נסיון ההתנקשות בהארי טרומן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חזית הבלייר האוס, המקום בו נערך ניסיון ההתנקשות

נסיון ההתנקשות בנשיא ארצות הברית הארי טרומן התרחש ב-1 בנובמבר 1950. שני לאומנים פוארטוריקנים תקפו ביריות את מאבטחי הבלייר האוס בעיר וושינגטון, שבו התגורר אז הנשיא, וניסו לחדור לתוכו, אך נהדפו ונוטרלו. בהתקפה נהרגו שוטר ואחד התוקפים ונפצעו שני שוטרים והתוקף השני. הנשיא טרומן לא נפגע. התוקף ששרד ריצה עונש מאסר ממושך.

ההתקפה הייתה ניסיון ההתנקשות השני בנשיא טרומן, לאחר שב-1947 נשלחו מארץ ישראל מעטפות נפץ שהיו ממוענות אליו, ונוטרלו בבית הלבן.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1898, בעקבות ניצחונה במלחמת ארצות הברית-ספרד, קיבלה ארצות הברית את השליטה באי פוארטו ריקו לפי תנאי הסכם פריז – רק חודשים אחדים לאחר שקיבל מעמד אוטונומי מידי ספרד. המפלגה הלאומית של פוארטו ריקו הייתה ממובילי הקריאה למתן עצמאות לאי, וטענה כי הסכם פריז לא היה חוקי שכן ספרד כבר ויתרה על השליטה באי ולא הייתה רשאית להעביר את השליטה בו למדינה אחרת. במקביל תמכו מפלגות אחרות באי בהמשך הקשר עם ארצות הברית בצורה זו או אחרת.

בשנת 1950 קיבל הקונגרס של ארצות הברית חוק אשר הקנה לאי מעמד אוטונומי תחת שליטתה של ארצות הברית, והביא להקמת פרלמנט מקומי ובחירת מושל. המפלגה הלאומית הכריזה בתגובה על מרד באי, שהחל ב-30 באוקטובר 1950. מרידות חמושות אירעו במספר אתרים בו ודוכאו על ידי כוחות הביטחון המקומיים בסיועה של ארצות הברית. המורדים ניסו ללא הצלחה לרצוח את מושל האי.

ההכנות להתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניו יורק חיו הלאומנים הפוארטוריקנים אוסקר קויאסו (Oscar Collazo) וגריסליו טורסולה (Griselio Torresola). קויאסו היה בן 35, נשוי ואב לבת. טורסולה היה בן 25, נשוי ואב לשניים, ומובטל באותה עת. במרידות הכושלות בפוארטו ריקו נפצעה אחותו של טורסולה ואחיו נעצר. טורסולה וקויאסו החליטו להתנקש בחיי הנשיא טרומן, כדי להראות שהמרידות היו אות למלחמה בין ארצם לבין ארצות הברית, ולהבליט את מאבקה לעצמאות. הם תכננו לתקוף אותו בבלייר האוס, שטרומן גר בו אז במהלך שיפוץ הבית הלבן, הגם שהבינו שסיכוייהם להישאר בחיים לאחר ההתקפה היו נמוכים.

טורסולה היה אקדוחן מיומן והוא לימד את קויאסו להשתמש באקדח ולירות בו. ב-31 באוקטובר 1950 נסעו ברכבת לוושינגטון, שכרו חדר במלון וערכו סיור מקדים כדי להכיר את סביבות הבלייר האוס.

ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצהרי ה-1 בנובמבר 1950 באו טורסולה וקויאסו אל הבלייר האוס. חזית המבנה פונה לדרום ושני ביתני שמירה היו מוצבים על המדרכה לפניו, האחד בפתח המבנה והשני בפינתו המערבית. ניצב בו על משמרתו השוטר לסלי קופלט (Leslie Coffelt) ממשטרת הבית הלבן. טורסולה התקרב לביתן, הפתיע את קופלט, ירה לעברו ופגע בו בשלושה קליעים בחזה ובבטן. לאחר מכן ירה גם לעבר שוטר אחר בטרם זה הספיק לשלוף נשק. שוטר זה נפגע בצוואר, בגב וברגל, אך הצליח להיכנס בדלת המרתף של הבלייר האוס ונעל אותה, ובכך מנע מטורסולה להיכנס דרכה.

