלב אמו או סבל על הצלב, הבישוף לא היה מסוגל להצהיר שישו זהה ללוגוס (ה"דבר" או ה"מאמר") השמימי, האל הבן שבתוך השילוש הקדוש. הוא ניסה להסתמך על האיגרת אל הפיליפים ב' ה'-י"א: ”הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ׃ אֲשֶׁר אַף כִּי־הָיָה בִּדְמוּת הָאֱלֹהִים לֹא־חָשַׁב לוֹ לְשָׁלָל הֱיוֹתוֹ שָׁוֶה לֵאלֹהִים׃ כִּי אִם־הִפְשִׁיט אֶת־עַצְמוֹ וַיִּלְבַּשׁ דְּמוּת עֶבֶד וַיְהִי דוֹמֶה לִבְנֵי אָדָם וַיִּמָּצֵא בִתְכוּנָתוֹ כְּבֶן אָדָם”. הדבר היטה נגדו את רוב הלא-מעורבים שנקלעו לפולמוס. יריביו, בראשות קירילוס, הפכו את סירובו להוכחה חותכת להאשמותיהם החמורות ביותר, לפיהן הטיף לכך שהיו "שני בנים" ולא בן אחד בישו. גם התנגדותו לתואר "יולדת האל", שהיה מוכר מאוד ובשימוש רווח, הייתה לצנינים.

שני הצדדים עתרו אל בישוף רומא, סלסטינוס הראשון, שכינס מועצה מיוחדת באוגוסט 430. הכינוס גינה את נסטוריוס, הורה להדיחו ממשרתו אם לא ישוב בו, והתיר לפטריארך אלכסנדריה לנהל את ההליכים נגדו. בנובמבר, קירילוס ניצל את ההחלטה ושיגר לאויבו איגרת תקיפה שכללה תריסר קביעות תאולוגיות ברוח אלכסנדרונית (בין היתר, ש"הלוגוס סבל בבשרו ונצלב בבשרו"). נסטוריוס נדרש להצהיר כי הכופר בכל אחד מהם יהיה מוחרם ומנודה. הוא סירב בתוקף.

כדי לפתור את המשבר המתעצם, הקיסר תאודוסיוס כינס ועידה כנסייתית כללית באפסוס, ב-22 ביוני 431. הוועידה הייתה לזירת התגוששות. יוחנן ויתר הבישופים מהמזרח, שאחזו ברובם בעמדות אנטיוכיות, בוששו מלהגיע. קירילוס פתח את ההליך מבלי להמתין, והוא ותומכיו הכריזו על הדחת נסטוריוס ועל נידויו של יוחנן. בישוף אנטיוכיה פתח בתגובה מועצה מתחרה משלו, והורה על הדחת קירילוס. הנצים הפעילו כנופיות פושעים בשירותם ושילמו שוחד לתקיפים מקומיים.

הקיסר החליט לבלום את הקרע הכנסייתי המתהווה באיבו, ועצר את כל המעורבים. הוא הפעיל לחץ כבד להגיע לפשרה, והתאולוגים החלו לעבוד במרץ על נוסחת פשרה שנועדה לספק את דרישות שני המחנות. אויביו של נסטוריוס בעיר ובחצר (פולכריה התייצבה לצד קירילוס והשתדלה למען האלכסנדרונים) הטילו אף הם את כובד משקלם נגדו. הוא איבד את משרתו כבישוף, ונשלח חזרה למנזרו. התאולוגים האנטיוכיים הבינו אל נכון כי הקביעות המגושמות שלו, שעוררו כעס בקרב רבים משומעיהן, קשות מדי להגנה, והתנערו ממנו בהדרגה. ב-433 נחתמה פשרה בין קירילוס, יוחנן ותומכיהם: הבישופים המזרחיים הסבירו כי ישו היה זהה ללוגוס וכי התואר "מולידת האלוהים" היה ראוי, והאלכסנדרוני הודה בתורו כי הבידול בין שני הטבעים היה תקף כל עוד נעשה בהקשר מתאים. נסטוריוס סירב לאשרר את נוסח ההחלטות, ובתגובה הצטרף יוחנן לחרם נגדו. הוא גורש לפטרה ולבסוף לנווה המדבר היביס שבמדבר מצרים, שם מת כעבור כעשרים שנה, ב-451 או ב-453.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של נסטוריוס הפך לנרדף לכפירה ומינות. התואר "נסטוריאניזם" הוענק על ידי האלכסנדרונים ככינוי גנאי לכל השקפה אנטיוכית שהתנגדו לה, להבדיל מהפילוסופיה המורכבת והאזוטרית של הבישוף המודח. חששו מבלבול בין הטבעים התגשם במידה רבה עם הופעת המונופיזיטיות (שהייתה ריאקציה לתורתו), שהטיפה בגלוי לכך שלישו היה טבע אחד בלבד.

לבד מדרשותיו, ממכתביו ועוד אי-אלו יצירות, נסטוריוס חיבר זמן קצר לפני מותו חיבור אפולוגטי בשם "ספר הרקלידס". הוא שטח את מעשיו בעת הפולמוס של 429–433, התמרמר על כך שנזנח על ידי יתר האנטיוכיים, והביע ציפייה כי ועידת כלקדון תצדיק את השקפותיו. בוועידת קונסטנטינופול השנייה ב-553 הוטל חרם על רוב התאולוגים האנטיוכיים וספריהם נאסרו. עניין מחודש התעורר בהם באירופה רק במאה ה-19. "ספר הרקלידס" התגלה מחדש ב-1895, ופרסומו הוביל להערכה מחדש של דמות נסטוריוס: התאולוגיה שלו התגלתה כקיצונית הרבה פחות מתיאורי יריביו המנצחים.

בעוד שהכריסטולוגיה האנטיוכית נמוגה בקרב אורתודוקסים יוונים וקתולים לטינים כאחד, היא אומצה על ידי כנסיית המזרח (אנ') באימפריה הפרסית, שהפכה לעצמאית ונבדלת במחצית הראשונה של המאה החמישית. הנוצרים הפרסים לא הושפעו ממש מרעיונותיו של נסטוריוס עצמו, אלא מההוגים הקלאסיים דוגמת תאודור, אך הכריזו עליו כקדוש וטיפחו את זכרו. הם נודעו בפי היוונים והלטינים כ"נסטוריאנים". עם התגברות הדיאלוג הבין-דתי, הן הכנסייה והן האקדמיה העדיפו יותר ויותר להימנע משימוש בתואר הזה עבורם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל ב. קיטינג, Nestorius of Constantinople. בתוך: The Student’s Companion to the Theologians. הוצאת ויילי-בלקוול, 2013. עמ' 54–59.
  • Nestorius, Nestorianism. בתוך: Brill’s New Pauly. הוצאת בריל, 1996.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נסטוריוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]