במקביל הלך קויאסו מאחורי מאחורי שוטר נוסף, כיוון אליו את אקדחו ולחץ על ההדק, אך האקדח לא ירה. קויאסו נאבק עם האקדח וכשהשוטר החל לפנות עברו ירה קויאסו לעברו ופגע ברגלו. לאחר מכן ירה גם טורסולה לעבר השוטר ופגע ברגלו.

למשמע היריות רץ סוכן השירות החשאי וינסנט מרוז בתוך הבניין ויצא מדלת בצדו המזרחי. הוא ושני שוטרים נוספים פתחו באש לעבר התוקפים. מרוז פגע בחזהו של קויאסו והפיל אותו.

טורסולה, שהתקדם לעבר הכניסה לבניין, עמד עתה משמאל למדרגות הכניסה אליו וטען את אקדחו מחדש. הנשיא טרומן, שישן שנת צהריים בחדרו שבקומה השנייה, התעורר למשמע היריות והציץ באותו רגע החוצה מחלונו לעבר התוקפים. המרחק בינו לבין טורסולה באותו רגע היה כעשרה מטרים. סוכני השירות החשאי צעקו אליו להתרחק מהחלון.

ברגע זה הצליח השוטר קופלט - למרות פצעיו הקשים – לצאת מבקתת השמירה המערבית, וממרחק של כעשרה מטרים מטורסולה ירה לעברו באקדח, פגע בראשו והרגו.

בכך הסתיים האירוע. הוא נמשך פחות מ-40 שניות. רק קליע אחד שירה קויאסו פגע. טורסולה ירה את רוב היריות בהתקפה.

לאחר ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון לשוטר לסלי קופלט בבלייר האוס

הפצועים הועברו לבתי חולים. השוטר קופלט נפטר מפצעיו לאחר ארבע שעות. הוא נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. לוח זיכרון נקבע לכבודו בחצר הבלייר האוס וחדר היום של השירות החשאי בבניין נקרא על שמו.

קויאסו הועמד למשפט בפני בית משפט פדרלי וב-1952 נדון למוות. אשתו רוזה (שנאסרה לאחר ההתנקשות ל-8 חודשים בחשד שהייתה שותפה לקשר לרצוח את הנשיא) השתתפה באיסוף 100,000 חתימות על עצומה נגד הוצאתו להורג, והנשיא טרומן המתיק את עונשו למאסר עולם. בשנת 1979 העניק לו הנשיא קרטר חנינה וקויאסו שוחרר ושב לפוארטו ריקו. הוא נפטר ב-1994, בגיל 80.

כלי הנשק ששימשו להתקפה מוצגים כיום במוזיאון והספרייה הנשיאותית על שם טרומן באינדפנדנס שבמיזורי.

ב-1952 הורה טרומן לערוך בפוארטו ריקו משאל עם בשאלת עצמאותה. 82% מן המשתתפים בו תמכו בהמשך המעמד שנתן הקונגרס לפוארטו ריקו ב-1950.

ב-1 במרץ 1954 פתחו ארבעה לאומנים פוארטוריקנים באש מאקדחים מיציע האורחים של אולם מליאת בית הנבחרים של ארצות הברית בוושינגטון. חמישה מחברי הבית נפצעו.

נסיון ההתנקשות הנוסף בנשיא טרומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפתם של טורסולה וקויאסו הייתה ניסיון ההתנקשות השני בנשיא טרומן והחמור שבהם. כבר ב-1947 נשלחו מארץ ישראל מספר מעטפות נפץ שהיו ממוענות אל טרומן ומספר בכירים בבית הלבן. אפשר שהן נשלחו על ידי אנשי לח"י. השירות החשאי כבר הוזהר מפני מעטפות נפץ על ידי הבריטים לאחר שמעטפות דומות נשלחו לפקידים בריטים רמי דרג. משרד הדואר של הבית הלבן איתר את המעטפות והשירות החשאי נטרל אותן. האירוע לא פורסם בשעתו, ונזכר בביוגרפיה שכתבה מרגרט טרומן על אביה הנשיא, אשר פורסמה בשנת 1972.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]